אלדו קרוסה, חלוץ איטלקי שנולד ב-1914, הוא לא ממש שם מוכר לאוהדי הכדורגל בארץ המגף, אפילו לא לאלה של אלסנדריה. הוא הגיע לקבוצה מדרטונה ב-1935 ועזב אותה כעבור שתי עונות, כאשר במאזנו רק שבעה כיבושים ב-34 משחקים. אחרי חמש עונות נוספות, הוא פרש, בגיל 28 בלבד ובלי יותר מדי הישגים בקריירה. למרות זאת, שמו של קרוסה עלה בשבועיים האחרונים לכותרות באיטליה.
ב-1922 נערכה המהדורה הראשונה של הגביע האיטלקי וב-1927, השנייה. הפעם השלישית בה שוחק המפעל הייתה בעונת 1935/36. בסיבוב הראשון, אלסנדריה מהליגה הראשונה הביסה את קרמונסה מהליגה השלישית 1:4 ובסיבוב הבא נתנה 0:4 למודנה מליגת המשנה. ברבע הגמר היא השאירה מאחור את לאציו עם 0:1 ובחצי הגמר הגיעה מילאן להתארח בעיירה השוכנת במרחק כשעה נסיעה ממנה. ארבעה חודשים קודם לכן, הרוסונרי חטפו מאלסנדריה שישייה משפילה והפעם הם אומנם יצאו בזול יותר ובכל זאת, שער בודד של קרוסה, בדקה ה-89, סידר לאלסנדריה 0:1 קטן-ענק ואת ההישג הטוב ביותר בתולדותיה: העפלה לגמר הגביע האיטלקי.
לצערה של אלסנדריה, להצלחה היה מחיר. בסיום אותה עונה, אחרי שהספיקה לחטוף 5:1 כואב מטורינו בגמר, היא מכרה שלושה מכוכביה ללאציו תמורת 400 אלף לירטות, סכום עתק בשנות ה-30'. היכולת של הקבוצה נפגעה בהתאם ושנה אחרי ההופעה בגמר הגביע, היא ירדה ליגה ונפרדה לעד מתקופת הזוהר שלה. עד עכשיו. הערב (שלישי), 80 שנה אחרי, אלסנדריה הסנסציונית, מצמרת הליגה השלישית, עושה את הקאמבק שלה לבמה הגדולה של הכדורגל האיטלקי ומארחת את מילאן, כן, אותה מילאן, למשחק הראשון של חצי גמר הגביע, כן, אותו חצי גמר גביע. הפעם, היא כבר ממש לא מגיעה כפייבוריטית ואם תצליח לשחזר את התוצאה ההיא ולהמשיך את מסע הקסם, זו תהיה אחת ההפתעות המרעישות בתולדות הכדורגל בארץ המגף.
באלסנדריה יש כ-100 אלף תושבים, כולל מסורת יהודית מפוארת. כבר ב-1490 פתחה משפחת ויטאלה-כהן בנק הלוואות משגשג בעיר ומאז 2004, אלסנדריה היא גם עיר תאומה של יריחו. בן העיר המפורסם ביותר הוא ג'אני ריברה, כוכבה האגדי של מילאן ושל נבחרת איטליה בשנות ה-60' וה-70'. לפני שעבר למילאן, הוא הספיק לערוך את הופעת הבכורה המקצוענית שלו באלסנדריה ולשחק במדיה עונה אחת: "אני כל כך נהנה לראות את הקבוצה בה גדלתי משחקת ככה", אמר לפני שאלסנדריה העפילה לחצי הגמר, "המועדון הזה בונה את עצמו מחדש אחרי תקופה לא טובה וכבר התעלה על כל הציפיות. אני מקווה שנחזור למקום הראוי לנו". לקראת חצי הגמר מול מילאן שלו, ריברה הודה שהוא קרוע: "לא יהיה לי קל, כי אלה שתי הקבוצות הכי חשובות בחיי. נראה לי שאם מילאן תגיע לליגת האלופות ואלסנדריה תזכה בגביע, זה משהו שאוכל להיות שמח ממנו".
כאמור, לא תמיד דשדשה אלסנדריה בליגות הנמוכות באיטליה. בגלגול הראשון שלה, היא הוקמה ב-1912 על ידי איש העסקים המקומי ג'ובאני מאינו, שהחזיק גם בקבוצת רכיבת אופניים מפורסמת. כדי לחסוך בעלויות, מאינו העביר את המדים האפורים מקבוצת האופניים לקבוצת הכדורגל, מה שהקנה לאלסנדריה את הכינוי "אל גריגי" ("האפורים"), המלווה אותה עד היום. הצבע הזה אגב, הוביל למקרה משונה מאוד ב-1944, כאשר הקבוצה פגשה את ונציה למשחק ליגה. השופט באותו משחק דרש מאלסנדריה האורחת להחליף את החולצות, שכן שחקני ונציה עלו עם מדים שחורים ולטענתו, לא ניתן היה להבדיל בין שתי הקבוצות. לאחר המשחק נשלח אותו שופט לבדיקת ראייה שגילתה שהוא עיוור צבעים. מאז ועד היום, כל שופט מתחיל באיטליה מחויב לעבור את הבדיקה הזו.
בשנותיה הראשונות, אלסנדריה הייתה אחת ממבשרות הכדורגל באיטליה. ג'ורג' סמית' האנגלי עבר להתגורר באזור, הפך למאמן-שחקן והביא לקבוצה את מה שכונה "בית הספר של אלסנדריה", במסגרתו הוא לימד את השחקנים מהי מקצוענות והחל לקיים עמם אימונים יומיומיים. ב-1915, אחרי שנתיים בתפקיד, חזר סמית' למולדת על מנת להצטרף לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, בה גם מצא את מותו.
בשנים שאחרי מותו של סמית' התחרתה אלסנדריה בהצלחה בטורנירים מקומיים, עד שב-1929 הוזמנה לקחת חלק בעונה הראשונה של הסרייה A בגרסתה המודרנית, עונה אותה סיימה במקום השמיני המכובד. המשך העשור היה מוצלח ושיאו הגיע באותו גמר גביע, אולם מאז הקבוצה בעיקר מטיילת בין הליגות. היא חזרה לסרייה A פעמיים, בשנות ה-40' (אז גם ספגה את התבוסה הגדולה בתולדותיה, 10:0 מול טורינו) ובשנות ה-50', אבל בשני המקרים נשרה די במהירות ומאז 1960, היא לא שיחקה בסרייה A.
למעשה, רגע השיא של אלסנדריה בחצי וקצת המאה האחרונה, הגיע ב-1968, בחגיגות ה-800 להקמת העיר. סנטוס ופלה הגדול הגיעו לאצטדיון המקומי למשחק ראווה והברזילאי יצא מחדר ההלבשה כשהוא לובש את החולצה של "אל גריגי", עם המספר 10 על הגב. מיותר לציין שהקהל התרגש עד אין קץ ומיותר גם לציין שפלה כבש באותו משחק, בו ניצחה סנטוס 0:2.
בסופו של דבר, גם הביקור של פלה לא עזר וב-2003, בעיות כספיות הובילו לפשיטת רגל והמועדון פורק אחרי כמעט 100 שנים והוקם מחדש, הפעם בליגה החמישית. אלסנדריה 2.0 החלה בהתאוששות די מהירה ותוך כמה שנים חזרה לליגה השלישית, אולם הורדה בחזרה לרביעית לאחר שהנשיא ג'יוג'יו ולטרוני הורשע במכירה משחקים. לפני שנה וחצי, היא סופסוף שבה לליגה השלישית ואחרי ה-0:1 הביתי בשבת האחרונה על קונאו, היא מדורגת שם במקום השני, שלוש נקודות פחות מהמוליכה. כרגע, אלסנדריה הולכת לפלייאוף העלייה, אבל עד לסיום העונה נותרו 15 מחזורים ובקבוצה חולמים בגדול.
בינתיים, את החלומות הגדולים שלהם הם מרכזים בגביע האיטלקי. המסע המופלא יצא לדרך עם 0:2 ביתי על אלטוינצ'נטינו מהליגה הרביעית ונמשך עם 1:2 מפתיע בחוץ מול פרו ורצ'לי מליגת המשנה, לפני 0:1 ביתי מול יובה סטאביה מהליגה השלישית. העסק החל להתחמם באמת עם הניצחון הענק 2:3 בפאלרמו, במשחק בו ההתקפה של אלסנדריה עבדה נהדר. בשמינית הגמר, הקבוצה שוב יצאה למשחק חוץ מול יריבה מהסרייה A, הפעם גנואה הקרובה. היא הובילה, ספגה בדקה ה-90 והתחושה הייתה שלא תשרוד הפעם, אלא ששש דקות לסיום הארכה, האורחים הדהימו עם שער ניצחון. הפרס שלהם היה משחק חוץ נוסף, רביעי במספר, ברבע הגמר מול ספציה.
אותה ספציה, המשחקת בליגה השנייה, היממה בעצמה את רומא בסיבוב הקודם בדו קרב פנדלים והייתה פייבוריטית לניצחון גם הפעם. היא עלתה ליתרון עם פנדל מפוקפק בדקה ה-20 אבל בדקות האחרונות נכנס לפעולה ריקרדו בוקאלון. החלוץ בן ה-26, שגדל במחלקת הנוער של אינטר אך מעולם לא שיחק במדיה, השווה בדקה ה-83 ונגח את שער הניצחון הדרמטי בצורה מתוחכמת בדקה ה-91, כדי לתת את האות לחגיגות האדירות. במשך דקות ארוכות סירבו שחקני אלסנדריה לפנות את כר הדשא ולאחר מכן, המסיבה נמשכה גם באוטובוס שעשה את הדרך חזרה הביתה. הקבוצה הקטנטנה הפכה לראשונה מאז בארי ב-1984 שמגיעה מהליגה השלישית כל הדרך לחצי גמר הגביע.
"אנחנו חיים בחלום ומתקדמים בגביע, אבל הליגה נותרה הדבר הכי חשוב לנו", הבהיר בוקאלון, "היופי בכדורגל הוא שתמיד אתה יכול להמציא את עצמך מחדש. אנחנו מייצגים עיר, מייצגים את האפורים". הנשיא לוקה די מאסי הודה שהאצטדיון המקומי, ג'וזפה מוקגטה, המכיל רק 5,827 מקומות ונקרא על שמו של הנשיא המיתולוגי של המועדון, קטן מדי בשביל לארח את מילאן הגדולה ולכן המפגש בדד לאולימפיקו בטורינו: "יש יותר מדי אוהדים שלנו ושל מילאן שרוצים להגיע, אז נאפשר לכולם את החגיגה. השחקנים שלי יקבלו פרס על ההכנסה שנעשה", אמר די מאסי.
העברת הביתיות קצת הוציאה את העוקץ, אבל לא את הרומנטיקה. מבחינת האיטלקים, אלסנדריה כבר עשתה את שלה העונה והוכיחה להם שלמרות הכסף הגדול שכובש כל פינה בענף, אפשר גם אחרת. רוברטו גרוסו מהבלוג "איטליאן פוטבול דיילי" כתב: "בכדורגל של היום, הסיפורים האלה כל כך נדירים ובגלל השיטה של הגביע האיטלקי, הם נדירים בו עוד יותר. עדיין קשה לחשוב על זה, אבל החלום הכי פרוע כרגע הוא שאלסנדריה תניף את הגביע ותשחק בליגה האירופית בעונה הבאה".