שני הכרטיסים האדומים שספגה ראיו וייקאנו בתחילת המשחק מול ריאל מדריד במחזור האחרון גרמו להיזכר בפארסה אחרת גדולה ומשמעותית הרבה יותר. למעשה, היתה זו השערוריה המיוחדת ביותר שידע אצטדיון סנטיאגו ברנבאו אי פעם. יותר מ-30 שנה עברו מאז, אך שום דבר לא יתעלה על השוד שהתרחש ב-7 בנובמבר 1984 ועל המופע הביזארי של השופט הבלגי רוז'ה סחוטרס.
זה קרה במשחק הגומלין בסיבוב השני בגביע אופ"א. ריאל הוגרלה אז מול רייקה הקרואטית (או נכון יותר יוגוסלבית בימים ההם), שניצחה בסיבוב הראשון את ויאדוליד בתוצגת תכלית. לוס בלנקוס ממש לא התכוונו לזלזל, ובכל זאת הובסו שוק על ירך במשחק הראשון באצטדיון הציורי קאנטרידה על שפת הים האדריאטי. רק שער מצמק בדקות האחרונות מנע תבוסה מוחלטת ריאל הפסידה "רק" 3:1 והשאירה לעצמה תקווה מסוימת לקראת המשחק הביתי כעבור שבועיים.
3 מורחקים ופנדל מופרך
את ההכנות לקאמבק החלו להריח ברייקה זמן רב מראש, כאשר ריאל דרשה סכומים לא הגיוניים על שידור המשחק, וכך נותרו הצופים ביוגוסלביה ללא היכולת לצפות במתרחש. לפני המשחק נתקע האוטובוס שהוביל את הקרואטים לברנבאו בפקק ענק, הגיע ליעדו דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, ולכן השחקנים אפילו לא ערכו חימום ראוי. ובכל זאת, מול סוללת הכוכבים האדירה של הספרדים, גילתה האורחת חוצפה חיובית, שיחקה ללא רגשי נחיתות, ואף היתה טובה יותר במשך דקות ארוכות.
טוב, זה נמשך עד שהמגן ניקיצה מילנקוביץ' הורחק בדקה ה-34 בכרטיס צהוב שני, אבל אפילו בנחיתות מספרית הצליחה רייקה להחזיק מעמד מצוין. הדקות חלפו, וסחוטרס, שלא העניק לרייקה שני פנדלים קודם לכן, נכנס לפעולה ביתר שאת. בדקה ה-67 צלל אמיליו בוטראגניו ברחבה וקיבל פנדל מופרך אותו תרגם חואניטו לשער. זה לא היה מספיק, ואז התרחש האירוע המדהים באמת.
רבע שעה לסיום, ספג דאמיר דסניצה כרטיס צהוב שני על מה שהוגדר כוויכוחים עם השופט והורחק. את הצהוב הראשון הוא קיבל על בעיטה בכדור לאחר השריקה. ואם כל זה איכשהו נשמע בסדר, הנה התפנית המופלאה דסניצה היה חירש אילם מילדה. אם תסתכלו בסרטון שלמטה בדקה ה-40, תוכלו לראות את סרצ'קו יוריצ'יץ' מנסה להסביר לשופט שחברו לקבוצה לא שומע דבר, וגם לא מסוגל לדבר. מול תשעה שחקנים הבקיעו קרלוס סנטיאנה וחורחה ולדאנו כדי לקבוע 0:3, ולקראת סיום הורחק גם בוריס טיצ'יץ' כדי להשלים את האבסורד. הלבנים, שהתרגלו לבצע באירופה קאמבקים מרשימים בגומלין באמצע שנות ה-80', עשו את זה, אך לכולם היה ברור שזה לא הגיע להם. אפילו ב"אל מונדו דפורטיבו" הכותרת זעקה: "השופט עזר לריאל".
צפו בהרחקה המוזרה, בדקה ה-40 של הסרטון
"היה עובר דרך השחקנים"
ואולם, את דסניצה זכרו בריאל לא רק בגלל ההרחקה המטורפת, אלא בעיקר בשל יכולתו על הדשא. שנים ארוכות מאוחר יותר, נזכר רפאל מרטין ואסקס: "דסניצה היה כשרון יוצא דופן". קשר רייקה ננאד גרצ'אן, ששיחק לימים בליגה הספרדית במדי אוביידו, נפגש לא פעם לשיחה ידידותית עם כוכבי ריאל, וכולם דיברו איתו רק על דסניצה. הוא הותיר רושם חזק על כל מי שחזה במשחקו, ומבחינת אוהדי רייקה היה ונשאר דסניצה גדול השחקנים בתולדות המועדון. איש אפילו לא מתקרב אליו. מאמנו בתחילת שנות ה-80', מריאן ברנצ'יץ', קובע: "לו היה משחק כיום, כשהשידורים נגישים בטלוויזיה ובאינטרנט, דאמיר היה מפורסם מאוד, אולי אחד מ-10 השחקנים הטובים בעולם".
האם הוא מגזים? סביר להניח שכן, אך לא בהכרח. דסניצה היה קיצוני שמאלי עם מהירות מסחררת וכדרור ייחודי. העיתונאי המקומי דניאל ווקושיץ', שצפה בביצועיו של האליל בפה פעור כנער באיצטדיון, מספר בשיחה עם וואלה! ספורט: "לדסניצה היה כושר פריצה שמזכיר את רונאלדו הברזילאי בשיאו. הוא לא היה מכדרר מסביב למגנים, אלא פשוט עובר דרכם. היה לו סגנון ריצה אסתטי. היה מרגש לראות אותו דוהר קדימה. הוא היה בלתי ניתן לעצירה".
הזמנה לאימון על פתק
והוא בכלל לא התכוון להיות כדורגלן מקצועי. דאמיר נולד ב-1956 בעיירה קטנה ליד ספליט, והוריו נדהמו לגלות שבנם לא שומע דבר, כי לא היה ידוע על פגם גנטי במשפחה. כילד ספג דסניצה הקנטות, והועבר כבר בגיל שבע לפנימיה לחירשים בזאגרב. כדי להשלים את הלימודים בתיכון, עבר הנער לבית הספר המיוחד ברייקה, ושם כאשר כידרר להנאתו בשכונה איתרו אותו מגלי הכשרונות של המועדון המקומי. "תבוא מחר לאימון", הם ביקשו ממנו. הוא לא שמע, אז הם רשמו את זה על פתק. וכך הכל התחיל.
לדבריו של דסניצה עצמו, המגבלה לא הפריעה לו. היא אפילו תרמה במשחקי החוץ, כאשר הוא לא שמע את שריקות הקהל נגדו, והתרכז אך ורק בעצמו ובמשחק. "בהיעדר חוש השמיעה, חושים אחרים מתחדדים, ולכן הראיה שלי היתה טובה יותר", הוא אהב לומר (בשפת הסימנים). הפריצות הפכו אותו תוך חודשים ספורים לשחקן מפתח בקבוצה, ואוהדים רבים הגיעו לאיצטדיון רק כדי לחזות בפלא.
משחק בודד בנבחרת
רייקה היתה קבוצה מכובדת בליגה היוגוסלבית, וזכתה פעמיים ברציפות בגביע בסוף שנות ה-70'. בגיל 21, קיבל דסניצה זימון ראשון לנבחרת, וכבש בהופעת הבכורה כאשר נכנס כמחליף ברומניה במוקדמות יורו 80'. לרוע מזלו, זמן קצר מאוחר יותר הוא נפצע בברכו בתיקול אכזרי של בלם בודוצ'נוסט המונטנגרית, ולימים התברר כי משחקו הראשון במדים הלאומיים היה גם האחרון.
ביוגוסלביה שלטו ביד רמה ארבעה מועדונים הכוכב האדום, פרטיזן, דינאמו זאגרב והיידוק ספליט, והיה קשה מאוד להגיע לנבחרת מקבוצות אחרות. במובן מסוים, מעבר לאחת הגדולות, ובמיוחד לכוכב האדום, היווה סוג של תנאי לקידום הקריירה הבינלאומית. על אף שהיה חירש, הצעות לא חסרו לדסניצה, אבל הוא העדיף תמיד להישאר במקום המוכר. "ידעתי שהמעבר יפתח בפניי דלתות, ואולי גם יאפשר לעבור לקבוצת פאר במערב אירופה, אבל לא רציתי להתרגל לסביבה חדשה. הרווחתי כסף טוב ברייקה, אהבתי את החברים, והרגשתי בבית. לא רציתי יותר מזה", הוא אמר.
בבית הזה הוא השאיר המון רגעי קסם. אנשי רייקה זוכרים עד היום את ההצגה מול לוקומוטיב קושיצה הצ'כוסלובקית בגביע המחזיקות ב-1979. רייקה הפסידה 2:0 במשחק הראשון, ודסניצה השיב עם שלושער בגומלין, כולל טיל מזווית קשה לחיבורים הרחוקים. ווקושיץ' מספר כי כאשר הגיעה ב-2008 נבחרת סלובקיה למשחק ידידות מול קרואטיה שנערך באיצטדיון ברייקה, אנשי צוות האימון הוותיקים של האורחת, שהשתייכו בזמנו לסגל של קושיצה, אמרו: "זה המקום של דסניצה". הם זכרו אותו גם בחלוף שלושה עשורים.
עזב את הבית רק לבלגיה
לפי החוק ביוגוסלביה, לכוכבים מותר היה לעזוב את הליגה המקומית ולהתפרנס במערב רק אחרי גיל 28. לו היה משחק דסניצה בכוכב האדום או בפרטיזן, רבים היו סיכוייו להגיע לקבוצת צמרת, אך שחקן רייקה עם נכות לא קיבל הצעות מספרד או איטליה, ולכן נדד ב-1985 לקורטרייק הבלגית, שם בילה חמש שנים מוצלחות והותיר זיכרונות נהדרים. הבלגים ניסו לשכנע אותו להישאר, אך הוא העדיף לשוב הביתה כדי שבנותיו ילמדו ביוגוסלביה, ובדיעבד זו היתה טעות. אחרי פרוץ מלחמת האזרחים קרסו הבנקים במדינה, ודסניצה איבד את חסכונותיו.
המסר של דסניצה לאנשים שחולקים את נכותו תמיד היה ברור זה לא צריך להפריע להם לנסות את מזלם בכדורגל. ואולם, בעידן המודרני הוא היה ונותר השחקן החירש-אילם היחיד שהצליח ברמה המקצועית. הוא גם האילם היחיד שספג כרטיס אדום על ויכוחים עם השופט, והחירש היחיד שהוצהב על בעיטה אחרי השריקה שלא שמע. ריאל זכתה בגביע אופ"א ב-1985 אחרי הביזיון מול רייקה, והיה זה תואר שהושג בחטא.