דאון ראשון ו-10:
קחו חידה קצרה. מבין כל ארבעת הקוורטרבקים שניצחו בסוף השבוע החולף, מי רשם הכי הרבה יארדים בריצה?
קחו עוד חידה. מבין כל שמונת הקוורטרבקים ששיחקו בסוף השבוע החולף, מי היחיד שרשם טאצ'דאון בריצה?
התשובה, בשני המקרים, איננה קאם ניוטון, ארון רוג'רס, אלכס סמית' או ראסל ווילסון. היא טום בריידי כמובן. ביום שני, אחרי שהשאיר מאחור את קנזס סיטי וסחף את הפטריוטס לגמר ה-AFC החמישי ברציפות שלהם והעשירי בסך הכול בקריירה שלו, הודה בריידי: "זה הישג שהוא מעבר לחלומות הכי פרועים שהיו לי".
את הפיינל פור של ה-NFL מרכיבים השנה שלושה קוורטרבקים שנבחרו ראשונים בדראפטים שלהם: פייטון מאנינג, קרסון פאלמר וקאם ניוטון ולצדם, הבחירה 199 בדראפט 2000 ולמרות הכושר של קאם והניסיון של פייטון והפריחה המחודשת של פאלמר, קשה למצוא יותר מדי אנשים שיגידו בלב מלא שבריידי הוא לא הקוורטרבק הכי טוב מבין הארבעה, בטח שכרגע.
זו הייתה שנה מוזרה עבור בריידי, אבל אם ישבור את הנאחס שלו וינצח בדנבר, שם הפסיד בשישה מתוך שמונה ביקורים והודח פעמיים מהפלייאוף (2006 ו-2014), הוא יגיע בגיל 38 וחצי לסופרבול שביעי בקריירה, נתון בלתי נתפס. נגד הצ'יפס, בלי משחק ריצה בכלל (חוץ ממנו), בריידי לא נבהל. הוא חטף את המכות שלו, בפוקט, בריצה לאנדזון או ב"קוורטרבק סניק" שהוביל לטאצ'דאון ובעיקר נתן תחושה שאין מצב שניו אינגלנד מפסידה את המשחק הזה. מבין כל ארבעת המשחקים בשלב הזה, רק במשחק בפוקסבורו הייתה תחושת שליטה כמעט מוחלטת לאורך 60 הדקות, כאשר אפילו קרוליינה, אחרי הפתיחה האדירה, סבלה מסוג של קאמבק של סיאטל. לפטריוטס יש הרבה מאוד בעיות לקראת המשחק במייל היי סיטי, אבל כל עוד בריידי, אדלמן וגרונק שם, יש להם צ'אנס טוב מאוד.
דאון שני ו-17:
בואו נדבר עוד קצת על המשחק הצפוי בדנבר. ב"ניו יורק דיילי ניוז" החליטו להתנגח קצת בשני הטיטאנים שיתייצבו על המגרש, בריידי ומאנינג ונתנו את הכותרת "Clash of the Taint-ans", תוך שהם קורצים לכתמים שמלווים בתקופה האחרונה את שני הקוורטרבקים הוותיקים: דיפלייטגייט ופרשת ה-HGH. מצד שני, לניו יורקרים כנראה קצת משעמם כי שתי הקבוצות שלהם כבר מזמן בבית, אז לא כדאי להתרגש יותר מדי מכל מיני כוכביות מטופשות שמנסים לשים על המפגש הזה.
זה לא יהיה מאנינג - בריידי טיפוסי. אל תצפו ל-34:38 של הפטריוטס באינדיאנפוליס ב-2003, ל-34:38 של הקולטס בבית בגמר ה-AFC של 2007 או לכל דבר אחר שיכול להזכיר את אחד ממפגשי העבר המונומנטלים בין שתי האגדות. מאנינג חזר בדיוק בזמן לפלייאוף אחרי מנוחה שעשתה לו טוב, אבל גם מול פיטסבורג הוא הראה שהבעיות שהיו בתחילת העונה, בעיקר חוסר היכולת לזרוק את הכדור למרחקים, עדיין שם ובגדול. ניו אינגלנד כמובן תנסה לשתק את המסירות הקצרות ואת משחק הריצה, שחיסל אותה כאשר היא הפסידה בדנבר לפני חודשיים בהארכה. מנגד, ההתקפה של הפטריוטס שוב מתקתקת, אבל להם אין משחק ריצה וההגנה המצוינת של הברונקוס תנסה לסגור לבריידי את הנתיבים לאדלמן ואמנדולה.
אבל כל זה ברמת האסטרטגיה והטקטיקה. בתכלס, לא משנה בכלל מה יהיה על המגרש, הרי שזכינו. פספסנו השנה מאנינג - בריידי אחד וחשבנו שכבר לא נזכה לראות את הקרב הזה שוב, אבל לראות את עלי נגד פורמן, גם אם שניהם בני כמעט 40, תמיד יהיה יותר מעניין מאשר לראות את אחד מהם מול מתאגרף אלמוני כזה או אחר. זו תהיה הפעם הרביעית בה השניים הללו נאבקים על הסופרבול, כאשר פייטון ניצח בפעמיים האחרונות וכמעט בטוח שהפעם, זו גם באמת תהיה הפעם האחרונה. מדהים ששוב אחד מהם מגיע לסופרבול. מדהים.
דאון שלישי ו-41:
אז מה עושים עכשיו? מתחילים להתאמן בפריסיזן על הגנה נגד הייל מרי? אחד בעונה הוא נס, שניים זו כבר קצת פחות מקריות. על הנייר, ארון רוג'רס השלים מסירה ל-41 יארד בשנייה האחרונה מול אריזונה. בפועל, הוא זרק משהו כמו 55 יארד, נגד התנועה, בנפילה, בדיוק למקום הנכון. ושוב, כמו שקרה לדטרויט, אריזונה איכשהו לא הייתה מוכנה לזה והעורף שלה היה דליל בעוד השחקנים שלה מנסים להפיל את הקוורטרבק הכי פחות נפיל בליגה. שימו שחקנים באנדזון, תנו לרוג'רס לזרוק מחצי מגרש. הוא בכל מקרה יוציא זריקה, אבל אולי תוכלו להתמודד איתה טוב יותר.
"כבר ראיתי את הפרק הזה", צייץ אריק איברון מדטרויט אחרי ההייל מרי בליל שבת, אבל למזלה של אריזונה, בניגוד לליונס היא לא הפסידה את המשחק מהמסירה הזו, אלא רק הלכה להארכה. ולמזלה עוד יותר, היא גם לא התפרקה מנטלית, אלא ניצחה את המשחק תוך דקה. היא עשתה זאת כמובן בעזרת לארי פיצג'רלד הגדול, אולי השחקן שהכי ראוי לטבעת אליפות ראשונה מבין כל אלה שנותרו בפלייאוף הזה (או בכלל, מבין כל שחקני הליגה). לתופס הפנומנלי יש עוד עונה בחוזה ואחרי שב-2008/09 הוא כמעט סחף יחד עם קורט וורנר את הקארדס לאליפות ונכנע בשניות הסיום מול פיטסבורג, אולי הפעם סופסוף יגיע תורו.
דאון רביעי ו-7:
גרמניה נגד ברזיל? מכבי תל אביב נגד בולוניה? למה הייתה קרובה יותר המחצית הראשונה של קרוליינה מול סיאטל? המשחק הזה אמור היה להיות השואו דאון הטוב ביותר של חצאי הגמר האזוריים ובפועל, הפך למשחק ביזארי ביותר. ההבדל הגדול בין הפנת'רס לגרמניה או מכבי תל אביב הוא תוצאת הסיום. במקום לגמור את המשחק, קרוליינה הפסיקה לשחק וכמעט אפשרה קאמבק בסגנון ליברפול נגד מילאן. הסיכון הגדול ביותר לקבוצות, בעיקר לא מנוסות, הוא להוריד את הרגל מהדוושה והפנת'רס עלולים לשלם על זה השבוע.
הרבע וחצי הראשונים של קרוליינה היו פשוט מושלמים מדי ושל סיאטל פשוט איומים מדי והסטטיסטיקה הייתה חייבת להתאזן, כאשר לשמחתה של קרוליינה, היתרון שהיא בנתה גם הספיק. התחושה הייתה שעוד עשר דקות של משחק והסיהוקס גם היו מצליחים להשוות. קרוליינה עשתה עונה גדולה, אבל פגשה בה רק ארבע קבוצות שסיימו במאזן חיובי: סיאטל (בעונה הסדירה ובפלייאוף), יוסטון, גרין ביי ו-וושינגטון. אף אחת מהן לא הייתה מאיימת במיוחד השנה. המשחק מול אריזונה הוא משמעותית הכי קשה שהיה לפנת'רס העונה. אם הם לא יצליחו לברוח שוב בשלב מוקדם, לא בטוח שיש להם את הכלים לנצח.