"ליאון! שיהיה לך פסח שחור! פסח שחור שיהיה לך!"
סאלח העיראקי היה מיוזע, גרונו ניחר. הוא הכניס את הראש לתוך אוטובוס הקבוצה מהדלת הקדמית, ממקד את מבט השנאה האולטימטיבי בליאון המאמן, צורח בלי רחמים ועם כמה שיותר נתזי רוק שעפים תוך כדי. מאחוריו עמדו ים חוליגנים צעירים שנעצו מבטים מלאי הערצה וקנאה באיש כסוף השיער, סיגריה 'אירופה' בידו האחת וזעם קדוש בעיניים.
"פסח שחור שיהיה לך! פסח שחור!".
כמה שוטרים ניסו לפנות את סאלח מהמקום, אבל מהעצבים הוא נאחז בדלת האוטובוס והמשיך לצרוח. בסוף הם הצליחו ולמזלו לא גררו אותו לניידת כמו שאיימו עליו קודם, אלא לקחו אותו הצידה, ניסו להרגיע אותו עם כוס קפה שחור ואיחלו לו שיירגע עד ליל הסדר, שיחול בעוד יומיים. אחר כך הם רצו לטפל בעדר העצבני של האוהדים שהתחיל לזרוק על האוטובוס בקבוקים, קרשים, אבנים ואפילו סמל של מרצדס (יוני הדפוק תלש מאחת המכוניות שחנו בסמוך). הטלפון של סאלח צלצל ועל הקו היתה שירלי.
"הפסדתם, אבא?"
"כן ב?ינ?ת??י, הפסדנו. שתישרף הקבוצה הזו היום אינשאללה"
"למה יוסי לא עונה לטלפון שלו?".
"מאיפה לי יא ב?ינ?ת??י? הוא בטח עם החברים שלו בדרך לתל אביב".
"אני מפחדת אבא"
"מה יש לך לפחד יא ר?מ?אד?ה? הוא בדרך בטח, הכל בסדר".
"בדיוק מזה אני מפחדת"
ארבעה שבועות קודם לכן, בפורים, הכל נראה אחרת לגמרי. בהגרלת רבע גמר גביע המדינה שנערכה במשרדי ההתאחדות לכדורגל היה נדמה שהמזל, סוף כל סוף, מאיר פנים לבני יהודה. מאמן הנבחרת לשעבר, יעקב גרונדמן, הכניס את כף ידו לקערה שנראתה כאילו יצאה מהמטבח של רוחל'ה מאגף רישום שחקנים זרים, בחש בין קופסאות ההפתעה הצהובות של ביצי הקינדר, והגריל בזה אחר זה שלושה משחקים בין קבוצות מליגת העל.
הקבוצה השביעית מליגת העל, בני יהודה, הריחה כבר באותו רגע את הדשא המטופח באצטדיון רמת גן, משום שהקבוצה הנוספת מלבדה שעדיין לא הוגרלה היתה הפועל חדרה מליגה א'. גרונדמן ערבב את הקינדר, קבע שחדרה תהיה המארחת ושלח את אוהדי בני יהודה לחודש של פנטזיות רטובות, שהתבססו על האשליה המפגרת והדי נואשת לפיה "בחצי גמר ובגמר אלוהים גדול ואין פערים בין הקבוצות".
אבל הדרך אל ידו המיוזעת של נשיא המדינה עדיין עברה בחדרה. אוהדי הזהובים, שהקבוצה שלהם גמרה את העונה אי שם בחודש ספטמבר, התחילו להתעניין בחדרה ודי אהבו את מה שגילו; התברר שהיא מדורגת במקום הרביעי בליגה א', לא הפסידה בבית העונה, ויש לה כמה שחקנים שאיישו בעברם את שולי הספסל של קבוצות הליגה הראשונה. במילים אחרות, קבוצה מהסוג שגד וטרסוב מ"כדורגל ש?פ?ל' היו מתים להתחתן א?תה.
מה את אומרת על החולצה, שירלי?", יוסי נכנס הביתה מאושר. לא כל יום הוא מוצא חולצה שמזכירה לו את ימי ילדותו בשכונה. בכלל, מצב הרוח שלו היה בשחקים אחרי ה-0:4 על מכבי תל אביב בשבת. מבחינתו זו היתה ההתחלה של שבוע מושלם, שהתחנות הבאות שלו היו ניצחון קליל בחדרה מחר ואכילת בין עשר לשתים-עשרה ביצים בליל הסדר יומיים אחר כך, תלוי מתי שירלי תשים לב.
שירלי יצאה מהמטבח, מנגבת את הידיים במגבת משובצת. "ו?וי ר?מ?אד", פלטה.
"מה יש?"
"מה זה הזוועה הזו?"
"מה?!"
"יוסי, מה אתה לובש?"
"חולצה"
"אני רואה. מאיפה הבאת את זה?"
"שוק בצלאל"
"טוב, זה מזעזע. כמה שילמת?"
"ארבעים שקל"
"אתה לא נורמלי. תעיף אותה, זה הדבר הכי מכוער שראיתי".
"שירלי, עזבי אותי ב??ח?י?יאת אבא שלך. עוד מילה ואני בא עם זה לליל הסדר".
"אתה לא בא עם זה לשום ליל הסדר".
"מ?את? א?ב?ו?כ??י (שימות אבא שלך), אני כן".
"לך ת?ת?ק?ו??וד", צעקה שירלי, ואז הטילה צלם בהיכל: "אמן תפסידו מחר".
שקט. שקט מוחלט. ציפורים לא צייצו, נמלים לא פילחו פירורים של פיתה עיראקית מתחת לשולחן, הרוח הפסיקה לנשוב. דממת אלוהים. יוסי הלבין. הוא הרגיש סחרחורת איומה, הניח את היד על משענת הכיסא שניצב בסמוך לו וניסה להסדיר את הנשימה.
"מה אמרת?".
"שמעת מה אמרתי. אמן תפסידו. בגלל החולצה, כן".
ל?רוב אוהדי הכדורגל שאינם קשורים למכבי תל אביב, יש איכשהו סט אמונות תפלות שמשתלב נהדר עם פחד בסיסי מעין הרע. הם עומדים באותו מקום ביציע במשך שנים, מנהלים את אותו הטקס לפני המשחק, מקפידים לא לשמוח לפני שריקת הסיום וכו'. לא צריך לספר לכם - אם אתם כאן, אתם אוהדי כדורגל בעצמכם. יוסי היה שונה. הוא לא פחד מעין הרע, הוא עבד אצלה.
פעם בשבוע הוא היה מבקר בחנות 'מטעמי בגדד' ומבקש מהרצל, בעל הבית, את "הרגיל". הרצל היה מגיש לו שקית ניילון שבתוכה שקית נייר חומה ובתוכה שני אובייקטים עגולים ויוסי היה חוזר הביתה, מחמם את התכולה על הגז, שופך לקערית את התוצאה הסופית ומסובב מעל הראש. שלו, של שירלי, של הילדים. כן, תכירו את ה'רסאס' - טקס הרחקת עין הרע הרשמי של יהודי עיראק.
זה כמובן לא היה הכל. איציק נורדמן, אוהד צעיר יחסית שהסתובב מדי פעם עם החבר'ה של יוסי, אמר לידו פעם "אני מת שנגיע לגמר גביע, אפילו רק בשביל החוויה. לא אכפת לי שנפסיד שם". זה קרה לפני שלוש שנים ויוסי עדיין מחכה שזה יקרה. לא כי הוא מקווה שהקבוצה תזכה בגביע, בכל זאת... לא. כדי שאחרי ההפסד בגמר הוא יוכל לתת מכות לנורדמן, שהדורות הבאים יראו וייראו.
לאוהד הממושקף שאמר לו פעם "בוא?נ'ה, לא ניצחנו ביבנה מאז שאהוד שיחק בהרכב, לא רואה את זה קורה אי פעם" הוא נתן סטירה מצלצלת עוד לפני שהמשחק - שנגמר כמובן ב-2:2 כשבני יהודה כובשת שני שערים עצמיים - החל. עקרונית, כל מילה שלישית של יוסי ביציע או בהקשר של בני יהודה היתה "ע?מ?ה", שזו דרכם המעודנת של יהודי עיראק לאחל לכוחות הרשע להתעוור, ובמקרים קשים הוא היה מהדר עם " ע?מ?ה א?ס?וו?אד".
הרומן של יוסי עם עין הרע התחיל במאי 1989. יוסי, אוהד שרוף של ליברפול, קנה שלושה קילו פיסטוקים כדי לחגוג את האליפות של האדומים, שבדיוק התאוששו מהטרגדיה של אסון הילסבורו והיו צריכים לעבור רק את משחק הליגה האחרון מול ארסנל כדי לזכות באליפות השמונה-עשר שלהם. איך "לעבור"? למי שלא מכיר את הסיפור נתמצת: ליברפול יכולה היתה להרשות לעצמה להפסיד בבית בהפרש של שער אחד כדי לזכות באליפות. למי שלא מכיר את הסיפור ועדיין לא מבין לאן זה הולך, נתמצת שוב: ליברפול הפסידה 2:0, כשאת הגול השני שהביא לארסנל את האליפות, היא סופגת שתי דקות בתוך תוספת הזמן. מאז יוסי לא חוגג, ואפשר להבין את התקף החרדה שאחז בו למשמע האיחול הישיר של שירלי. יוסי יצא מהבית בעצבים, הלך לישון אצל סאלח חמו ובדרך עבר אצל הרצל וקנה רסאס. שיהיה.
חמישה לארבע ביום המשחק. יוסי עמד בצומת של האצ"ל וההגנה וחיכה ליפת התימני. יחד הם היו אמורים לחכות לשלומי, שיאסוף אותם אל הבית של דוד שלו ישראל, ומשם לנסוע לחדרה ברכב של הבן של ישראל, גם לו קראו שלומי, ועם בן דודה שלהם זמירה, שגם לו, כמיטב המסורת, קראו שלומי. איש גדול היה סבא שלום.
יפת התימני הגיע עם ארטיק לימון ביד. עד כמה שבחור תימני שצועד בשכונת התקווה זו ש?גרה, יפת הצליח להיות שונה - עם שרוואל תכלת, חולצה עם כתמי טחינה, קוקו ותואר שני בכימיה. הוא הגיע אל יוסי ועוד לא הספיק להגיד שלום כשצפצוף מכונית ארוך הצליח לגבור על שאון הצומת הסואן.
"תראה, תראה את התימני הזה, מתי תסתפר כבר? למה הבאת רק לעצמך ארטיק? כמה תימני אפשר להיות?". צעק שלומי מכיסא הנהג של הסקודה הלבנה. שלומי היה טיפוס שמדבר הרבה, מהר וחד. הוא היה אוהד שרוף, מאלה שלא מפחדים לנסוע לימק"א גם בשבתות חשוכות שיורד בהן ברד בגודל של אבנים מהשמיים.
הנסיעה לבית של שלומי של ישראל היתה אמורה להימשך שבע דקות לכל היותר, אבל מדובר באוהדי בני יהודה, בכל זאת. שתי דקות אחרי שנכנסו לרכב התחיל הבלגאן.
"יוצא לך עשן מהמנוע", אמר יפת לשלומי.
"לא יוצא", אמר שלומי.
"אתה צוחק? אתה לא רואה?", התעצבן יפת.
"לא יוצא שום עשן", המשיך שלומי, למרות שכבר בקושי ראה לאן הוא נוסע מרוב עשן.
"אתה הורג אותי. תעצור את האוטו רגע!", יפת כבר נלחץ.
"עוד דקה מגיעים, אני לא רוצה לאחר למשחק", התעקש שלומי.
"שלומי באמא שלך, תעצור רגע, שלא נעשה תאונה. אין לי כוח ללכת מכות", ניסה גם יוסי.
"זה פה שמאלה ברמזור, מה יש לעצור עכשיו?", התעצבן שלומי.
"תראה איך התחמם לך המנוע, אתה לא נורמלי", אבחן יפת.
"זה תמיד ככה", אמר שלומי.
"אתה בטוח?".
"כן, דפקט של האוטו".
אחרי עשרים ומשהו דקות הם סוף סוף הגיעו לבית של שלומי של ישראל, שכבר חיכה להם למטה עצבני יחד עם שלומי של אביבה. "מה זה העשן?", התעניינו.
"כלום, ככה זה תמיד. יאללה בואו נצא", ניסה שלומי לגמור את הפרשה.
"מה כלום? האוטו שלך עוד שניה נשרף יא חמור. תפתח את המכסה מנוע רגע", אמר שלומי של ישראל.
"עזוב, נו. עזוב", המשיך שלומי לנסות לחתוך מהנושא, ורק הדליק עוד יותר את בני הדודים שלו.
"לא עוזב. פתח", התעקש שלומי של אביבה.
שלומי הבין שאין מצב להגיע למשחק אם הוויכוח הזה לא ייגמר, ופתח. "מה זה, המכסה מנוע שלך שחור לגמרי מלמטה! אתה לא נורמלי. מתי מילאת מים פעם אחרונה?", שאל אותו שלומי של ישראל, עם ארשת פנים של מוסכניק מודאג.
"אני לא ממלא מים אף פעם", השיב שלומי.
"למה?", שאלו אותו כל הארבעה.
"פרינציפ", ענה. "יאללה, בואו ניסע".
בניגוד לתחושה הרעה המוקדמת שלו, הנוכחות של אסופת המפגרים שהקיפה אותו באוטו דווקא הרגיעה מאוד את יוסי. את הדרך הם העבירו במור"קים מעונות קודמות נזכרו בפעם המי יודע כמה איך יוסי כמעט חטף מכות מאבא של יוסי אלפיה, איך שאול הגבוה שבר את המגאפון של ההוא ממכבי חיפה ואיך ישראל, אבא של שלומי, הזדעזע לגלות שיפת יוצא עם פצצת על בלונדינית מצפון תל אביב. אבל כשנכנסו ליציע הם כבר הבינו שזה לא יהיה יום כיף בפריפריה.
כל העיירה חיכתה להם ביציע ממול עם בלונים, חצי טון אורז וסוס שחור שדהר על הרמפה השטוחה בין היציע לגדר. הרעש היה בלתי נסבל, ראש העירייה הגיע והכרוז של הקבוצה ליקק שעות נוספות. מכה נוספת נפלה עליהם כשהסתכלו על שחקני בני יהודה מתחלקים לשתי קבוצות אחרי החימום, אלה שפותחים ואלה שלא. את הבעיה כולם זיהו מיד: "באיזה קטע הוא עולה בלי קשר אחורי?", שאלו אלפיים איש ביציע אחד את השני. שלומי, בן דוד של שלומי, של שלומי ושל שלומי, התקשר ליפת. "זה מאמן מטומטם, הוא יהרוג אותנו היום. תישאר איתי על הקו פתוח כל המשחק, תעדכן". יפת ניתק.
יוסי כבר לא ראה בעיניים. רק הריב עם שירלי הדהד לו בראש. ליתר דיוק: רק ה"אמן תפסידו מחר". שחקני בני יהודה פשטו את האימוניות. הם נראו לו כבדים, עייפים, חסרי חשק ובעיקר נפוחים. יש מצב שה-0:4 על מכבי בשבת לא היה הדבר הנכון ביותר עבורם.
עכשיו עלו למשחק שחקני חדרה. הקהל השתולל ביציע ממול, גם הסוס. מישהו זרק למגרש ברווז. יוסי נזכר בסיפורים של אבא שלו ושל סאלח, על המפגשים בין בני יהודה לחדרה בתחילת שנות השבעים. לא היו שם סוס וברווז, כן היו שם מכות רצח, משחקים מכורים והמון הפסדים. לבני יהודה, איך לא.
המשחק התחיל. אחרי דקה חדרה בעטה לקורה. יוסי תפס את הראש. את ה"יואו" מהיציע שלהם שמעו עד עפולה. שחקני בני יהודה לא הצליחו לחבר שני פסים. חדרה נראתה כמו שקבוצה מליגה א' צריכה להיראות מגושמת, מתלהבת, לא ספורטיבית ועם הספונסר 'מרסל אוקנינה ניכיון צ'קים, בגדי ערב ושמלות כלה' על החולצות.
ואז זה הגיע.
טעות של הבלם, טעות של השוער, טעות של האנושות, 0:1 לחדרה.
מאחורי השער אלפיים זהובים עם לסת שמוטה. ביציעים האחרים שאגות שמחה וסוס אחד שמתחנן שההיא מצער בעלי חיים תגיע כבר. "שלא יהיה לכם כסף לפרוטקשן בחנות שלכם בקניון", צרח שאול הגבוה אל עבר הבלם, שהגיע בהשאלה מהפועל ב"ש. "שג'יי אר יירה בך אמן", ירה לעבר השוער שהגיע מ"נבחרת סנגל", לכאורה.
יוסי עסק בקללות בעיראקית. יש הרבה, תודה לאל, והוא הקפיד לעבור אחת אחת ולהתמקד באיברים פנימיים, במערכת העיכול או הנשימה של כל אחד מהשחקנים שעל המגרש. שלומי, שלומי ושלומי עמדו עם הידיים על הראש, מתוחים. שלומי, בן דוד שלהם, ייבב לתוך הסלולרי של יפת.
כמו תמיד בסיפורים כאלה, ה-0:2 הגיע די מהר ואחריו שרשור האירועים הידוע הכולל נענוע מאסיבי של הגדר שמפרידה בין היציע למגרש, עימותים עם השוטרים (במשחקים מהסוג הזה מדובר בעימותים עצבניים במיוחד, בגלל שמדובר בשוטרים מקומיים וכולם, איך לא, אוהדים את הקבוצה המקומית) ובסופו של דבר מכות בתוך היציע בין אוהדים.
המחצית השנייה היתה שכפול של הראשונה, רק שהפעם שחקני חדרה קצת ריחמו על היצורים הפאתטיים בזהוב שעמדו מולם והסתפקו רק בשער אחד. נגמר 0:3. חדרה, פאקינג קבוצת מרכז טבלה בליגה א', עלתה לחצי הגמר.
אחרי שגמר לצרוח על ליאון, סאלח חזר לתל אביב עם שאול הגבוה. יפת ושלושת השלומים חיפשו את יוסי כמעט שעה אחרי המשחק, ובסוף נסעו בלעדיו. שלומי עם הסקודה הלבנה זכה בנסיעה הזו לכינוי "ההוא מקומפיוטסט".
יוסי חזר לתל אביב ברכבת של אחת בלילה. הוא לא אכל, לא שתה ובעיקר לא דיבר. הוא הגיע הביתה בסביבות שלוש וחצי. הבית היה ריק ואת דלת חדר השינה הוא לא הצליח לפתוח. הוא מזג לעצמו כמות לא סבירה של ערק ונרדם על הספה. הוא קם מדפיקות בדלת. זה היה סאלח, חמו.
"שירלי אצלך?", שאל אותו אחרי שהתאושש.
"לא, מטומטם, היא אצלך", ענה סאלח.
יוסי לא הבין.
"היא פה, יא מ?ע?ק?ף. בחדר שלך. נעולה עם הילדים. מפחדת".
יוסי נעץ בסאלח מבט חלול.
"אתה צודק, איב??ני. גם אני הייתי רוצה להרוג אותה במקומך. אבל זה רק כדורגל. אולי תסלח לה?".
יוסי הדליק סיגריה. עוד אחת.
"נו יא איב??ני, מחר ליל הסדר, תסלח לה. היא לא התכוונה".
יוסי סלח לה ולמחרת הם הלכו ביחד לליל הסדר אצל סאלח. על אותו היום הם לא דיברו יותר לעולם, למרות שהסיפור הפך למיתולוגיה אצל החברים של יוסי. ההוא מקומפיוטסט עדיין לא מילא מים בסקודה שלו. יפת עדיין מתחיל עם סטודנטיות באוניברסיטה וישראל, אבא שלו שלומי, עדיין לא מבין מה הן מוצאות בו.
לבני יהודה אכן היה פסח שחור באותה שנה, אחרי שבמוצאי ליל הסדר נעצרו חמישה משחקני הקבוצה בתום קטטה במועדון ברחוב המסגר. והחולצה? היא לא הגיעה אפילו לליל הסדר, אחרי שיוסי השתמש בה כדי לבער את החמץ.
את עין הרע מבני יהודה, כמובן, גם זה לא הצליח להוריד.