הפועל ירושלים ומכבי תל אביב יפתחו הערב (רביעי) את דרכן בשלב 32 האחרונות ביורוקאפ, אבל היריב המפורסם, המעוטר והאטרקטיבי ביותר יופיע דווקא במשחק היורופקאפ בראשון לציון. כשבאמתחתו שלושה גביעי יורוליג, שבע אליפויות במדינות שונות וקריירה עשירה במועדוני העילית באירופה, דייויד אנדרסן מצליח למצוא אתגרים חדשים גם בגיל 35 וחצי.
"כל מי שרואה אותי אומר 'אה, הוא כבר זקן ולא מסוגל לשחק', ואני נהנה להוכיח בכל פעם מחדש שאני דווקא כן מסוגל", צוחק הסנטר האוסטרלי-דני של וילרבאן בראיון לוואלה! ספורט. "היום, בגילי, ואחרי הפציעות והמשברים שעברתי, אני פשוט מעריך כל רגע על המגרש ונהנה מהזכות שניתנה לי לשחק כדורסל כל כך הרבה שנים. אני עדיין לומד וחווה דברים חדשים. הנה, עד לפני שבועיים אפילו לא שמעתי על ראשון לציון. הייתי בטוח שמכבי זה רק תל אביב".
והילד המתבגר ממלבורן אכן מוכיח שהוא עדיין מסוגל. הוא עומד העונה על ממוצעים של 14.8 נקודות ו-7 ריבאונדים למשחק ביורופקאפ, ועל 11.9 נקודות ו-6.3 ריבאונדים בליגה הצרפתית. אלה מספרים שנותרו בגדר חלום עבור סוללת הגבוהים של שתי הקבוצות הבכירות בישראל. טרבור אמבקווה, דיאור פישר, אייק אופייבו, ארינזה אונואקו, טוני גפני וג'וש דאנקן לא הגיעו אליהם העונה בשום מסגרת.
אנדרסן, 2.12 מ', מגדולי הסנטרים שידעה היבשת באלף הנוכחי, הוא אחד מ-13 השחקנים היחידים שחצו את רף 5,000 הדקות ביורוליג. הוא מדורג במקום השישי בין הריבאונדרים במפעל ובמקום השמיני במדד המשוקלל, ועלול לרדת השבוע למקום ה-12 בטבלת הקלעים - אם פליפה רייס מריאל מדריד ירשום 15 נקודות במשחקו במוסקבה מול צסק"א.
את גביע היורוליג הראשון שלו, כשהיה בן 21 בלבד, הניף אנדרסן עם קינדר בולוניה בעונת הפיצול בכדורסל האירופי. "אני יודע שמכבי תל אביב זכתה באותה עונה בסופרוליג של פיב"א, וזוכר את הוויכוח מי היא האלופה האמיתית של אירופה".
- אז מי הייתה האלופה האמיתית?
"בולוניה, כמובן. אנחנו היינו הראשונים שזכו ביורוליג, כולם התכנסו אחר כך תחת המפעל הזה, ורוב הקבוצות החזקות שיחקו נגדנו".
אבל התואר המרגש מכולם היה האחרון שבו זכה, וגם בו מכבי הייתה מעורבת. ב-2006 נאלץ אנדרסן לצפות מהצד בחבריו מצסק"א מחזירים את הגביע למוסקבה בתום 35 שנות בצורת, הודות לניצחון בגמר על הצהובים; הוא היה אז פצוע והושבת לתשעה חודשים. ב-2008, שוב נגד היריבה המושבעת מתל אביב, הוא כבר שיחק ואף קלע 13 נקודות והיה בין השחקנים המצטיינים בדרך לניצחון.
"זה היה רגע מיוחד במינו", מתרפק אנדרסן. "אחרי הפציעה הקשה שעברתי, להיות שוב בגמר, לשחק ולנצח מול כל הקהל העצום שהיה במדריד, זה היה כל כך חשוב לי. גם ב-2006 חגגתי עם החברים, הרגשתי חלק מהזכייה ושמחתי, אבל ברור שזה היה מתסכל לראות הכל מהצד. פה זה היה ממש שלי".
- מי הייתה גדולה יותר, בולוניה של תחילת העשור או צסק"א שבאה אחריה?
"אני חייב להגיד שצסק"א. כל אחת מהן עשתה דברים גדולים ולקחה שני גביעים בשלוש שנים, אבל צסק"א הגיעה לארבעה פיינל פורים בארבע עונות, וזה משהו באמת נדיר".
- שיחקת גם בסיינה, בברצלונה ובפנרבחצ'ה, וגם ביוסטון, בטורונטו ובניו אורלינס. איך אתה מוצא את המוטיבציה לשחק בליגה הצרפתית ובמפעל השלישי בחשיבותו באירופה?
"קודם כל, אני לא מזלזל במפעל הזה, כי מעולם לא זכיתי בו... יש לי עוד גביעים שאני רוצה להכניס לארון. כשחתמתי בווילרבאן, לפני שנה וחצי, קיוויתי שנשחק ביורוליג, אבל הפסדנו בגמר המוקדמות לקאזאן. אני חושב על הקיץ הקרוב, כשאשחק באולימפיאדה בריו עם נבחרת אוסטרליה, ולא צריך יותר מזה כדי למצוא מוטיבציה".
הולדן, ג'ינובילי, ריגודו, סמודיש וסקולה בחמישיית החלומות
לפני כחודשיים, בזמן מתקפת הטרור על פריז, שהה אנדרסן עם חבריו לקבוצה באורליאן, המרוחקת כ-100 קילומטרים דרומית-מערבית לעיר הבירה. הם התכוננו למשחק ליגה שלבסוף לא התקיים. "פתאום, בערב, התחילו להגיע שמועות ודיווחים, ולקח זמן עד שהבנו מה קורה. החברים וקרובי המשפחה שלי באוסטרליה לא הפסיקו להתקשר, דאגו. זה כאמת היה מפחיד. היינו בהלם".
- ואיך החיים בצרפת נראים מאז?
"אנחנו בליון, רחוקים מפריז, כך שאני לא ממש יודע מה קורה שם ביום יום. בשבוע שעבר השתתפתי במשחק האולסטאר הצרפתי, וזו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לפריז מאז הפיגועים. אז כן, מרגישים משהו באוויר. יש נוכחות מוגברת של אנשי ביטחון, כולם יותר דרוכים, אולי קצת לחוצים, אבל החיים נמשכים והשיגרה קיימת".
אנדרסן מספר כי מעולם לא קיבל הצעה ממכבי תל אביב, ולא מתחמק מהשאלה על חמישיית כל הזמנים של השחקנים ששיתפו איתו פעולה. "שיחקתי עם כריס פול, למשל, אבל זו לא תהיה חוכמה להכניס פנימה כוכבים כאלה ענקים", הוא מסביר. "אני אלך בעיקר על שחקנים שהיו איתי באירופה - ג'יי.אר הולדן, מאנו ג'ינובילי, אנטואן ריגודו, חברי הטוב מתיאש סמודיש. בעמדת הסנטר אני מציב את לואיס סקולה, שעשה קריירה נפלאה והיה יריב עיקש שלי באירופה ואחר כך שיחקנו יחד ביוסטון".
אבל האיש שהשפיע על הקריירה שלו יותר מכולם הוא אטורה מסינה. שש שנים הם עבדו יחד: בקיץ 1999, כשאנדרסן עוד לא היה בן 20, המאמן האיטלקי החתים אותו בבולוניה; ב-2005 הם התאחדו מחדש במוסקבה, כשמסינה הצטרף לסנטר בצסק"א.
"אטורה הוא המנטור שלי. עברנו כל כך הרבה יחד, למדתי ממנו המון וזכינו בכל תואר אפשרי, כולל בשלושה גביעי אירופה. הוא מאמן ענק. חבל שהוא לא לקח אותי איתו לסן אנטוניו (שם מסינה משמש כיום כעוזר המאמן; א"ו), אני יותר צעיר מטים דאנקן", צוחק אנדרסן.
- ה-NBA זו החמצה בקריירה שלך? הגעת לשם רק בגיל 29 ולא ממש הטבעת חותם.
"לא, ממש לא. אטלנטה בחרה אותי בזמנו בדראפט והחזיקה בזכויות עליי, ומפעם לפעם רצתה שאני אגיע לליגת הקיץ ולמחנות, אבל התבססתי באירופה, היה לי טוב ולא רציתי לעזוב בשביל זה את צסק"א. תמיד רציתי להגיע לשם, וגם כשזה כבר קרה אני חושב ששיחקתי טוב".
- ומה הלאה? מכבי ראשון לציון, יורופקאפ, צרפת, אולימפיאדה ולאן ממשיכים?
"אני לא יודע. החוזה שלי מסתיים בסוף העונה, אבל כל עוד ארגיש טוב, אני ארצה להמשיך לשחק. אני גם לא פוסל אפשרות לחזור לשחק באוסטרליה. עזבתי את הבית בגיל 19, וזו תהיה סגירת מעגל מושלמת".
- יש כבר תוכניות ליום שאחרי? אולי ללכת בעקבות מסינה ולאמן?
"לא נראה לי שאני אאמן. זו נראית לי חוויה מתסכלת".
