בווידאו: הכל שטויות ממחישים איך דיוויד בלאט עדיין חי ובועט
היה כיף. היה ממש נחמד. היה מרגש, חווייתי, סוחף. פתאום, כשזה נגמר, מרגישים את הריקנות. מרגישים כמה מלהיב זה היה. כמה נהנינו, מה עבר עלינו, איזו רכבת הרים. ועכשיו, מה עכשיו? ציפור שלא עפה. טפירו וטבק. אליהו ודונטה. כמו אדם בחופשה, שכבר מתרגל לכיסא נוח בבריכה, מסתגל לתנאים, משתעמם מהנופש, ואז חוזר הביתה, מתחרט שלקח את הלוקסוס הזה כמובן מאליו. למה לא התמוגגנו בכל רגע, למה לא בירכנו, הודינו, הוקרנו. לעזאזל, היה לנו מאמן ישראלי בגמר ה-NBA. אולי יהיה עוד פרק, אבל זה לעולם לא יהיה אותו דבר.
כן, היו כבר ימים שהפסקנו להתרגש. פתאום ניצחון חוץ על יוסטון, ניצחון בית על הקליפרס, הכל בקטנה. מחמאות מקולגות, חיבוקים ג'נטלמניים מטובי המאמנים בעולם, תמונות וכתבות בראש הכותרות בארה"ב, תואר מאמן החודש, אוטוטו אולסטאר, אז מה. ביג דיל. התרגלנו. מתלוננים, משתעממים, זה כבר מזמן לא מרשים. לא מסוגלים להרים את הראש לרגע, לעכל, להבין את גודל המעמד, את ההישג, להתעמק בחוויה, רק רוטנים. מה זה שווה, אם הוא מפסיד לגולדן סטייט? הוא לא ייקח אליפות בחיים. עם האייסוליישן של לברון, מה חוכמה, עם הסגל הזה אני לוקח את אליפות המזרח גם בטלפון.
ברוב הזמן היה כיף אמיתי. נסחפנו, לפעמים יותר מדי. כבר נכנסנו לפוליטיקות הקטנות של העיר, של הקבוצה, של התקשורת. מכירים עיתונאים, מזהים את האינטרסים, קולטים את הניואנסים, מזהים את הפרצופים במסיבות עיתונאים, מנוולים אחד אחד. מתחילים להתעמק בשיקולים של תקרת שכר, אם שווה להחתים את טריסטן על החוזה הזה, הריץ' פול הזה גומר אותנו, גילברט לא משחרר. מודאגים מהפציעה של מוזגוב, מתעדכנים בשיקום של קיירי, משתגעים, ממש משתגעים, מההגנה של קווין לאב. לוקחים עולם אמריקאי, ומנתחים אותו בישראלית. "גריפין יא נבלה, מה שחררת את וויגינס, אין לך מושג". כל הספורט פה הוא בשפה של הכדורגל.
היה נחמד. מעורבות רגשית אמיתית. לא סתם פותחים את הבוקר עם ידיעת NBA, ממש רצים לדיווח, לבוקסקור, לפולואים, לפרשנים. היה עניין אמיתי. סערת רגשות. הזדהות טוטאלית, תחושת שייכות, גאווה, מרגישים חלק מהליגה. אבל על כל פרובינציאליות סימפטית, חמימה, חביבה, מגיעה פרובינציאליות דביקה, אלימה, מאיימת. עם כל חיבוק מגיעה עקיצה. יש את הצד של הביקורת המוגזמת, הציפיות המוגזמות, הזלזול. הרי איך הוא מעז להפסיד ככה לגולדן סטייט, הוא לא בא מוכן, הוא לא מתאים לרמות האלה, יש לו אופי בעייתי. הכל פנאטי, מתלהם, קיצוני, לכאן ולכאן. כמו תמיד, מי שמעז לבקר הוא שונא ישראל. כמו תמיד, חלקם באמת שונאי ישראל. אנשים שלא מתעניינים ב-NBA, ופתאום אובססיביים לקליבלנד, מתים שהיא תפסיד. מחכים לו בפינה. מצחקקים שהוא כושל. אנשים ששואבים עונג מכישלונות של אחרים פרחו בימים האחרונים.
ובאמת, איך אפשר שלא לסלוד מהסחף הישראלי. איך אפשר שלא לפתח אנטי. הכל פה תמיד מתלהם. תמיד תחושה של הלאמה ופרויקט לאומי. שרת התרבות שמגיבה לפיטורים של מאמן באוהיו. גופי תקשורת שיוזמים קמפיין "עומרי כספי לאולסטאר". פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם, וחייב להתחיל ללכת כמו עיוור עם העדר. אתה כבר לא אוהד NBA, אלא אחד מתוך "שבעה מיליון ישראלים שקמים באמצע הלילה כדי לראות אותי". שליחינו המיוחדים לגמר מתחפרים בתוך השאלה, למה אתם לא מכבדים אותו, למה אתם לא מכבדים אותו, ומרוב רדיפת כבוד אין סיכוי לכבוד. עושים הכל כדי להמאיס את העסק, ללעוס אותו עד שמקיאים, לשכוח את המהות. וחבל, היה לנו מאמן ישראלי בגמר ה-NBA. לא נותנים לנו ליהנות.
עכשיו זה השניות האחרונות של האובססיה. עכשיו מתענגים על הפיטורים. מטפחים את תחושת הקורבן הנצחי. הרי ידענו, ידענו, העיתונאים שונאים אותו. השחקנים לא מכבדים אותו. לברון הוא בלתי ניתן לאימון. המזוכיסטים מחפשים לכלוכים, מנסים להתעצבן, איך ההוא טינף, איך ההוא השמיץ, איך פגעו לנו בכבוד. אלה הרגעים בהם אנחנו בשיאנו. בזים ללברון, שונאים את העיתונאים, מאשימים את תרבות הספורט האמריקאית. בארה"ב דיווחו בתדהמה, כמעט בלגלוג, על כך שפיטורי בלאט היו בכותרות הראשיות "מעל לדיווחים על האלימות המזרח התיכון", אבל למעשה אין הבדל בין הדברים, זאת עוד הזדמנות לחגוג את הישראליות. האדרה עצמית מול שנאה עצמית, תחושת קורבנות מול נקמנות, לאומנות והתלהמות מול התנערות וסלידה. לא יודעים פה ליהנות, רק להיטלטל בין קיצונויות.
