בווידאו: גרג פופוביץ' מגיב לבחירה של טים דאנקן בדראפט
כשמדברים על קבוצות ב-NBA, לרוב מדברים על השחקנים, כי זה מה שאנחנו רואים על הפרקט, זה מה שאנחנו יכולים להתחבר אליו. זו גם הסיבה שאנחנו אוהדים קבוצות מסוימות. הרי למישהו שנולד בשנות ה-2000 בנס ציונה אין שום סיבה הגיונית לאהוד את גולדן סטייט חוץ מהקליעה האבסולוטית של סטף קרי, ולמי שנולד בשנות ה-90 ברעננה לא הייתה שום סיבה לאהוד את פילדלפיה חוץ מהחתוליות של אלן אייברסון. השחקנים זו הסיבה שאנחנו התאהבנו בליגה הזו. זו הסיבה שאנחנו, כמאמר הקלישאה, אוהבים את המשחק הזה.
אלא שהספורט האמריקאי הוא מורכב יותר. מעטים מאוד השחקנים שבאמת מגדירים מועדונים, או פרנצ'ייזים באמריקאית. הפרנצ'ייזים הללו הם לרוב גדולים משחקן כזה או אחר, וכך אתה מוצא את עצמך אוהד את פילדלפיה גם אחרי ש-AI כבר לא שם, גם כשהפרנצ'ייז מעיר האחווה הופך להיות כל כך גרוע שהליגה רואה בזה בעיה. אני מניח שעוד כמה שנים, כשסטף קרי כבר יהיה פרשן או מאמן קליעה איפשהו, הילדים שגדלים היום ומעריצים אותו בכל מאודם, ימצאו את עצמם גם מעודדים בצורה לא ברורה את הווריירס, למרות שאין להם שום סיבה גאוגרפית לעשות זאת.
מה גורם לנו להמשיך לעקוב אחרי הקבוצות הללו גם אחרי שהשחקנים האהובים עלינו עוזבים? מה הופך את הקבוצות הללו לכל כך ממגנטות?
זה ממגנט כי הפרנצ'ייז תמיד יהיה שם, ומה שמעניין לדעת הוא מה דוחף את הפרנצ'ייז, מה מניע אותו, מי האנשים שעומדים מאחוריו ודוחפים אותו, גם אחרי שהשחקנים הגדולים נמוגו. זה ממגנט כי לפרנצ'ייז יש חיים משלו, ולכל פרנצ'ייז יש את מי שדואג להשאיר אותו בחיים. בכל פרנצ'ייז זו דמות אחרת, באחד זה המאמן, בשני זה הבעלים, באחר זה הג'נרל מנג'ר או אולי אפילו אחד השחקנים. במדור הזה ננסה להתחקות אחרי אותן דמויות ולהבין טוב יותר את התפקיד שלהם בהצגה הנהדרת הזו שאנו צופים בה מדי לילה.
אם כבר בפרנצ'ייזים עסקינן, אנחנו חייבים להתחיל מהפרנצ'ייז הכי מצליח ב-20 השנה האחרונות, סן אנטוניו, ומהאבן השואבת של אותו פרנצ'ייז, גרג פופוביץ'. היום, פופוביץ' הוא המנהיג העליון של ה-NBA. בסקר הגנ'רל מנג'רים האחרון, יותר מ-90% מהמנהלים בחרו בו כמאמן הטוב ביותר בליגה. הוא היה מהראשונים שגילו את העוצמה של השלשה מהפינה ואת החשיבות של המנוחה בעונה הרגילה. הוא היה הראשון להעניק משרת עוזר מאמן לאישה. מתחת לכל אבן שתהפכו בליגה, תמצאו מאמן או ג'נרל מנג'ר שעבר דרכו בספרס. התקשורת מתה עליו למרות שהוא מתקמצן בראיונות ומתעלל בשדרני הקווים. הוא פשוט קונצנזוס.
בקיץ האחרון הוא מונה למאמן הבא של נבחרת ארצות הברית למרות מערכת יחסים עכורה עם ג'רי קולאנג'לו, המנהל המקצועי של הנבחרת (לפי אדריאן ווז'נרובסקי, הסיבה למתח בין השניים הולכת אחורה עד ל-2005, כאשר קולאנג'לו מינה את המאמן הקודם של נבחרת ארה"ב ודילג על פופ לטובת מייק ששבסקי), פשוט כי קולאנג'לו ידע שהוא לא יכול לפנות לאיזשהו מאמן לפני שהוא פונה לפופוביץ'.
אבל לא תמיד פופוביץ' היה לב הקונצנזוס של ה-NBA. לא תמיד היה לו מגע מידאס. הוא עבר דרך ארוכה מאוד כדי להגיע לפסגת האולימפוס שבה הוא יושב היום, כששמו מוזכר באותה נשימה עם גדולי הענף כמו פיל ג'קסון, רד אאורבך ופט ריילי. הדרך הזו הייתה ארוכה, עקלקלה ורחוקה מאוד מהדרך הרגילה שבה מאמנים מגיעים ל-NBA. הדרך הזו לרוב לא הייתה משיקה לעולם הכדורסל. הדרך הזו כללה תקופה בחיל האוויר של ארה"ב, לימודים גבוהים באוניברסיטת דנבר וחיבה אדירה ליין (לפי הדיווחים, לפופ יש מרתף יינות עם למעלה מ-3,000 בקבוקים בביתו).
כל הנקודות הללו בדרך בסופו של דבר הובילו את פופוביץ' לאן שהיה צריך להגיע. לאורך כל הדרך הכדורסל היה שם, למרות שהוא לא היה טריוויאלי. בחיל האוויר, לצד חובותיו הצבאיות, פופוביץ' היה חלק מנבחרת הכדורסל ואף היה עוזר המאמן של הנבחרת לאחר שסיים את שירותו. באוניברסיטת דנבר הוא למד מדעי הספורט. האיש שכולם חשבו שהוא בכלל מרגל ברוסיה, התגלה כמאמן כדורסל.
אולם שום דבר בפופוביץ' לא זעק NBA באותן שנים. עד 1986 הוא היה בסך הכל מאמן בקולג' קטן בשם פומונה-פיצר, והוא אהב את זה. "הייתי בתדהמה מהגאונות שהייתה בקמפוס", פופ אמר בראיון נדיר שסיפק לספורטס אילוסטרייטד לפני כשנתיים. הוא כל כך אהב את זה עד שהוא עבר עם אשתו ושני ילדיו לגור בדירת מעונות בקמפוס. פופוביץ' היה גם פרופסור לחינוך גופני בפומונה, ונראה היה שהוא מאמץ את אורח החיים האקדמי. באותם ימים ה-NBA נראה כמו חלום רחוק מאוד עבורו.
אלא שבעונת 1986-87 פופוביץ' לקח שנת שבתון (בכל זאת, פרופסור) והלך לעבוד בהתנדבות אצל לארי בראון בקנזס. "היה ברור מהרגע הראשון שיש לו את כל החבילה", אמר עליו בראון. למרות הרושם העז שפופוביץ' הותיר על בראון באותה עונה, לא היה לבראון מקום פנוי בצוות האימון שלו ופופ חזר לפומונה לעונה נוספת. אלא שב-1988 הגיע הטלפון המיוחל. לארי בראון קיבל את תפקיד המאמן הראשי בספרס, והוא היה צריך עוזר מאמן. בארבע העונות הבאות פופ ניסה למלא את תפקידו, אלא שב-1992 בראון פוטר מהספרס וכל צוות האימון, כולל פופ, הלכו הביתה ביחד איתו. הוא המשיך להיות עוזר מאמן בליגה, הפעם של דון נלסון בגולדן סטייט, אבל נראה היה שהרומן עם סן אנטוניו נגמר. אלא שאז פיטר הולט רכש את הספרס והכל השתנה. הולט הכיר את פופוביץ' מתקופתם בצבא ומינה אותו לג'נרל מנג'ר, אולם האוהדים של הספרס לא ממש קיבלו את ה-GM החדש בזרועות פתוחות, בעיקר כי לא היה לו רזומה מרשים להישען עליו, וגם התקשורת המקומית לא נתנה לו את מאה ימי החסד המקובלים. באק הארבי, עיתונאי מהסן אנטוניו אקספרס, כתב בזמנו כי "פופ קיבל את הג'וב לא בגלל מה שהוא עשה, אלא בגלל מי שהוא מכיר. בהשוואה ללני ווילקינס, מייק דאנליבי או דון נלסון - הוא מתמחה".
הלחץ לא ירד עם הזמן, בטח לא אחרי שפופ שלח בטרייד את דניס רודמן, אחד השחקנים הכי פופולריים בליגה בזמנו, לבולס תמורת פרט טריוויה מהלך בשם וויל פרדו באחד הטריידים הגרועים בהיסטוריה ולאחר שמינה את עצמו למאמן במהלך עונת 1996/97. גם כשהיה על הקווים המצב לא השתפר, בעיקר כי דייויד רובינסון היה פצוע והספרס סיימו את העונה עם מאזן 65:17 אבל גם עם הבחירה הראשונה בדראפט. הם לקחו בבחירה הזו את טים דאנקן.
מהרגע שדאנקן הגיע לטקסס לספרס יש אחוזי הצלחה בלתי נתפסים של 70.3%. אלו אחוזי ההצלחה הכי טובים מבין כל הקבוצות בספורט המקצועני בארה"ב בתקופה הזו. הנטייה היא לייחס את ההצלחה הזו לדאנקן, אבל גם הביג פונדמנטל בעצמו יודע שזה לא היה קורה בלי פופוביץ'. "פופ תמיד דאג לי, בין אם ידעתי זאת או לא, הוא המנטור שלי, דמות האב שלי. אני יודע שזה נדיר מאוד, ואני יודע שאני בר-מזל שיש לי את זה", כך דאנקן.
עם זאת, גם אחרי שדאנקן נחת בסן אנטוניו, לא הכל זרם על מי מנוחות. הספרס היו קבוצה לא רווחית באותן שנים והיו לא מעט שמועות על כך שפיטר הולט יעזוב את הקבוצה או יעביר אותה לעיר אחרת אם לא יבנה אולם חדש. דאנקן עצמו אמר לפני ההצבעה על ההחלטה האם לבנות אולם חדש, כמעט שנה לפני שהוא הפך לשחקן חופשי ב-2001, כי "אם יש אפשרות שהקבוצה תעבור, הוא לא רוצה להיתקע בעיר שהוא לא רוצה להיות בה". בצומת הדרכים המסוכן הזה, פופוביץ' הצליח להעביר את ההצבעה ולהשאיר לסן אנטוניו את המועדון המקצועני היחיד שלה. דאנקן חתם על חוזה חדש קיץ לאחר מכן והספינה חזרה לשייט. בעזרת דאנקן ובעזרת הנסיון שצבר, פופ החל לשנות את הנרטיב של הקריירה שלו.
ההגיון אומר שאחרי למעלה מ-20 שנה בתפקיד (כיום פופ הוא גם הנשיא לענייני כדורסל של המועדון. את תפקיד ה-GM הוא הוריש לאר.סי. ביופורד ב-2002), חמש אליפויות ושלושה תארי מאמן העונה, פופוביץ' כבר יראה סימנים של שחיקה, של עייפות. אלא שההפך הוא הנכון. פופוביץ' מקיף את עצמו בגווארדיה של עוזרים מבריקים, ומכריח אותם להציע רעיונות. "אתה לא יכול להצליח בספרס אם תהיה יס-מן", אמר מייק בודנהולצר, מאמן אטלנטה בהווה ועוזרו הנאמן של פופ בעבר. זו האווירה בספרס, והיא לא מתחילה ונגמרת בצוות האימון. האגדה מספרת כי בתחילת דרכו בליגה, טוני פארקר ניגש אל פופ וביקש ממנו לא להפוך אותו לאייברי ג'ונסון הבא. ג'ונסון היה הרכז שאיתו הספרס לקחו אליפות ב-1999. יש הרבה סיבות למה הרבה מאוד שחקנים כן ירצו להיות אייברי ג'ונסון הבא, ולמה הרבה מאוד מאמנים לא ממש יקשיבו לשחקנים שלא רוצים להיות אייברי ג'ונסון הבא. אבל פופ הוא לא רוב המאמנים. "אחרי השיחה הזו פופ התאים את האימון שלו אל סגנון המשחק שלי. אתה יכול לדבר עם פופ. אתה לא יכול לעשות את זה עם הרבה מאמנים אחרים", סיפר פארקר.
בעזרת האווירה הזו, פופ ממציא את עצמו ואת הקבוצה שלו כל הזמן מחדש ונמצא בחזית הידע והחדשנות של הליגה. בתחילת הדרך, עם דאנקן ורובינסון, פופוביץ' בנה את הקבוצה סביב תאומי המגדל וההגנה הנהדרת שלהם. הסגנון הזה נתפס כמשעמם ואפור, אך גם כיעיל להחריד. עם זאת, בעשור האחרון פופוביץ' התבסס יותר ויותר על שחקנים בינלאומיים, והחל לשנות את סגנון המשחק של הקבוצה לסגנון יותר מהיר שמקדש תנועה בלי כדור והנעת כדור בלתי-פוסקת. השינוי הזה הפך את הספרס לאחת הקבוצות הכי כיפיות לצפייה בשנים האחרונות.
אלא שהעונה פופ שוב מתנהג כזיקית, משנה את הסטייל של הקבוצה שלו ועוקף את כל הליגה בסיבוב. בזמן שכל הליגה מנסה לחקות את גולדן סטייט בחיפוש אחרי יותר קליעה וריווח, ונראה שכדורסל שמתבסס על ביג-מנים הולך ונעלם מהעולם (הירידה של זאק רנדולף לספסל היא המהלך הכי סימבולי שיש לשינוי הזה), הספרס הולכים לכיוון השני. הם זורקים פחות שלשות מבעונה שעברה (7.2 שלשות מ-19.1 נסיונות העונה לעומת 8.3 שלשות מ-22.5 נסיונות בעונה שעברה), משחקים יותר לאט מבעונה שעברה ומתבססים המון על פוסט-אפ (רק הניקס עושים יותר פוסט-אפים מהספרס). לצד כל זה, יש להם את ההגנה הכי טובה בעשור האחרון (92.8 נקודות ל-100 פוזשנים) ואת המאזן השני בטיבו בליגה (5:23).
האם כל זה יספיק מול גולדן סטייט? לא בטוח, אבל מה שבטוח הוא שכדי לנצח את הקבוצה הכי לא קונבנציונלית שראינו בהיסטוריה של הליגה, צריך את המאמן הכי לא קונבנציונלי שהיה בהיסטוריה בליגה. צריך את גרג פופוביץ'.
לבלוג של יובל עוז
