משה, אוהד מכבי תל אביב, היה הראשון לזהות. כבר לפני שבוע הוא שטח בפניי את תחושותיו הכנות וכתב לי בפייסבוק: "איזה כיף להפועל ירושלים. מה סוד ההצלחה, רציתי לשאול. למה הם עפו ולא אנחנו? למה רק אנחנו צריכים לסבול את כל זה?". ובכן, משה, לפחות עוד שבוע אחד של סבל נותר לך. מכבי שלך נגד ניז'ני נובגורוד בקרב לא מרגש בעליל על כל הקופה: האחד זוכה, השני בוכה; המפסיד מודח, המנצח עולה.
אבל עם כל הכבוד לנציגותינו במפעל הבכיר (יחסית), שסופרות העונה כבר 19 הפסדים משותפים באירופה, את הכבוד האמיתי צריך לתת הפעם בראש ובראשונה למכבי ראשון לציון, הישראלית היחידה שכבר כירטסה את מקומה בשלב הבא.
כתבנו קינות, השחזנו עטים, מתחנו ביקורות נוקבות. במשך שנים הלינו פרשני הכדורסל (וביניהם גם כותב שורות אלה) על הקבוצות הישראליות שוויתרו מראש על השתתפותן במפעלים האירופיים. לא שכחנו למכבי חיפה את הסירוב לשחק במוקדמות היורוליג לאחר הזכייה באליפות ב-2013, לא סלחנו לירושלים על אי מימוש הכרטיס למפעל הבכיר בעקבות הנפת היול"ב קאפ ב-2004.
בפעם השנייה בשנות ה-2000 "העזה" ראשון לציון ללכת למפעל יבשתי, והפלא ופלא: השמיים לא נפלו, השמש המשיכה לזרוח בבוקר, השחקנים לא קרסו והקבוצה אפילו מדורגת בחלק העליון של טבלת הליגה ומתכוננת לחצי גמר גביע המדינה.
מאחורי הקלעים בפייסבוק
לראשונה זה 11 שנים, מגיעה קבוצה ישראלית - שאיננה מכבי או ירושלים - לשלבי הנוקאאוט בגביע אירופי. כמו היום, גם אז, זה קרה במפעל השלישי בחשיבותו, כשהפועל תל אביב שיחקה ביורופליג והודחה בשמינית הגמר בידי פנרבחצ'ה.
ראשון לציון התברגה עוד לפני הניצחון הערב (רביעי) בפינלנד בין 16 הגדולות ביורופקאפ, וגם זה לא קרה כבר הרבה זמן: היא לא דורגה כל כך גבוה מאז עונת 1991/92, כשהייתה אחת מ-12 הקבוצות הבכירות בגביע המחזיקות, כיאה למי שנהנתה משירותיהם של מיקי ברקוביץ', ג'ינו בנקס, אנדרה ספנסר, חיים זלוטיקמן ורוני בוסאני.
עכשיו מחכים הכתומים בשמינית הגמר לוונטספילס הלטבית, וזה בכלל לא חשוב אם ינצחו או לא. את המסר שהם מעבירים ראוי שיקלטו בחיפה ובאילת, בנהריה ובצפון תל אביב: עם ניהול נכון ובנייה נכונה, אירופה תעשה לכם רק טוב. אז קחו דוגמה.
תכעסו, תזעפו ונחשוב שאכפת לכם
ב-21 בדצמבר 2000 הגיעה בנטון טרוויזו למלחה וטיילה לניצחון 79:104 על הפועל ירושלים במסגרת היורוליג. מרקוס בראון צלף 24, פטאר נאומוסקי וחורחה גרבאחוסה הרשיתו 17 לאיש, ומנגד לא הועילו 35 נקודות של קיבו סטיוארט.
רפי מנקו היה בן שש ביום ההוא, ורק הערב, לראשונה מאז אותו משחק, הצליחה קבוצה אירופית לקלוע כל כך הרבה ב-40 דקות בבירת ישראל. סראטוב, שם קצת פחות גדול מבנטון הנוסטלגית, ירתה 38 נקודות ברבע הראשון בדרך ל-94:103 על האלופה הלא גאה.
האוהדים כעסו על הרפיון ועל האפאתיות שמשדרת קבוצתם, אז השחקנים החליטו להראות שבאמת אכפת להם. הם לא שמרו בהגנה, חלילה; הרוסים, מתברר, אינם מפלצת התקפית כפי שחשבנו בתחילה, ו-208 הנקודות שקלעו לסל של ירושלים במפגש הכפול לא היו גזירה משמיים. בשלושת המשחקים נגד שטרסבורג וגראן קנאריה הם עמדו על 78 בממוצע בלבד.
אז איך השחקנים באדום משדרים אכפתיות? זועפים על השופטים, סופגים עבירות טכניות ומראים כמה הם לוקחים ללב. גם כן דרך.
הסיוט הירושלמי יגיע לקיצו בשבוע הבא בספרד, ולכאורה אין לאדומים על מה לשחק. רק לכאורה: הם עומדים כפסע מהשוואת שיא שלילי עתיק. בעונת 1997/98, עת שיחקו ביורוליג של פיב"א, הם סיימו את השלב השני במאזן 6:0. האם עכשיו, לראשונה זה 18 שנים, הם ישלימו שלב ללא ניצחון?
ואי אפשר לסגור את הערב הלא מרגש הזה בלי מילות ברכה לסדריק סימונס, שערך את הופעת הבכורה (וגם הפרידה?) שלו במכבי תל אביב, והיה לשחקן ה-19 שלובש העונה את מדי הקבוצה. בכדורגל אומרים שהקהל הוא השחקן ה-12. בכדורסל, מתברר, הוא השחקן ה-20.