NFL: סיכום הגמרים האזוריים של פלייאוף 2015/16

לפטריוטס היו ביום ראשון עוד ועוד ועוד ועוד הזדמנויות לחזור למשחק. ואז עוד כמה. אבל אחרי שהאונסייד קיק שלהם כשל והמשחק באמת נגמר והברונקוס הבטיחו מקום בסופרבול, האיש שהביא אותם לשם, וון מילר, סיפק עוד רגע אחד לכותרות, עם ריקוד משעשע מאוד על הקווים בשיתוף עוזר המאמן בן ה-63, פרד פגאץ', שהתקשה להפגין קואורדינציה ראויה.

למזלו של "קואץ' פאג", הוא לא זה שצריך להפגין את הקואורדינציה על המגרש. מילר עושה זאת בצורה נהדרת ומול האלופה היוצאת, הבחירה מספר 2 של דראפט 2011 סידר לעצמו דייט בקרב על האליפות עם השחקן היחיד שנבחר לפניו, קאם ניוטון. במשך רגעים רבים, לאורך העונה החולפת כולה ובעיקר בגמר ה-AFC, מילר נראה כמו "Man on a Mission". לפני שנתיים, בעונת הבכורה של פייטון מאנינג במייל היי סיטי, מילר הושעה במהלך הפגרה משישה משחקים לאחר שנתפס כשהוא מרמה בבדיקת סמים. החזרה שלו למגרשים הייתה לא רעה, אבל במחזור הלפני אחרון של העונה הסדירה, במשחק חוץ מול יוסטון, הוא קרע את ה-ACL.

ב-2013, בלי מילר, הברונקוס ניצחו בשבע הפרש את משחק הפלייאוף הראשון שלהם (מול סן דייגו) ועברו את הפאטס בגמר החטיבה, לפני שהושפלו בסופרבול נגד סיאטל. השנה, עם מילר, הברונקוס ניצחו בשבע הפרש את משחק הפלייאוף הראשון שלהם, עברו את הפאטס בגמר החטיבה וייפגשו בסופרבול יריבה מאיימת במיוחד מה-NFC. רבים מהמרים על משהו שמזכיר את התבוסה לסיהוקס מלפני שנתיים, אבל אם מילר ישחק כמו שהוא שיחק מול טום בריידי, גם לקאם ניוטון יהיו צרות.

אז מה למעשה עבד טוב כל כך בתכנית המשחק של הברונקוס וגרם לכך שעד לדרייב האחרון, ניו אינגלנד לא הצליחה לייצר אף טאצ'דאון מדרייב אמיתי שלה (הטאצ'דאון היחיד עד לאותו רגע הגיע כאשר הפטריוטס קיבלו את הכדור במקרה, עמוק בחלק המגרש של דנבר)? מאז משחק הסופרבול המפורסם מול הג'איינטס, שהרס לניו אינגלנד את העונה המושלמת שלה ב-2007/08, קבוצות הליגה הבינו שהטריק הוא ללחוץ את טום בריידי. אבל אם כולם הבינו את זה, איך בריידי עדיין ממשיך לייצר מספרים מסחררים?

התשובה נעוצה באופן הלחץ. מול בליצים, בגלל החוכמה של בריידי, בגלל יכולת קריאת המשחק שלו ובגלל אדלמן, אמנדולה, גרונק והרץ המתחלף שתופס כדורים מהבק-פילד, הפטריוטס מסתדרים היטב ולבריידי יש את הרייטינג הטוב בליגה בשנים האחרונות. לעומת זאת, כאשר הוא לא מצליח לזהות את הבליץ המתקרב ולפתע פוגש מולו את אחד משחקני ההגנה, בריידי הופך לאחד הגרועים בליגה. כן, עד כדי כך. ניל פיין מהבלוג הנפלא "FiveThirtyEight" הראה שה-QBR של בריידי (לא משנה עד כמה הסטטיסטיקה הזו מדויקת יותר או פחות) צולל ב-75 נקודות במקרים מסוג זה, של לחץ בלי בליץ. רק פיליפ ריוורס ודרו בריס גרועים יותר.

וזה מה שהיכולת האדירה של מילר, כמו גם של דמרקוס וור, מול קו ההתקפה הפצועה, המפורר והלא קיים של הפטריוטס, עשתה לבריידי. כן, לגרונק היו את היארדים שלו, אבל רובם הושגו בדרייב האחרון. לאדלמן ואמנדולה לעומת זאת, היו יחד 94 יארד מתוך 21 מסירות שבריידי שלח לעברם. ככה עוצרים את הפטריוטס על 18 נקודות, ככה עולים לסופרבול.

176 יארד ו-17 מסירות מדויקות מסר פייטון מאנינג ביום ראשון, הנתון השלישי הכי חלש שלו במשחק פלייאוף בכל אחת משתי הקטגוריות הללו. בתבוסה 41:0 לג'טס ב-2003 הוא הגיע ל-137 יארד ב-14 מסירות מדויקות, בניצחון 6:15 על בולטימור בדרך לאליפות ב-2007 הוא רשם 170 יארד ב-15 מסירות מדויקות. ההבדל הגדול בין המשחקים הללו לבין יום ראשון מול הפטריוטס? בשני המשחקים הקודמים, הוא מסר אפס טאצ'דאונים ושני איבודים. ביום ראשון: שני טאצ'דאונים ואפס איבודים.

פייטון עשה בגמר ה-AFC, אולי משחק הבית האחרון בחייו, את כל מה שצריך לעשות כדי לעזור לקבוצה שלו לנצח, וזה כולל להשיג דאון ראשון דרך הרגליים. הוא הגיע ל-11 יארד בריצה. מאז עונת האליפות ב-2006/07, היה רק משחק אחד בו הוא רשם כמות גבוהה כל כך של יארדים על הקרקע ואנחנו מדברים על שחקן שרחוק קצת פחות מחודשיים מיומולדת 40, כן?

הסוף ההוליוודי המתבקש הוא טבעת אליפות שנייה למאנינג, כזו שתשווה אותו לפחות לאח הפחות-מוצלח-אבל-יותר-ווינר שלו, כזו שתאפשר לו לפרוש בשקט. ביותר מדי משחקים העונה, למשל מול בולטימור, מינסוטה, אוקלנד, קליבלנד ובעיקר, המשחק הזכור מול קנזס סיטי בבית, פייטון היה כל כך גרוע עד שההגנה של דנבר הייתה צריכה להציל אותו. ביום ראשון לעומת זאת, הוא לא היה טוב, אבל גם לא פגע בקבוצה. נראה שזה הצ'אנס הכי טוב של הברונקוס גם בעוד שבועיים בסנטה קלרה.

התחלנו עם הלחץ האפקטיבי על בריידי ונמשיך למשחק השני, לקו ההתקפה הפנטסטי של קרוליינה, שלא נותן לאף אחד להתקרב לקאם ניוטון. השיא הגיע במהלך של הטאצ'דאון השני במשחק, בו ניוטון מצא ל-86 יארד את קורי בראון. למעשה, בראון נותר באחד-על-אחד באמצע המגרש, התגבר על השומר שלו והמשיך לרוץ עד לאנדזון ואת כל זה הוא יכול היה לעשות בשל העובדה שהיה לו זמן לתקן את הראוט, כי לקאם ניוטון היה את הזמן למסור לו.

אחד מכוכבי אותו קו התקפה, אולי האיש המשמעותי בו ביותר, הוא מייקל אור. כן, ההוא מה"בליינד סייד". אחרי הניצחון הענק על אריזונה, אור הוריד לכר הדשא את הפמיליה, כאשר בתפקיד סנדרה בולוק הופיעה הפעם האימא המאמצת האמיתית, לי אן טוהי, מה שהלהיב את כל התקשורת האמריקאית.

למי שטרם ראה את הסרט, נספר בלי יותר מדי ספוילרים שאור כמעט הולך לשחק בטנסי, המכללה בה כיכב בעברו פייטון מאנינג, אבל בסופו של דבר בוחר במיסיסיפי, אותה מעריצים הוריו החדשים. אור הגיע בסופו של דבר לשחק בטנסי, עבור הטייטאנס אחרי שעזב את בולטימור, אולם בתום עונה כושלת ליד הבית הוא נדד לקרוליינה וחזר לעצמו בגדול. לתאקל השמאלי, שהבהיר שהוא לא מעריץ גדול של הסרט שנעשה על הסיפור שלו, כבר יש אליפות אחת, מ-2012 במדי הרייבנס ונראה שהוא מוכן להוסיף עוד טבעת לאוסף.

אגב, מי שכן מאוד אוהב את הסרט הוא חברו לקו של אור, התאקל הימני מייקל רמרס, שמצטט משפטים ואפילו לא הסכים לוותר לאור על החולצה מספר 74, אותה לבש אור בבולטימור ואותה לובשת דמותו בסרט: "ניסיתי לקבל את המספר שלי שוב, אבל מייק אמר שאני אקח את 73, כי זה הסרט האהוב עליו בעולם", סיפר אור.

כאב הלב בליל ראשון על לארי פיצג'רלד. האיש שבמו כפפותיו השאיר מאחור את גרין ביי בסיבוב הקודם הלך לאיבוד בשארלוט, כמו שאר החברים שלו. רק 30 יארד בארבע תפיסות היו לפיצ, שלרגע לא הצליח להיכנס לעניינים.

עם סיום המשחק, הוא זכה לחיבוקים ממושכים במיוחד גם מניוטון ובעיקר מרון ריברה וכאשר הגיע לריאיון על כר הדשא, בקושי עצר את הדמעות. בגיל 32 וחצי, פיצג'רלד איבד את אחד הצ'אנסים האחרונים, אולי האחרון לאליפות. ב-2009 הוא היה כל כך קרוב, עם הטאצ'דאון הגדול ההוא שהשלים קאמבק של הקרדינלס, לפני שפיטסבורג ניצחה עם הבאזר את הסופרבול. הפעם הוא והקארדס הובסו במשחק שלפני הריקוד הגדול ועוד עונה, ה-12 שלו בליגה, כולן במדי הקבוצה מהמדבר, הסתיימה בעצב. קצב היארדים של פיצג'רלד לאורך הקריירה מסחרר ולא בטוח עוד כמה כוח יהיה לו להמשיך. אפשר רק לקוות שרחשי הפרישה האפשרית של קלווין ג'ונסון ומרשואן לינץ' לא ישפיעו עליו.