אנשי מנהלת יקרים, יודעים מה ראיתי השבוע בטלוויזיה בזמן ששוחק כדורגל ישראלי? כדורגל אנגלי. איך אתם עם זה? המטרה הושגה? כי בכל שנה השלבים האלה בגביע המדינה מועברים בערוץ הלייב הארור, ובכל שנה אנחנו מתעצבנים פחות ופחות כי הרגילו אותנו כבר לעוול הזה, עד שהוא נהפך למובן מאליו. ולצערנו, לא רק שזה לא ישתנה בעתיד הקרוב, התהליך הוא הפוך. הסכומים המופרעים ששולמו עבור זכויות הטלוויזיה של הכדורגל הישראלי יביאו לכך שעוד משחקים יועברו בערוצים סגורים בניסיון להצדיק את העלות הכלכלית. הייתכן שכל הכסף הגדול הזה רק ירחיק אותנו מהמשחק?
כי ברביעי בערב, בזמן משחק בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים בגביע, אני ראיתי פרמיירליג. ארסנל נגד ליברפול. 3:3. וואלה, היה נחמד. עם כל הפמפום שעשה ערוץ הספורט לחיפה-בית"ר, עם כל הכתבות והפלאשבקים לאבי כהן, עם כל הרצון (הטוב) לשווק ולהלל, בסוף הסתדרתי לא רע עם המשחק מאנפילד. אומנם חובב הכדורגל הישראלי אוהב את הזהות, את ההיסטוריה, את היריבות, אבל אפשר להודות, את אלה יש גם באנגליה (כחכוח בגרון, ציניות).
ולא שהותירו לי ברירה. הייתי מוכן להתפשר על קצב המשחק, הייתי מוותר על אנפילד האגדי, על רמת האיכות והמחויבות, הייתי מוכן להקריב את הכדורגל האיכותי ולצפות בכדורגל ישראלי, אבל משחק הגביע הוחבא. במקום לטבול בשלוליתנו הקטנה, נאלצתי להתמסר לכדורגל במיטבו. במקום לראות את קלטנס מול עזרא, הסתפקתי במשחק תזזיתי, שנע מצד לצד, בשתי קבוצות שמשחקות בשאפתנות ובתעוזה. עם כל הכבוד לקרב המוחות בין דראפיץ' לרוני לוי, התנחמתי במפגש האצילי בין ונגר לקלופ. מדי פעם העפתי מבט לטלפון כדי להתעדכן. בית"ר מובילה, חיפה משווה, מהפך, משחק מעניין. בראש עולה האפשרות לחפש לינק למשחק כדי לצפות בו ברשת, אבל ארסנל וליברפול לא מאפשרות לי. הן פשוט טובות מדי. ביום רביעי בערב, בזמן משחק בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה בגביע המדינה, אני רואה כדורגל אנגלי משובח, ואפילו לא מרגיש צביטה. איזה עוול. אחר כך הכותרות הראשיות על המשחק דיברו על תנועת שיסוף גרון מהיציעים. רצחו את המשחק.
בזמן המשחק של הפועל תל אביב נגד נצרת עילית, לעומת זאת, ראיתי כדורסל. יורוקאפ. משהו חלש מאוד, באמת. כדורסל אירופאי, באולם עם תאורה רעה, כשאפשר להרגיש את הקור עד הבית. כשאפשר לזהות על הפרצוף של האוהדים המקומיים עד כמה משעמם בעיר שלהם. כשהאטרקציה הכי גדולה מהמשחק היא המעודדות בפסקי הזמן. דיכאון אמיתי. בכל הזמן אני מרפרש באינטרנט, מברר מה קורה בנצרת עילית. מדמיין, אולי באמת יש שם דרמה. אולי יש שם איזה כוכב עולה אלמוני, שברגעים אלה ממש עושה את הפריצה שלו. אולי יש שם אווירה מיוחדת, טירוף ייחודי של קבוצה קטנה בגביע. אולי אני מפספס סנסציה. לעזאזל, מתחיל פנדלים, כמה נחמד זה פנדלים. אולי אחפש שידור ברשת? לא, אני כבר רואה כדורסל. אתעדכן אחר בחדשות הספורט. אראה דקה ואלך לישון. במקום כל הערב.
בחמישי בערב נפגשנו אצל חבר. חובב ספורט סטנדרטי. אין לו אף ערוץ בתשלום. אז ראינו MTV, קצת מחפשי עתיקות בערוץ ההיסטוריה, זפזופים חסרי פשר, ברגיל. בעולם מקביל יכולנו לשבת עכשיו מול גביע המדינה. מתבכיינים על הרמה, על המגרש, על השדר, על הקהל, על הרמה, על איכות השידור, על המצלמה הבודדת והרועדת, על ההילוכים החוזרים. אחד בעד מכבי, השני מת שתפסיד, הקנטות הדדיות ומחויכות. תמיד לועגים לשחקנים. תמיד מתלוננים על העצלנות שלהם. נדהמים שבזה בחרנו לצפות, מכל הדברים בעולם, דווקא בזה, בכדורגל החלש הזה, ומבינים שאין ברירה, ככה זה. כשיש כדורגל ישראלי בשידור חי, רואים אותו.
אבל אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? משחק כדורגל שאף אחד לא צופה בו, האם הוא באמת התקיים? כדור שפוגש את הרשת ללא קול צהלות, האם זה נחשב גול? כי ביום שלישי, למשל, פשוט הלכתי לישון. בדממה. מתוך נקודת הנחה שכלום לא קורה, שאין מה לראות. אנשים יכולים להישבע שבאר שבע ניצחה, שנתניה עפה, שקרו דברים, אבל רוב העם לא יודע על קיומם. מתעוררים בבוקר, וקוראים דיווחים על אירועים שלא ידענו שקרו, על משחקי כדורגל, אלה שבעגה מכונים "חגיגת הגביע".
