נחמד להתעורר בבוקר ולגלות שאתה חי במולדת כדורגל. נחמד להיווכח שאנשים פה עדיין כל כך מלאי גאווה בענף, עד שהם מרגישים מבוכה והשפלה מהקמפיין של מכבי תל אביב בליגת האלופות, כאילו כל החיים הורגלו למיטב בלבד, וכעת נפשם מזועזעת מהנפילה המפתיעה של בחורינו, שפתאום, משום מקום, מציגים יכולת רעועה דווקא במשחק שבו רשמנו הצלחות כל חיינו. נחמד לגלות איך בתודעה של חובבי הכדורגל בישראל אלופת הליגה המקומית אמורה ליהנות מהצלחות במפעל האירופי הבכיר, על אף שרק בשבת האחרונה אותם אנשים בדיוק סבלו כשראו בליגת העל שישה שערים בחמישה משחקים, אחר כך המשיכו לתוכנית הצעקות של הללי ואיינשטיין ושמעו את הדיונים הסוערים על פועלם של מאיה דמאיו ואפרים גבאי, אחר כך נסעו ברכביהם והגבירו את הצווחות של אנשי תוכניות הרדיו, ועדיין מה שמעורר בהם המאזן של מכבי תל אביב בליגת האלופות זה תחושות של השפלה, מבוכה וכישלון.
עוד כשמשה סיני הכדורגלן נשאל מה הוא אוהב מלבד כדורגל וענה "כדורגל אנגלי", דובר פה בהשלמה, אפילו בחיבה, על הפער בין ישראל לאירופה. הלא מבחינת משה סיני, יש את הכדורגל, הדבר האמיתי, שלו ושלנו, זה ששיחק ברחובות יפו, זה שכולנו חווים ומכירים - ויש כדורגל אנגלי, אירופאי אם תרצו, שהוא דבר אחר לגמרי, מרוחק ולא נגיש, תחום אחר לחלוטין, וכן, גם אותו הוא אוהב. אין קשר בין הדברים. מאז ומעולם צפינו בעיניים אחרות לגמרי על משחקים מליגות אירופה ועל משחקים מקומיים, עם ציפיות שונות לגמרי, מנקודת מוצא שאלה שני דברים שונים בתכליתם, עולמות אחרים, עם חוקים ונורמות אחרים. ואולי היוקרה של ליגת האלופות ירדה בשנים האחרונות, אך עדיין היא סמל לפסגה מקצועית, והנה עכשיו קבוצה ישראלית מתקשה להשתלב בה, מראה נחיתות, סופגת בקלות, ולמעשה ממחישה את כל הפערים שהשלמנו איתם מאז ומעולם, ועדיין העם מזועזע, המום, נסער מאיך שחזרנו אחורה, לימים של סיני. השבוע כשהוא הוזכר כמועמד לאימון בני יהודה, זו הייתה תזכורת שדרכו ומורשתו עדיין איתנו.
"אני לא מעוניין להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני", אמר פעם גראוצ'ו מרקס, ונדמה שדיבר בדיוק על ניסיונות ההשתלבות של הכדורגל הישראלי באירופה. מה אנחנו צריכים את הערבוב הזה? הלא עצם ההשתתפות של מכבי תל אביב במפעל היא התנגשות עולמות, שפוגעת בהערכה ובכבוד של הטורניר. האין זו פחיתות כבוד לליגת האלופות שההמנון שלה מנוגן בישראל (או קזחסטן, או בלארוס, או השד יודע איפה?). ב-24 שנה נציגה ישראלית הגיעה חמש פעמים בלבד לשלב הבתים, בפעמיים מתוכן לא הצליחה להשיג נקודות, ומבחינת רבים דווקא זה נראה המצב המובן מאליו. סטיית התקן היו הפעמים שמכבי, הפועל וחיפה כן הצליחו להשיג נקודות. המצב הטבעי הוא שלא מצליחים להגיע, ואם כן איכשהו מגיעים אז נוחלים תבוסות. פה בסיס האירוניה: כחובבי כדורגל ישראלי, שמחנו על ההעפלה של מכבי. כחובבי כדורגל אמיתיים, היינו צריכים לקוות להעפלה של באזל. אלה שני תחומי עניין שיש ביניהם סתירה.
וזה בסדר. אין בנו כעס. כי מי שחושב שאנחנו צופים בכדורגל ישראלי בגלל הכדורגל, לא מבין על מבוסס הענף. הוא בנוי על מסורת, פילוגים חברתיים, פולקלור מקומי. רמה מקצועית היא רק בונוס. 20 אלף אוהדים של מכבי חיפה שעשו מינוי אולי מפנטזים על ליגת האלופות, אבל לפני הכל הם מתים לפרק את הצהובים מתל אביב. אוהדי הפועל תל אביב שרו לשחקנים שלהם בעבר "כל אירופה על הז--ן" כדי להזכיר להם את סדר העדיפויות. כל אוהד מכבי היה מוכן לקבל 5:0 מפורטו תמורת 0:1 בדרבי. גם עכשיו, כשמקניטים את מכבי תל אביב על הכישלון בליגת האלופות, זה נובע לא מעט מאיבה למועדון, מאנשי כדורגל שמתענים כבר שלוש שנים מההצלחות בקרית שלום ומחכים לכל הזדמנות לתקוף ולהאשים וללגלג. ושוב, זה בסדר. על זה מבוסס הענף. על אמוציות, נקמות, שנאות, שמחה לאיד. שלושת רבעי מהאנשים שצפו השבוע במשחק של בית"ר נגד קרית שמונה לא ציפו לכדורגל איכותי, אלא קיוו להפסד של בית"ר. למשהו שישפר להם את מצב הרוח. ככה זה עובד.
אם יש מעט רחמים, אז הם כלפי האוהדים הצעירים, שנאלצים להתפכח. אם עד עכשיו הם הביטו בעיניים מעריצות על זהבי, בן חיים וריקן, הרי שכעת הם יודעים מה הם שווים. אבל גם זה לא משנה. זה היה אמור להגיע מתישהו. כך או כך, אבא שלהם ימשיך לקחת אותם למגרשים. ואם לא למגרשים, אז ימשיך לצפות במשחק בעצבנות ולהנחיל את המסורת. הרי הוא כבר לא מתרגש מהביקורות. אותו זה לא יזיז. אדם בעל ניסיון לא יכול לקחת ללב ביקורות סטייל "כישלון ומבוכה", הוא אוהד ארבעים שנה, הוא אכל חרא קצת יותר קשה מאשר אכזבה בליגת האלופות. ובכלל, הוא כבר לא מסתכל על השחקנים האלה מלמטה, אלא מלמעלה, כמו היו ילדיו הצעירים: תמיד לצדם, ללא תנאים, מייחל להצלחתם, איתם גם בכישלונות. השבוע הוא הרגיש את זה כשהדליק נרות חנוכה, ניפה את הנרות האדומים הצדה והציב בחיוך על החנוכייה הרכב צהוב כחול. החיים נמשכים כסדרם.