פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שומרים כוחות: סן אנטוניו מראה סימנים של קבוצת הגנה מופלאה

        אם בעבר סן אנטוניו הגיעה לשיא רק אחרי האולסטאר, העונה היא נראית כמו מכונה משומנת כבר בחלק הראשון של העונה בזכות הגנה מופלאה שממקסמת את היתרונות של הסגל. אסף רביץ על קבוצה שנדבקה ברוחו של טים דאנקן

        תופעת גולדן סטייט כל כך עוצמתית, שהיא לא משאירה מקום לקבוצות גדולות אחרות בתודעה הציבורית. האמת, אין הרבה כאלה. יש כרגע רק ארבע קבוצות בליגה עם יותר מ-60 אחוזי הצלחה. אבל השנייה מבין הארבע נראית מאוד מאוד מרשימה ואלמלא הלוחמים מאוקלנד הייתה הופכת לתופעה בעצמה. ידעתם שסן אנטוניו נמצאת בקצב של 67 ניצחונות כרגע? ידעתם שהפרש הנקודות שלה כמעט זהה לזה של גולדן סטייט (12.9 למשחק מול 13.4 של הווריירס)?

        הקבוצה של גרג פופוביץ' נוטה לפתוח את העונה לאט ולהגביר אחרי האולסטאר, אבל הפעם היא מפרקת כמעט כל מה שזז מהרגע הראשון. במהלך השבועיים הראשונים בדצמבר היו לה תשעה משחקים, שבעה מהם היא ניצחה ב-19 הפרש ומעלה.

        את הסיפור של סן אנטוניו השנה ניתן לסכם במילה אחת: הגנה. זה לא אומר שההתקפה לא טובה, אלא שקפיצת המדרגה התרחשה בצד השני והפחות מוערך בקבוצה הזאת בשנים האחרונות. סן אנטוניו בנתה לעצמה תדמית מוצדקת של קבוצת התקפה מרהיבה, אך לאורך כל השנים נשארה גם אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. השנה היא כבר הכי טובה, ובפער שאליו תיכף אתייחס.

        מאמן סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ' (AP)
        מפרקים כל מה שזז. גרג פופוביץ' (צילום: AP)

        אך קודם כל, כמה מילים על ההתקפה. מבחינה התקפית, יש לגרג פופוביץ' שתי קבוצות שונות. החמישייה הראשונה לא מאוד מזכירה את התקפת הספרס בשנים האחרונות. למרקוס אולדרידג' עוד לא נכנס לקצב ועדיין מחפש את המקום שלו, דני גרין לא פוגע וטים דאנקן בעיקר חי על שאריות. שני המוציאים לפועל בדקות של החמישייה הראשונה הם קאווי לאונרד וטוני פארקר. קאווי קולע 20.8 נקודות למשחק ב-50.7 אחוזים מהשדה, 48 אחוזים משלוש ו-88.3 אחוזי עונשין, הוא מאבד רק 1.2 כדורים למשחק כך שהיעילות שלו גבוהה ברמות יוצאות דופן. פארקר קולע 12.7 נקודות למשחק ב-53.8 אחוזים יוצאי דופן לפוינט גארד, הוא מוסיף 5.9 אסיסטים על 1.9 איבודים. שניהם נהדרים השנה, אך מדובר בשני שחקנים שאת רוב מצבי הקליעה יוצרים לעצמם ופחות דרך משחק ההתקפה השוטף המפורסם.

        הסגנון משתנה לחלוטין כשפופ מכניס את חבורת הספסל העליזה שלו. הדינמיקה בין מאנו ג'ינובילי ובוריס דיאו כבר מוכרת כאחת התופעות המהנות ב-NBA, השנה הצטרף אליהם רשמית פטי מילס. אם עד השנה הוא תפקד בעיקר כסקורר, עכשיו הוא מקבל כדור ומיד חותך לסל במטרה למצוא שחקן פנוי בשלב מסוים בדרך ולהמשיך את שטף המשחק. כשהשלושה האלה משחקים הסגנון של פופ מגיע לשיאים חדשים של מסירות, תנועה חכמה ויצירתיות. בחלק גדול מהמשחקים הבריחה מתרחשת כשהשלישייה הזאת נכנסת.

        אבל הסיפור, כאמור, הוא בהגנה. סן אנטוניו מובילה את הליגה ביעילות הגנתית כשהיא סופגת 92.8 נקודות ל-100 פוזשנים, 4.6 נקודות פחות מבוסטון שבמקום השני.

        כדי להבין את סדר הגודל, הפער בין הספרס לסלטיקס שווה ערך לפער בין בוסטון לקבוצה שבמקום ה-15 ביעילות הגנתית. במילים אחרות: סן אנטוניו נמצאת כרגע בליגה משלה מבחינה הגנתית, ליגה שהיחידות שהתקרבו אליה בשנים האחרונות היו אינדיאנה של החצי הראשון של העונה לפני שנתיים ויוטה של החצי השני של העונה שעברה. לעומת השתיים האלה, הספרס אמורים להתמיד ביכולת ההגנתית הזו לאורך כל השנה ומאוד יכול להיות שאנחנו בעיצומה של עונה היסטורית של יעילות הגנתית.

        פאטי מילס שחקן סן אנטוניו ספרס (AP)
        עוד נדבך בהתקפה המענגת. מילס (צילום: AP)

        מה הופך את ההגנה של סן אנטוניו לכל כך טובה? נתחיל עם הנתונים הסטטיסטיים, שכיום יש הרבה מהם. הסיפור של המספרים הוא שהקבוצה של פופ עושה מה שהיא תמיד עשתה רק עוד יותר טוב. השנה היא אחראית על שילוב נדיר: היריבות שלה זורקות הכי מעט גם מהשלוש וגם מהעונשין (18.6 זריקות למשחק משני הטווחים, אין אף קבוצה אחרת עם פחות מ-20 אפילו באחד מהם). זה לא קשור לקצב המשחק האיטי, כי הנתון הזה נשמר גם ביחס ל-100 פוזשנים. השילוב בין הגנה על קו השלוש להגנה על הצבע בא לידי ביטוי גם באחוזי הקליעה: היריבות של הספרס מדורגות במקום השלישי מהסוף באחוזי קליעה משלוש (31.2 אחוזים) ושני מהסוף באחוזי קליעה ב-restricted area שמתחת לטבעת (55.4 אחוזים). היריבות ממעטות להחטיא, אך כמעט ולא זוכות להזדמנות שנייה, מאחר וסן אנטוניו לוקחת 80.7 אחוזים מהריבאונדים מתחת לסל שלה, נתון נוסף בו היא מובילה את הליגה.

        השאלה המעניינת יותר היא מה מאפשר את המספרים האלה. התשובה הראשונה היא כשרון. בחמישייה של סן אנטוניו יש ארבעה שחקני הגנה מצוינים, כשאחד מהם הוא שחקן ההגנה הטוב בליגה. קאווי רק הולך ומשתבח גם בצד הזה של הפרקט, אם בעבר הוא היה מפחיד את כל מי שעובר בסביבתו עכשיו הוא כבר מפחיד כל שחקן התקפה שמשחק מול סן אנטוניו. הוא מנטרל את אחד משחקני המפתח של היריבה ותוך כדי כך צץ בכל מיני מקומות. פתאום הוא בצבע מונע זריקה קלה, פתאום הוא קורא מסירה שלא קשורה לשחקן שלו, פתאום הוא מנצח מאבק על ריבאונד כשרגע לפני זה היה צמוד לשחקן שלו על קו השלוש. קאווי חי את משחק ההגנה בצורה כל כך מלאה ששווה להעביר משחקים שלמים בלהסתכל עליו שומר. והוא לא לבד: דני גרין עדיין שומר נהדר על כל עמדות החוץ, טים דאנקן הוא עדיין אחד משחקני הפנים ההגנתיים היעילים בעולם, למרקוס אולדרידג' משלב בין מיקום נהדר, תרומה חשובה בריבאונד ויכולת להסתדר עם שחקני חוץ.

        אך סן אנטוניו נשארת קבוצת הגנה נהדרת גם כשהמחליפים משחקים, אפילו ההרכבים שסומנו כבעייתיים בתחום עם בוריס דיאו ודייויד ווסט כשני שחקני הפנים מסתדרים. פופוביץ' הביא את השחקנים שלו למצב בו הם מחויבים לעקרונות שלו בהגנה באותו אופן בו הם מחויבים לסגנון ההתקפי. מי שאוהב לראות הגנות גדולות בפעולה ייהנה במיוחד מהאופן בו סן אנטוניו סימנה את קו השלוש, ברגע ששחקן יריב מוצא את עצמו חופשי מחוץ לקשת תמיד יהיה מי שישים לב ויתנפל עליו, בדרך כלל עוד לפני שקיבל את הכדור. פופ חי בשלום עם זריקות נוחות מחצי מרחק כל זמן שקו השלוש נותר אטום.

        טוני פארקר, טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי, סן אנטוניו ספרס (GettyImages)
        כולם נדבקים. דאנקן עם ג'ינובילי ופארקר (צילום: AP)

        גם ההגנה בצבע היא עבודה קבוצתית. דאנקן, למרקוס, קאווי, גרין, דיאו ו-ווסט – כולם נמצאים שם כשצריך. כל השישה מרשימים בנתוני הגנה על הטבעת גם בכמות וגם באיכות, כל אחד נמצא בין היריב לטבעת לפחות 2.5 פעמים במשחק ואחוזי ההצלחה של היריבים נעים בין 42.7 אחוזים (קאווי, שאיכשהו מצוין גם בנתון של שחקני הפנים) ל-49 אחוזים. יש קבוצות בלי אף שחקן ששומר על הטבעת בצורה כל כך יעילה כמו כל אחד מהשישה האלה. גם שחקני ההגנה הפחות מוכשרים עובדים קשה השנה, מרשימים במיוחד שני הפוינט גארדים פארקר ומילס שנאבקים בחסימות ומצליחים כמעט תמיד להיות בין השחקן לטבעת.

        השינוי המעניין ביותר בשיטה ההגנתית של הספרס הוא שפופ משתמש יותר מתמיד בחילופים אוטומטיים מול פיק נ' רול. הוא לא מפחד להחליף גם כשפארקר נשאר לשמור על שחקן פנים. החילופים עובדים נהדר בזכות שילוב של חוכמת משחק ותיאום נהדר. השחקנים של הספרס מבינים ביחד מתי צריך חילוף ומתי לא, כשצריך הם עושים זאת בתיאום יוצא דופן. לאחר שהתבצע החילוף והיריבה מנסה לנצל את המיס מאץ', ההגנה מתארגנת למצב החדש.

        דאנקן או למרקוס מגיעים לעזרה בתזמון אידיאלי ובמיקום שמקשה גם על זריקה וגם על מסירה, שחקן הכנף מהצד הרחוק מצטרף לצבע ומשאיר לשחקן הפנים רק אופציה של מסירה לצד הרחוק, מסירה ארוכה שבדרך כלל הרוטציה של סן אנטוניו מספיקה להגיב אליה במקרים המעטים בהם שחקן הפנים מסוגל לבצע אותה. כולם נעים בדיוק בזמן הנכון ובדיוק למקום הנכון, כאילו רוחו של דאנקן שורה על כולם. השימוש בחילופים מאפשר מינימום עזרה מהשחקנים שלא מעורבים במהלך המרכזי, העזרה מגיעה בשלב בו קשה מאוד למסור, כך השיטה הזו תורמת להגנה על קו השלוש.

        למרכוס אולדריג' סן אנטוניו ספרס מול בלייק גריפין לוס אנג'לס קליפרס (AP)
        עדיין לא לגמרי השתלב. למרכוס אולדריג' (צילום: AP)

        הרושם הוא שהשנה סן אנטוניו מתעניינת קודם כל בהגנה, שפופ עושה בצד הזה מה שעשה בשנים האחרונות בהתקפה: מביא לשלמות את היכולות הייחודיות של הסגל שלו. השילוב בין כישרון הגנתי, גודל, עומק שמאפשר מנוחות רבות, תיאום שנבנה בעבודה של שנים וחוכמת משחק מאפשר לפופ להטמיע שיטה שקבוצות אחרות לא יהיו מסוגלות לבצע.

        פופ בונה שיטות שמתאימות לקבוצות שמסוגלות לעבוד ולחשוב למשך 48 דקות, שיטות בהן אין שחקנים שצריכים לנוח על הפרקט. הוא מוצא את שילובי השחקנים הנכונים, את השחקנים שמשלימים הכי טוב את הרוטציה ואת חלוקת הדקות הנכונה לכל שחקן. נותר רק לקוות שהוותיקים, שבינתיים נראים טוב מאוד, ישמרו על הכושר ועל הבריאות גם בפלייאוף. אם זה יקרה, המפגש האפשרי מול גולדן סטייט בגמר המערב יהיה אחד המסקרנים שאני זוכר.