לקראת נקודת האמצע של העונה, אחד הסיפורים המעניינים ביותר הוא סגירת הפער בין המזרח למערב. למשך שנים ארוכות הליגה הייתה בשליטת הקונפרנס המערבי, מאז תחילת המילניום הפערים בין שני חלקי הליגה נשארו יציבים ובעייתיים. לכל אורך התקופה במערב היו יותר קבוצות גדולות ויותר קבוצות במאזן חיובי, עד לרמה של חוסר הגינות כלפי קבוצות נהדרות שחטאן היחיד היה ששיחקו בקונפרנס הלא נכון.
בעונה שעברה OKC נשארה מחוץ לפלייאוף עם 45 ניצחונות בעוד שברוקלין נכנסה במזרח עם 38. הפער בין סן אנטוניו שבמקום השישי במערב למילווקי שבמקום השישי במזרח קפץ כבר ל-14 ניצחונות. בעונה שלפני כן פיניקס נותרה מחוץ לפלייאוף במערב עם 48 ניצחונות, עשרה יותר מאטלנטה שהייתה במקום השמיני במזרח. בשש משמונה השנים האחרונות קבוצה עם מאזן שלילי נכנסה לפלייאוף מהמזרח כשבמקביל קבוצה עם מאזן חיובי נשארה מחוץ לפלייאוף במערב.
לכן מה שקורה השנה באיזורי האמצע של שני הקונפרנסים מעניין כל כך. פתאום, תוך כמה חודשים, המצב התהפך לחלוטין. נכון לעכשיו, במזרח יש תשע קבוצות עם מאזן חיובי ובמערב רק שש. וזה לא נגמר שם מעבר לתשע הראשונות, יש במזרח עוד שלוש קבוצות שנושקות ל-50 אחוזי הצלחה ונמצאות חזק במאבק על הפלייאוף. המאזן של וושינגטון שבמקום ה-12 במזרח היה מספיק כדי להיכנס לפלייאוף במערב.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
כדי לשים את המהפך בפרופורציות, צריך להזכיר שצמרת הליגה עדיין נשלטת על ידי המערב. ארבע מחמש הקבוצות שניתן לקרוא להן קונטנדריות כרגע מגיעות מהמערב (הקליפרס נכנסים בקושי). כשמתייחסים למאזנים באמצע חשוב לזכור שהקבוצות במערב משחקות יותר מול גולדן סטייט וסן אנטוניו והקבוצות במזרח משחקות יותר מול פילדלפיה, אלה שלוש הקבוצות הקיצוניות בליגה וחלק מהפער לטובת המזרח מנופח בגללן. כשבוחנים את המאזנים במשחקי ראש בראש, התוצאה (נכון ליום שישי) היא שוויון מוחלט של 100:100. ביחס לשנים האחרונות, גם הנתון הזה מאוד מפתיע.
איך ניתן להסביר את השינוי? כמובן, אין הסבר אחד שמכליל את שלל הקבוצות הרלוונטיות. חלק מההסברים קשורים למקריות. למשל נדמה שקבוצות באיזור האמצע של המערב סובלות השנה יותר מפציעות מאשר במזרח, כשהסובלת המרכזית היא יוטה, שהייתה אמורה לפרוץ השנה. לחלק מקבוצות המערב יש בעיות ניהוליות שהשנה החמירו.
אך אם מחפשים הסבר אחד מרכזי, ההסבר הוא שהקבוצות הבינוניות בשני הקונפרנסים הפנימו את המצב ומתנהגות בהתאם. הבינוניות במזרח מרגישות שהן במרחק מהלך-שניים מוצלחים מהצמרת, שיש להן סיכוי אמיתי לא רק להגיע לפלייאוף אלא גם להתקדם שם. הבינוניות במערב, לעומת זאת, מסתכלות על הצמרת הגבוהה ומבינות שלעבור סיבוב זו משימה כמעט בלתי אפשרית, לכן הן פונות יותר לכיוון של בניה מחדש.
זה מתחיל בשחקנים. למרקוס אולדריג' עזב את פורטלנד ולא הגיע לפיניקס, בין היתר, בגלל שהבין שעם השתיים האלה הוא לא ירוץ לאליפות במערב. ניתן להניח שאחד השיקולים בגללם דיאנדרה ג'ורדן התחרט לגבי החתימה בדאלאס ונשאר בקליפרס דומה. בקיץ האחרון לא מעט שחקנים יחסית בכירים עברו מהמערב למזרח, שם הסיכוי שלהם להגיע לשלבים מתקדמים של הפלייאוף בעתיד הנראה לעין גדל משמעותית.
מה שנכון ברמת השחקנים בולט עוד יותר ברמת הקבוצות. ג'נרל מנג'רים במערב חושבים ברצינות במונחים של לעבור את תקופת הדומיננטיות של גולדן סטייט לפני שיהיה טעם לחשוב על צמרת. ואלה לא רק הווריירס: עוד כמה שנים הוותיקים של הספרס יפרשו, ממפיס תדעך, כריס פול ייכנס לשלב הירידה ובכלל לא בטוח שקווין דוראנט וראסל ווסטברוק יהיו באוקלהומה סיטי. הגיוני לכוון תהליך בניה לתקופה של עוד 3-4 שנים בקונפרנס הזה.
מה שקרה השנה זה שקבוצות בסדר גודל דומה במזרח ובמערב התנהגו אחרת לגמרי. במזרח הרוב חיפשו את החוליה הנוספת שתהפוך אותן מבינוניות לטובות. כך מילווקי הביאה את גרג מונרו, שארלוט את ניק באטום, אינדיאנה את מונטה אליס, טורונטו את דמארה קארול, הניקס את ארון אפללו ורובין לופז ובוסטון את אמיר ג'ונסון. כל אלה הם שחקנים בשיא הקריירה, כאלה שמביאות קבוצות שמאמינות ביכולתן להצליח עכשיו.
במערב קבוצות הלכו על גישה של הכל או כלום. כאשר פורטלנד הבינה שהיא איבדה את למרקוס היא בחרה במכירת חיסול ובנייה מחדש סביב דמיאן לילארד. יוטה ודנבר חושבות, כל אחת בדרכה, בעיקר על העתיד, ומצטרפות בכך לפורטלנד, למינסוטה וללייקרס כחמש קבוצות שהצלחה עכשווית לא נמצאת בראש מעייניהן.
הדוגמא המובהקת ביותר לקושי של קבוצות אמצע הדרך במערב היא פיניקס. לפני שנתיים זו הייתה קבוצה בבנייה שהצליחה הרבה מעל למצופה. מאז היא מנסה ללכת בשני המסלולים במקביל לבנות קבוצה שגם חושבת על הצלחה עכשווית וגם על תהליך ארוך טווח. אבל במערב הצלחה עכשווית דורשת ללכת על כל הקופה, לכן בקיץ הם החתימו את טייסון צ'נדלר ככלי שדרכו קיוו להגיע ללמרקוס אולדרידג'. ברגע שלמרקוס לא הגיע הם מצאו את עצמם עם סגל שלא בטוח לאן הוא מכוון. צ'נדלר יושב על המשבצת של אלכס לן, שהולך ומתפתח לסנטר לגיטימי בליגה, וגם שאר הצעירים, שבקושי צברו דקות משחק עד כה, לא הרוויחו מהצורך של הסאנס להיאבק כבר עכשיו על מקום בפלייאוף.
לפיניקס יש גם בעיות נוספות שלא קשורות לשאיפות הכפולות. מרקיף מוריס לא התגבר על העזיבה של אחיו התאום לדטרויט, ההנהלה מלאה בחילוקי דעות שבסופו של דבר הובילו לפיטורי עוזרי המאמנים הבכירים מבלי לפטר את המאמן הראשי ג'ף הורנסק. ואז הגיעה הפציעה מסיימת העונה של כוכב הקבוצה אריק בלדסו ומעשית חיסלה את הסיכויים של פיניקס להיות קבוצה רלוונטית השנה.
במובן מסוים, הפציעה של בלדסו פותרת לפיניקס את שאלת הזהות שלה לעונה הקרובה. היא יכולה להפוך רשמית לעוד קבוצה במערב שעסוקה בבניה מחדש. יש לה סביב מה לבנות שלושת הצעירים לן, דווין בוקר וטי ג'יי וורן, יחד עם ברנדון נייט שבעצמו בסך הכל בן 24. במצב החדש יהיה קל להנהלה להעביר את מרקיף בתמורה לנכסים עתידיים ואולי אפילו למצוא קבוצה שחושבת בגדול ותהיה מוכנה לשלם משהו על צ'נדלר, למרות שיש לו חוזה עד גיל 36.
פיניקס אמורה להיות אחת הקבוצות החלשות בליגה בחצי השני של העונה ואין לה סיבה לנסות להתחזק. אם היא אכן תוותר על וותיקים ותבנה על הצעירים, היא כנראה תסיים עם אחד מחמשת המאזנים הגרועים בליגה. בחירת הדראפט הגבוהה הקיץ תצטרף לצעירים שבסגל הנוכחי כצוות המסייע של בלדסו ונייט. יחד זו אמורה להיות חבורה שתיכנס לשיא בדיוק בזמן הנכון במערב בעוד שלוש-ארבע שנים, בדומה לשאר הקבוצות שנמצאות כרגע בתהליך בניה. בעוד שהמזרח כרגע מתאפיין בשוויוניות, במערב קיימת חלוקה שהולכת ומתבהרת בין הגדולות של עכשיו לגדולות של העתיד.