כשהתקנון מגיע לפני ההיגיון: המחדל של ההתאחדות הספרדית בגביע המלך

אתמול אמור היה להיות הערב הגדול בחייהם של רוב שחקני קאדיס – משחק מול ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו. הגרלת הגביע הספרדי זימנה להם את המפגש הכפול ואת הביקור באחד האיצטדיונים המפורסמים בעולם. קשה לדמיין חוויה מרגשת יותר מבחינת שחקנים אלמונים לחלוטין מהליגה השלישית. בסגל קאדיס אפשר למצוא את דני גואיסה בן ה-35, שקיבל מדליית זהב של אלוף אירופה ביורו 2008 והיה מלך השערים בליגה הבכירה במדי מאיורקה. החלוץ הוותיק ראה כבר הכול, אבל אפילו הוא לא היה מתנגד למשחק פרידה אישי במגרשה של ריאל. עבור כל היתר החלום היה גדול פי אלף.

החלום הזה נגנז בגלל הטעות של ריאל והטפשות של ההתאחדות הספרדית. לכאורה, קאדיס הרוויחה כאשר היריבה הגדולה שיתפה את דניס צ'רישב המושעה במשחק הראשון, והודחה בעקבות כך מהמפעל. בפועל, זהו עונש גדול גם עבור האנדרדוג מאנדלוסיה. הרי אין לקאדיס סיכוי לזכות בגביע. אם תוגרל מול ברצלונה או אתלטיקו מדריד בשמינית הגמר, היא תחגוג, אך הסיכוי לכך לא גבוה מבחינה הסתברותית. סביר שתוגרל מול קבוצה נוצצת פחות, ואיש לא ישים לב כאשר תודח בידי אייבר או ראיו וייקאנו. ההליכה העיוורת לפי התקנון פגעה הן בריאל והן בקאדיס. כולם הפסידו.

והרי הייתה כאן הזדמנות ליצור עניין ולהפוך את הביקור של קאדיס במדריד לחגיגה אמיתית. לו היה נשיא ריאל פלורנטינו פרס פחות יהיר ויותר חכם, הוא לא היה הולך עם הראש בקיר, מתעקש לדרוש שהניצחון 1:3 במשחק הראשון יישאר בעינו, מערער בכל מקום אפשרי ונזרק מכל המדרגות בגלל שאשמתה של ריאל מדריד לא הוטלה בספק. הוא היה מציע פתרון הוגן – הפסד טכני 3:0, וההכרעה עוברת לגומלין. גם ההתאחדות לבדה הייתה יכולה וצריכה לחשוב בכיוון, כי כך יוצרים מצב בו כולם מרוויחים ומפיחים עניין בגביע המלך.

אם ריאל מדריד היתה מנצחת 1:3 במשחק הראשון ללא צ'רישב, הגומלין היה 90 דקות של גארבג' טיים. הגורל העניק לכולם הזדמנות להפוך אותו לחגיגת הכדורגל האולטימטיבית. הנה לכם אנדרדוג שמגיע לברנבאו ביתרון שלושה שערים. רפא בניטס היה שולח למגרש את ההרכב האופטימלי, במטרה לבצע קאמבק שנראה אפשרי אך רחוק מוודאי. כל העולם היה צופה בשקיקה בקרב הזה, ושחקני קאדיס היו עומדים בגאווה באור הזרקורים. אולי הם היו מצליחים במשימה ועולים, תוך שהם נוצרים את הזכרונות מההישג הכביר בליבם עד יומם האחרון. ומה הם קיבלו עכשיו? רק בדיחות על חשבונו של צ'רישב האומלל, שחולצותיו נמכרו בחנות המועדון.

זכור תקדים מעניין מאוד בנושא, כאשר לידס ושטוטגרט נפגשו בסיבוב הראשון בגביע האלופות ב-1992. כן, לידס הייתה אז אלופת אנגליה ושטוטגרט אלופת הבונדסליגה. היו ימים. הגרמנים דרסו את היריבה אחרי ההפסקה במשחק הראשון וניצחו 0:3. בגומלין באלאנד רואד ניצחה לידס 1:4, כולל כיבוש של אריק קנטונה, אבל שער החוץ של אנדראס בוק היה אמור להעלות את שטוטגרט. אלא שבדקות הסיום הפר המאמן כריסטוף דאום את החוקים. שטוטגרט החלה את המשחק עם שני זרים – איולפור סבריסון האיסלנדי וסלובודן דובאיץ' היוגוסלבי. בדקה ה-80 נשלח למערכה החלוץ השווייצרי אדריאן קנופ, וזה היה המקסימום האפשרי באותם ימים. בדקה ה-83 נכנס למגרש הזר הרביעי, יובו סימאניץ' היוגוסלבי, ואופ"א נדרשה להחליט מה יעלה בגורל ההתמודדות.

באופן טבעי, לידס דרשה להעיף את שטוטגרט מהמפעל, והיה בכך הגיון, כי הרי שני המשחקים כבר הסתיימו, ושיתוף של שחקן לא חוקי בדקות הסיום כשהתוצאה המצטברת עמדה על 4:4 השפיע ישירות על המתרחש. הגרמנים הכירו בטעות וטענו כי נעשתה בתום לב. אגב, בניגוד מוחלט למקרה צ'רישב שגרר את ההשעיה מתקופת ההשאלה בוויאריאל, המשגה של דאום היה בוטה וחריג הרבה יותר – המגבלה על מספר הזרים הייתה חלק בלתי נפרד מכל משחק כדורגל. ובכל זאת, אופ"א נהגה בסלחנות, גם אם החלטתה גררה בעיות לא פשוטות. היא העניקה ללידס ניצחון טכני 0:3, וכך נוצר שיוויון מוחלט בהתחשב במשחק הראשון. לכן אורגן משחק שלישי ומכריע במדינה נייטרלית, בקאמפ נואו, והאנגלים חגגו 1:2 דרמטי.
אם זה היה אפשרי אז, בנסיבות הרבה יותר שנויות במחלוקת, קל וחומר אפשר היה לנהוג בהגיון בספרד כאשר כולם היו מרוויחים בגדול מהמלך. לכו תספרו על זה להתאחדות ולפרס. כל צד התבצר בעמדה האידיוטית שלו, והכדורגל הפסיד הצגה מרתקת. כמה חבל.

בהיעדר דרמה בברנבאו, התוצאה הסנסציונית של משחקי הגביע הגיעה מהאולימפיקו, שם "השיגה" רומא תיקו מאופס שלישי תוך שבוע (ד"ש ללואי ואן חאל?), שהיה גם משחק שביעי ברציפות ללא ניצחון, והודחה בפנדלים על ידי ספציה מהליגה השנייה. תוצאה מעודדת למי שאוהב רומנטיקה? לא בטוח אם מסתכלים על דמותה של היריבה, וכדאי מאוד לעשות זאת, במיוחד כאשר אנחנו מציינים 20 שנה לפסיקה בעניינו של ז'אן מארק בוסמן, ששינתה לחלוטין את פני המשחק, וביטלה בין היתר את המגבלה ההיא על מספר הזרים על המגרש בגללה נענשה שטוטגרט.

בהרכב הפותח של ספציה היו שלושה איטלקים בלבד, ולצידם חמישה קרואטים שהגיעו לקבוצה בהשאלה. למה? כי הבעלים גבריאלה וולפי, שעשה את הונו בסחר בנפט בניגריה והציל את ספציה מפשיטת רגל ב-2008, השתלט ב-2012 על רייקה הקרואטית, ועם הזמן נמחקים הגבולות בין שתי הישויות. בעלות צולבת על מספר מועדונים תופסת תאוצה בתקופה האחרונה. די להזכיר את משפחת פוצו שהתחילה עם אודינזה, אך רכשה מאז את גרנדה בספרד ואת ווטפורד באנגליה, והעבירה אינספור שחקנים בין הקבוצות. די להזכיר של רולאן דושאטלה שמכר בקיץ את סטנדרד ליאז', אבל עדיין מחזיק את צ'רלטון, אלקורקון, סינט טרוידן, יינה ואויפשט.

הקונצרן שכולל את רייקה וספציה מצליח למדי, גם אם האוהדים בשני הצדדים לא מאושרים משיתוף הפעולה, ולא לגמרי מבינים באיזו קבוצה יעדיף וולפי לרכז את המאמצים. מצד אחד, רייקה מנסה לשבור את ההגמוניה של דינאמו זאגרב בליגה הקרואטית ולעשות כסף בליגת האלופות. אחרי שסיימה כסגנית בשתי העונות הקודמות, היא עדיין לא הפסידה העונה ב-20 משחקי ליגה ונותנת פייט נאה לאימפריה מהבירה. מצד שני, ספציה מסוגלת לעלות לליגה האיטלקית הבכירה, וההכנסות שם יהיו גבוהות יותר.

המנכ"ל דמיר מישקוביץ' מנהל את שני המועדונים ומקבל בפועל את ההחלטות המקצועיות עבור שניהם. הוא היה זה שהביא לספציה את המאמן הקרואטי ננאד בייליצה, שפוטר לפני חודש ופינה את מקומו לדומניקו די קרלו האיטלקי. אתמול הייתה זו חגיגה קרואטית בבירת איטליה, כאשר דווקא שני הבוסנים של רומא – מיראלם פיאניץ' ואדין דז'קו – החמיצו את הפנדלים בדו קרב.

טוב, לג'אלורוסי היה רק איטלקי אחד בהרכב הפותח, וגם הוא בגלל שהמאמן רודי גרסיה נתן לשוער המשנה מורגן דה סנקטיס לשחק בגביע. לרומא שלושה סמלים איטלקים מנולדו בשלושה עשורים שונים – פרנצ'סקו טוטי, דניאלה דה רוסי ואלסנדרו פלורנצי. הם עוזרים לשמור איכשהו על הזהות, אבל לא יותר מדי. גם אצל פיורנטינה ונאפולי, המועמדות לזכיה באליפות, כמעט ואין איטלקים על הדשא. שני עשורים אחרי המהפכה של בוסמן, הכדורגלנים האיטלקים המקומיים הולכים לאיבוד, ואין ביטוי טוב יותר לכך מאשר הפיכתה של ספציה לקבוצת בת של מועדון קרואטי. אם זרים משתלטים גם על הליגה השניה, השורשים נגדעים, והמצב חמור באמת.