בווידאו: ביצועיו של ספאד ווב בתחרות ההטבעות ההיא
והוא בכלל לא התאמן. למען האמת, לא היו חסרות לו סיבות להרים ידיים, לא להתאמן כלל, פשוט להגיע ולראות מה יקרה: היתה זו עונת הרוקי שלו, וכל שנייה שהיתה לו, ניסה לנצל כדי ללמוד את המערכת, את הקבוצה, את שאר השחקנים והמאמנים והליגה; שבוע לפני המאורע הגדול נפצע בקרסול, ולא ממש יכול היה לקפוץ; בלילה שלפני שיכבוש את ארצות הברית כולה טס ללוס אנג'לס, כדי להופיע בתכנית הלילה של ג'וני קרסון; וממילא, רשימת המתחרים שלו היתה משופעת בכוכבים, בפייבוריטים, באנשים גדולים ממנו.
בקיצור, ההכנה של ספאד וואב לתחרות ההטבעות של 1986 - השבוע לפני 30 שנה - לא היתה אידיאלית. מעט מאוד דברים בחיים של ספאד ווב היו אידיאליים עד אותו רגע, אולם עם כל המחסום שניצב בפניו הוא התמודד פחות או יותר באותה צורה: הוא פשוט זינק מעליו. בכל פעם שאנשים אמרו שאין לו סיכוי לעשות משהו כי הוא קטן מדי, ספאד וואב עשה בדיוק את זה - בין אם זה להצליח בתיכון, להצליח בקולג'ים, להצליח ב-NBA, או להצליח בתחרות ההטבעות המיתולוגית ההיא, שנכנסה לספרי ההיסטוריה וספק אם תצא מהם בקרוב.
הוא נולד ב-13 ביולי 1963 בדאלאס תחת השם אנתוני ג'רום ווב, אך במהרה קיבל את הכינוי "ספאד" מאחד החברים של אביו, שחשב ראשו הגדול מזכיר קצת את הלווין הרוסי ספוטינק, שנשלח חמש שנים קודם לכן לחלל. "הילדים בשכונה לא הצליחו להגיד ספוטניק, אז הם קראו לי ספאד. כשגדלתי חשבתי ששמי ספאד, עד שהשוטרים או אמא שלי קראו לי בשמי האמיתי", אמר לא מזמן, באחד מביקוריו בהיכל התהילה. אז כינוי היה, אבל כסף לא ממש: ווב גדל תחת עוני גדול, וחלק בית קטן של שני חדרי שינה עם שני הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. קצת כמו אדם שמאבד את אחד מחושיו ומגלה ששאר החושים מתחזקים, כך גם ספאד ווב הבין מהר מאוד שאם ברצונו להגשים את חלומו ולהגיע ל-NBA, יהיה עליו לחפות על קומתו הקטנה עם איכויות אחרות. הוא תמיד היה מהיר יותר, תמיד קפץ גבוה יותר מחבריו בשכונה, אך לא תמיד זה הספיק. בכיתה ז' התבשר שהוא נמוך מדי כדי לשחק כדורסל בנבחרת בית הספר ונשלח ליציע. רק כששני שחקנים שכחו להביא אישור רפואי, קיבל הזדמנות להראות מה הוא שווה, והוא הראה, ועוד איך הראה: במשחקו הראשון קלע 20 נקודות, והוכיח בפעם הראשונה - וממש, ממש לא האחרונה - שהגודל הוא לא הכל.
בבית הספר התיכון שוב שמע שהוא קטן מדי וחד-גוני מדי ויוכל להימנות על סגל הקבוצה הצעירה בלבד. ווב היה כל כך מתוסכל, עד שחשב להרים את ידיו הקצרות ולתלות את הנעליים אותן בקושי הספיק לשפשף. זה, כנראה, היה אחד מרגעי המפתח בחייו, רגע מכונן שאמר כל כך הרבה: במקום לבחור בדרך הקלה ולפרוש מכדורסל, ספאד ווב החליט לעבוד קשה שבעתיים, וזה השתלם לו בגדול. כשזומן סוף סוף לקבוצה הבכירה, השיב עם ממוצעים של 26 נקודות למשחק, ונבחר לאחד השחקנים הטובים ביותר בטקסס.
בגיל 16, בגובה 160 ס"מ, הצליח להטביע לראשונה בחייו, והשתדל שלא להפסיק. לעתים נפצע מהקרש, ולמד על בשרו שאולי מוטב להיתלות על הטבעת מאשר ליפול בחזרה מטה, אחרי הזינוק האגרסיבי כל כך מעלה. את מידלנד קולג' הקטן הוליך לאליפות בזכות 36 נקודות במשחק הגמר, וצד את עיניהם של "ספורטס אילוסטרייטד", שעשו עימו היכרות ליתר ארצות הברית ב-1982. "אחת מ-40 ההטבעות שלו העונה הגיעה נגד האלופה המכהנת, ווסטרק קולג' מארקנסו", נכתב שם. "מידלנד הובילה, אבל ווסטרק חזרה כשווב חטף כדור, דהר במורד הפרקט והטביע באכזריות בסגנון טומוהוק. "הקהל השתולל", אמר המאמן ג'רי סטון. "לפני כן, ספאד היה שמועה. לאחר מכן, הוא היה אמיתי. הצרחות לא נפסקו עד שזכינו באליפות ארבעה ימים לאחר מכן"". כן, בתקופה ההיא היו הרבה צרחות - גם בזכות הדאנקים ההם, וגם בזכות חסימות מרשימות לא פחות - חלקן לא חוקיות. "היתה לו אחת במשחק בית נגד ווסטרן טקסס קולג'", נכתב ב"ספורטס אילוסטרייטד", "המתקיף קפץ גבוה וכבר הניח את הכדור על הקרש, הרבה מעל הטבעת. ווב הגיע משום מקום, ריחף מעל גבו של היריב, נשען קדימה, יד אחת לפנים, יד אחד לצידו, כמו מין חץ או גמד שנורה מתותח".
כן, לפרקים, כל הפסטיבל הזה קצת הזכיר מופע קרקס ולא כדורסל. הקהל התאהב בווב - בפרט הילדים, חלקם כמעט באותו גובה כמוהו - ועוזר המאמן של מידלנד אמר באותה כתבה: "הוא מדהים אותי מדי יום. כבר סיפרתי להארלם גלובטרוטרס עליו". אבל ווב לא רצה להיות שחקן ראווה; הוא רצה להיות רכז מצוין, שחקן NBA לגיטימי. "אנשים מדברים על ההטבעות שלי ולא על דברים אחרים. אני יכול למסור, לכדרר ולהנהיג קבוצה. אולי כולם רוצים בידור, אבל אני רוצה שיכירו אותי כרכז טוב", אמר. מאמניו בקולג' הקטן פחות או יותר הסכימו. אחד מהם אמר: "יכולת הקפיצה שלו היא רק הדובדבן שעל הקצפת. היריבים כל כך רוצים לחסום את הזריקות שלו, שהם לא משחקים את המשחק הנורמלי שלהם. הם רוצים להביך אותו, ובמקום זאת מביכים את עצמם".
ב-1983 היה ווב מוכן לעשות את קפיצת המדרגה ולמצוא לעצמו קולג' בכיר יותר, אך המחזרות היו מועטות, ואתם בטח יודעים מדוע. "הוא לא יכול לתפעל מעלית עם יותר משלוש קומות", אמר פרשן אחד, וגם אלה שלא לגלגו, לא ממש האמינו שמ-168 הסנטימטרים הללו יכול לצאת שחקן של ממש. ובכל זאת, אחד מעוזריו של ג'ים ולוונו האגדי ב-NC סטייט נתקל בביצועיו של הרכז הקטן במידלנד, התלהב, והביא אותו איתו כדי להתרשם מהקולג' בו שיחק בעבר דייויד תומפסון. ולוונו, שלא ראה כלל קלטות של ספאד ווב, הגיע לשדה התעופה כדי לקבל את פני החיזוק הפוטנציאלי שלו. האגדה מספרת שכאשר ראה את הרכז הנמוך מתקרב לעברו, פנה לעוזרו במבט חמור סבר.
"אם זה ספאד ווב, אתה מפוטר".
אבל עוזר מאמן NC סטייט לא פוטר, וספאד ווב סיפק שנתיים לא רעות בכלל, עם 9.8 נקודות ו-6 אסיסטים למשחק בראשונה, ו-11.1 ו-5.3 בשנייה. "הוא היה יוצא מהכלל", אמר ולוונו למגזין "פיפל", "הוא שלט במשחקים וגרם לי להאמין בו". למרבה הצער, ב-NBA האמינו קצת פחות: מרבית האנשים חזו שימשיך את הקריירה שלו באירופה או בגלובטרוטרס. ואז, לאחר שהטביע את יגונו בליגה חצי-מקצוענית בארצות הברית, נבחר במקום ה-87 של דראפט 1985 על ידי דטרויט. החלום התגשם, רק כדי להתנפץ זמן קצר לאחר מכן, כשהפיסטונס הודיעו על שחרורו. למזלו, אטלנטה הסכימה להמר עליו - הימור עליו אף אחד מהצדדים לא יתחרט, הימור שאפשר לספאד ווב להפוך לאגדה בחייו, הימור שהפך אותו לאחד השחקנים הנמוכים בתולדות ה-NBA. אוהדי ההוקס התאהבו בו במהרה, ובנובמבר 1985, כשהמועדון ערך לכבודו מעין ערב הוקרה ביציעים, בחר לחלק לקהל מדבקות עם דמותו, במקום הפוסטרים שבדרך כלל חולקו. "ספאד פשוט קטן מדי לפוסטר", הסביר אחד העובדים את ההחלטה.
אבל לתחרות ההטבעות הוא היה בדיוק בגודל הנכון.
צפו בקליפ ביצועים של ווב מתקופתו ב-NBA
לארי נאנס, הזוכה בתחרות ההטבעות הראשונה במתכונת הנוכחית של ה-NBA ב-1984, סירב להתייצב לתחרות של 1986, וכמוהו עם ג'וליוס אירווינג ומייקל ג'ורדן, שהחלים באותה העת משבר ברגל. על כן, רשימת המשתתפים לא היתה מדהימה, להוציא שם אחד: אל טרנס סטנסברי, ג'רום קרסי, פול פרסי, רוי הינסון, טרי טיילר וג'ראלד ווילקינס הצטרף אחיו של האחרון, דומיניק, האלוף המכהן, שניצח ב-1985 את מייקל ג'ורדן באחת התחרויות הטובות אי פעם, וגם לסוף השבוע בדאלאס הגיע כפייבוריט ברור. ההפתעה היתה הכללתו של נציג אטלנטה השני, ספאד ווב, על 170 סנטימטריו, גארד רוקי עדיין די אלמוני, שהטביע עד אותו רגע פעמיים בלבד ב-NBA. אלא שהאנדרדוג הצעיר ונמוך הקומה לא היה מוכן להפסיד. עבורו, היתה לתחרות גם משמעות פרקטית: משכורתו באותה עונה היתה 70 אלף דולר (לעומת 585 אלף דולר של דומיניק), והמחשבה להוסיף אליה עוד 10,000 דולר באמצעות כמה הטבעות מוצלחות קסמה לו. "אני חושב שאני יכול לעשות את כל ההטבעות של האחרים, אולי מלבד להטביע שני כדורים במקביל כמו דוקטור ג'יי. הידיים שלי קטנות מכדי לתפוס את הכדורים", אמר ל"ניו יורק טיימס".
להוציא את ווב, שני הסיבובים הראשונים היו די משעממים. רכז אטלנטה שגדל, כאמור, בדאלאס, נהנה מהתמיכה של 16 אלף האוהדים שביציעים, וכשהטביע ראשון עלה כל כך גבוה שהכדור פגע לו במצח, יצא החוצה ובלבל את השופטים. לבסוף, קיבל 46 נקודות מ-50 אפשריות. בשתי ההטבעות הנוספות שלו קיבל 48 ו-47 נקודות, והעפיל לחצי הגמר עם התוצאה הטובה ביותר בסיבוב הראשון. הצטרפו אליו סטנסברי, ג'ראלד ווילקינס ואחיו, דומיניק, שקיבל כרטיס אוטומטי לשלב הבא. בדאנק הראשון שלו בחצי הגמר, זרק ווב את הכדור על הפרקט, קפץ לשמים כדי לקטוף אותו והטביע אחורנית. הקהל יצא מגדרו, השדרים שלא נתנו לו סיכוי לנצח לפני תחילת הערב השתוללו גם כן, וחבר השופטים - שהורכב משחקני העבר דייב קאוונס, טום סנדרנס וקאזי ראסל, כוכב ה-NFL לשעבר רוג'ר סטאובך והטניסאית הטובה בעולם מרטינה נברטילובה - העניק תוצאה מושלמת של 50. דומיניק השיב עם ווינדמיל עוצמתי וזכה ל-46 נקודות בלבד, אחיו וסטנסברי בעיקר החטיאו (אם כי סטנסברי היה אחראי אולי על הדאנק היפה ביותר בתחרות, שזיכה אותו ב-49 נקודות), ובהטבעה השנייה שלו, סיפק ווב ביצוע סטנדרטי ובינוני מאוד שבכל זאת סידר לו 42 נקודות.
בדיעבד, קל להבין מדוע: רכז ההוקס היה האנדרדוג האולטימטיבי, זה שכלל לא היה אמור להיות שם. לכאורה, המרחק בינו ובין דומיניק ווילקינס היה בלתי ניתן לכיסוי. לכאורה, היו שני הפכים שלעולם לא אמורים לעמוד על אותה במה, ואילו, הנה, הם חלקו אותה, ובעוד שמול ההטבעות של ווב לדומיניק היה מה לעשות, מול הנפש האנושית של כל צופה או שופט שישב ביציע באותו ערב או צפה בשידור בביתו, לא היה לו סיכוי. ההטבעה השנייה של ווילקינס - דאבל-קלאץ' לאחור - זיכתה אותו ב-47 נקודות, וגרמה לו לתסכול רב; הוא חש שמגיע לו יותר, אולי אפילו 50. לאחר מכן השניים החליפו שתי הטבעות די משעממות, והעפילו יחד לגמר. ספאד שוב היה ראשון, ושוב הדהים את הקהל והשופטים, ולא הותיר להם ברירה אלא להעניק לו תוצאה מושלמת - הפעם על הטבעת 360 ביד אחת - הטבעה שיגדיר לאחר מכן כזו שאהב יותר מכולן בתחרות. דומיניק החטיא את הניסיון הראשון ואז הגיב עם 360 משלו, שזיכה גם אותו ב-50.
עם עלייתם להטבעה המכריעה היו צמד שחקני אטלנטה צמודים, וניתן היה לשער שהלחץ ישפיע יותר על ווב חסר הניסיון. אלא שלאחר שהחטיא את הניסיון שלו, בזה השני הצליח - ועוד איך הצליח לזרוק את הכדור על הפרקט, ומשם לקרש, ומשם להטבעה ביד אחת, לסטדינג אוביישן ולציון אותו בוודאי כבר ניחשתם. אלוף 1985 ענה עם ווינדמיל בשתי ידיים, ובזמן שהשופטים התלבטו, 16 אלף הצופים צעקו "ספאד, ספאד, ספאד", ובחלוף מספר שניות קיבלו את מבוקשם: ווילקינס זכה לציון של 48 נקודות בלבד, ואלוף חדש הוכתר. קווין מקהייל, שצפה במתרחש מהפרקט, הביע את מורת רוחו וטען שדומיניק היה צריך לנצח: "זה מדהים. אני לא יודע איך השופטים נתנו לו רק 9 על ההטבעה האחרונה. ספאד עשה עבודה טובה, אבל דומיניק היה מדהים". נברטילובה חשבה אחרת: "כל דאנק של ספאד היה אחר. הוא גילה דימיון אמיתי. אנחנו השופטים אטומים לתגובות הקהל, היינו נחושים לוודא שהמנצח היה ראוי לניצחון".
"לא, לא הפתעתי את עצמי", אמר ווב בסיום, "אני עושה את הדברים הללו הרבה זמן, פשוט עכשיו אנשים רואים את זה. הגעתי לכאן במטרה לנצח. לא תכננתי אף אחת מההטבעות שלי, פשוט עשיתי מה שחשבתי ברגע שקיבלתי את הכדור מהשופט... אם הייתי יכול לתפוס את הכדור ביחד אחד הייתי יכול לעשות דברים שמייקל ג'ורדן ודוקטור ג'יי עושים. לא ממש היה לי זמן להתאמן לתחרות, אז כשהיא הגיעה דומיניק לא ידע שאני מטביע מאז בית הספר התיכון".
צפו בתחרות ההטבעות של 1986 במלואה
במצעד תחרויות ההטבעות הטובות בכל הזמנים של "ספורטס אילוסטרייטד", דורגה זו של 1986 במקום השלישי: "...לעתים ווב נראה כמו מישהו שלוקח מעלית כדי להגיע לגובה של הטבעת, והוא נמתח בדרכים שלא נראו לפני כן או מאז... התחרות הזו עומדת במבחן הזמן משלוש סיבות. ראשית, העובדה שקל היה להיות בעד ווב האנדרדוג. שנית, ווב מייצג את המשפט "כל בני האדם נוצרו שווים", שעזר למשתתפים שונים לאורך השנים. כמה מטביעים נמוכים הלכו בדרכו? שלישית, יש את הזווית הספורטיבית שאסור לשכוח. ווב ו-ווילקינס דחפו אחד את השני למופע ראווה בלתי נשכח כי אף אחד מהם לא הסכים לוותר... זה היה דוד שמנצח את גוליית באמצעות שתי רגליים וכדור. אם ג'ורדן גרם למיליוני ילדים לרצות להתחיל לשחק כדורסל, ווב עזר למאותגרי-גובה. הוא עשה זאת בצדק: דבר לא ניתן לו במתנה, והוא הופיע למעמד בזמן שאחד המתמודדים הטובים אי פעם בחן אותו שוב ושוב".
שלא במפתיע, הטלפון של ספאד ווב לא הפסיק לצלצל אחרי התחרות ההיא. עסקאות חסות חדשות נחתמו, והגארד הזערורי של אטלנטה הפך שם דבר ברחבי ארצות הברית. "נעלי פוני וקוקה קולה החתימו אותו על חוזה בן שש ספרות", נכתב ב"דאלאס מורנינג ניוז", "אוהדים הגיעו לראות אותו מטביע בחימום. זה היה מצב רגיש. ווב רצה להוסיף לתהילה שלו, אבל לא רצה להפוך למופע קרקס". ואכן, כמעט לכל אורך הקריירה שלו, הקפיד להצהיר: "אני רוצה שידברו על שאר הכישורים שלי, לא רק ההטבעות".
מעונה לעונה כמות ההטבעות פחתה, ובכך חובביו פחות או יותר נאלצו להבין שספאד ווב הוא יותר מסתם שחקן נמוך שיודע לקפוץ גבוה. אחרי משחק מול שיקגו בו לא הטביע כלל, פגש באוהד מאוכזב שכמעט דרש התנצלות. "זה כאילו היה לי משחק לא טוב כי לא הטבעתי", אמר ל"דאלאס מורנינג ניוז", "חלק מהאנשים פשוט רוצים לחזור הביתה ולהגיד שהם היו במשחק בו ספאד ווב הטביע". ואילו, שאר האיכויות נותרו, ואפילו התחדדו: לאחר שבילה את שש העונות הראשונות שלו בעיקר כשחקן ספסל באטלנטה, מצא בית חדש בסקרמנטו וחווה את עונותיו הטובות ביותר בקריירה - עונות בהן הוכיח שהוא רכז לגיטימי ביותר בליגה הטובה בעולם. ב-1991/92 אפילו העמיד ממוצעים מצוינים של 16 נקודות, 3 ריבאונדים ו-7 אסיסטים למשחק, לפני ששב לאטלנטה בשלהי 1995/96, נשלח למינסוטה, ולבסוף, לאחר ביקור קצת באיטליה, סגר את קריירה של 9.9 נקודות, 2.1 ריבאונדים ו-5.3 אסיסטים למשחק עם ארבעה משחקים במדי אורלנדו ב-1997/98.
הקריירה המצוינת הזו פילסה את הדרך לרכזים נמוכים אחרים כגון מאגסי בוגס, ארל בויקינס ונייט רובינסון, לו ווב סייע לזכות בתחרות ההטבעות של 2006. לאחר מכן שפט אלוף 1986 בתחרות ההטבעות של 2010, והחל מלפני מספר שנים הוא משמש כנשיא הכדורסל של קבוצת ליגת הפיתוח של דאלאס מאבריקס.
ועדיין - למרות 12 שנים של קריירה מגוונת, למרות התפקיד הנוכחי - השם ספאד ווב לנצח יביא עימו קודם כל זכרונות על ריחופים באוויר. ב-1982, לפני שהפך לשחקן NBA ודמות קאלט, אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" שמבחינתו, הטבעות הן רק חלק אחד של המשחק. "זה שאני מטביע פשוט אומר שאני יכול להטביע. במובן מסוים זה טוב, כי אני עושה משהו שאנשים אומרים שאני לא יכול לעשות - ואז הם לא אומרים יותר דבר".