פטריוטיות בספורט היא עניין טבעי. על זה מבוססת האהדה. על הזדהות מוחלטת, על אהבה עיוורת, ללא תנאים. על בחירה בצד אחד ומחויבות טוטאלית אליו. זה נורמלי. גם פרובינציאליות בספורט היא עניין טבעי, ככה זה עובד בלא מעט מקומות בעולם, מסקרים קודם כל את הספורטאים המקומיים. צפייה במשחקים האולימפיים, למשל, היא שונה בכל מדינה. הסינים רואים בדמינטון, הישראלים רואים ג'ודו. טבעי לקוות להצלחה של האנשים מהשבט שלך, במיוחד במקומות בהם נאמנות למדינה היא ערך עליון. זה בסדר.
גם התופעה הישראלית האחרונה, שמנסה לקדם את ההשתתפות של עומרי כספי במשחק האולסטאר, היא לא משהו יוצא דופן. זאזה פאצ'וליה במקום לא ריאלי בדירוג (שמיני בקרב הגבוהים של המערב, לפני קאזינס, נוביצקי ואולדריג') רק בגלל שיגעון בגיאורגיה. בליטא מריצים את ואלנצ'יונאס. יאו מינג נבחר בעבר שוב ושוב בעיקר בגלל טירוף בסין. אנשים אוהבים לראות את בני ארצם מצליחים. ההצלחה של המולדת היא ההצלחה שלהם, זה מעניק להם גאווה. בתקשורת הספרדית הכותרות בידיעת ה-NBA היומית הולכות תמיד על פאו גאסול, מארק גאסול וריקי רוביו. לא צריך לשחק אותה נאורים ושונים. זה בסך הכל אהבה לכספי ורצון לפרגן לו.
ועם זאת, למרות זאת, אחרי הכל, למען השם, בחיאת. כספי לאולסטאר? לאולסטאר? מי באמת רוצה לראות דבר כזה? מי מסוגל לראות דבר כזה? למי זה לא ישרוף את העיניים? ואין הכוונה לישראלי הסטנדרטי, שרק נרתם למשימה לאומית, מישהו שסתם חושב שזה יהיה כבוד גדול ולא ממש מבין את ההשלכות. השאלה היא בקרב חובבי ה-NBA האמיתיים: מי מייחל לכזה דבר? מי שולח את שמו של כספי בלי ידיים רועדות? מבין חובבי הכדורסל, אלה שכבר שנים מתעוררים בלילה לאירוע החגיגי - מי לעזאזל אשכרה רוצה לראות את עומרי כספי בנבחרת המערב במשחק הכי נוצץ של הליגה?
לא מדובר על ההשתתפות בתחרות השלשות. כספי במקום השלישי בליגה באחוזים מעבר לקשת (על אף שזה נראה כמו סטייה סטטיסטית שלא באמת מייצגת, אבל ניחא), וההשתתפות שלו בתחרות נראית הגיונית. בכיף. בכבוד. אבל במשחק הכוכבים? הרי מי שכספי באמת יקר ללבו, יובך לראות אותו שם. מי שמכיר את ההיסטוריה של האולסטאר, את היוקרה שלו, את המעמד של המשחק (וכספי בהחלט מכיר), מבין שהנוכחות של כספי בו לא באמת תכבד אותו. לא את כספי ולא את המשחק. להפך. זה אפילו עלול להפוך אותו לסוג של בדיחה (כמו שפאצ'וליה עשוי להרגיש). הוא ירגיש שם נטע זר. הוא ירגיש שהוא מוזיל את המעמד. הוא יידע שהוא גוזל מקום ממישהו שטוב ממנו בהרבה, מישהו שבאמת מגיע לו להיות שם. הוא יידע שהנוכחות שלו לא סתם תתקבל בעין עקומה - הוא יהיה מסוג המקרים שיזכירו בהמשך למה כל כך חשוב לשנות את שיטת ההצבעה.
אז מה הטעם בקמפיין? מה הטעם בקידום שלו? כספי רחוק מאוד מהחמישייה הראשונה, אבל כמובן שמבחינת אנשי הליגה, אף אחד גם לא מתרשם מכמות הצבעות גדולה. אף אחד לא יחשוב מעכשיו שפאצ'וליה הוא שחקן טוב יותר. זה לא מעניק הכרה. לא שם אותנו על המפה. לא מוסיף כבוד. לא יגרום לג'ורג' קארל לתת לו יותר דקות. לא יגרום לקינגס להעלות לו את המשכורת. לא יגרום לג'נרל מנג'רים להסתכל עליו אחרת. זה רק ימחיש עד כמה חובבי הספורט במדינת ישראל הם לא באמת חובבי ספורט, אלא סתם פנאטים.
יש לציין שדברים אלה נאמרים על ידי אדם שמתחיל את הבוקר שלו בבוקסקור של ה-NBA, ומשם דילוג מהיר לבוקסקור של המשחק של סקרמנטו, רק כדי לראות כמה כספי שיחק וכמה קלע. דברים אלה נכתבים על ידי אדם שפתאום, בעל כורחו, הפך לאוהד קליבלנד שרוף, אדם אומלל שלא מצליח ליהנות מגולדן סטייט, אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, רק בגלל שהיא נגד מאמן ישראלי. כספי, כמו בלאט, הוא גאווה אמיתית. אבל עונה טובה עם ממוצע של 15 נקודות עם אחוזים טובים ומאזן חיובי הם דברים הרבה יותר מוערכים ויוקרתיים מהשתתפות מעוותת באולסטאר. יש משהו צורם כשאובר פטריוטיות מעיבה על ערכים ספורטיביים.
כי כמו תמיד, כשמדובר בישראל, יש סביב הקמפיין הזה מייצר הרגשה של המון שנסחף. תחושה שעכשיו כספי הוא הכוכב שלנו, וצריך לדחוף אותו בכל הכוח, בהיסטריה. בלאט הפך לפאסה. מיצינו אותו. עכשיו כספי זה השיגעון החדש. הפרויקט הלאומי. האיש שהביא את קאזינס לים המלח. האיש ששם אותנו על המפה, הכוכב האמיתי של סקרמנטו קינגס מה-NBA. וכמו תמיד, זה מרגיש כמו הנטייה הישראלית להסתופף יחד, להיסחף יחד אחרי דמות אחת, להתמסר אליה בפנאטיות, לאבד פרופורציות, להרגיש שהוא כוכב על, שמקומו לצד דוראנט וקובי. לקחת משהו יפה כמו ספורט, אירוע חגיגי ומחויך כמו אולסטאר, ולדחוף לו עדריות מתלהמת.