השבוע השלילי הראשון של קליבלנד העונה היה שלילי עד הסוף. הוא כלל שני משחקים בהם הקבוצה של דיוויד בלאט לא תפקדה לחלוטין וביניהם דווקא משחק איכותי של שתי קבוצות בניו אורלינס שהקאבס פספסו הזדמנות לנצח בסיום המועד החוקי. השבוע הזה לא הגיע משום מקום, גם המשחק שלפניו שהסתיים בניצחון דחוק על ברוקלין היה חלש מאוד וסימן מגמה מסוימת.
עד כמה בלאט צריך להיות מודאג? מוקדם להסיק מסקנות. העליות והירידות האלה מאפיינות את העונה הרגילה ב-NBA וקורות לכל קבוצה. פרט לתופעת גולדן סטייט ולסן אנטוניו העמוקה והבריאה בינתיים, כל קבוצה עברה שבוע מהסוג הזה. הנתון שמעיד על כך הוא שאיכשהו קליבלנד סיימה את שבוע שלושת ההפסדים הזה במקום הראשון במזרח והשלישי בליגה אחרי השתיים האלה (המזרח בכלל מוזר כרגע, שני משחקים מפרידים בין המקום הראשון לתשיעי).
הבעיה היא שקליבלנד לא מתעניינת בשאר הליגה אלא בשתי הגדולות, בקבוצות שצריך לעבור כדי לזכות באליפות. כמובן, ברגע זה הקאבס לא שייכים לליגה של השתיים האלה, ועבור קבוצה שחושבת רק על אליפות זה מה שחשוב. השבוע הזה ניפץ את האשליה שקליבלנד יכולה להיות קבוצת עונה רגילה מצוינת תוך כדי התמודדות עם מכת פציעות.
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
לכמה שבועות זה נראה אמיתי. עד ברוקלין, גם בימים פחות טובים של קליבלנד הקבוצה שמרה על סגנון הנעת הכדור בהתקפה, על אחריות בהגנה ועל יכולת להעלות אינטנסיביות ולשנות משחק בכמה דקות. מה שנחשף בשבוע הזה זה שהקבוצה של בלאט נמצאת בשלב מוקדם באבולוציה שלה, שלב בו מהר מאוד היא חוזרת להרגלים ישנים ורעים. זה ההבדל בין קבוצות שרצות שנים ביחד כמו שתי הגדולות לקבוצת אינסטנט כמו קליבלנד. כשסן אנטוניו נמצאת בתקופה רעה היא עדיין נראית כמו סן אנטוניו רק עם רמת ביצוע נמוכה יותר. קליבלנד השבוע לא נראתה דומה לחמישה-שישה משחקים האיכותיים שהיו לה השנה. זו השוואה לא הוגנת, סן אנטוניו הנוכחית היא תוצר של שנים ארוכות של בניה שיטתית, אבל זו ההשוואה שמעניינת את הקאבס.
מה ההרגלים הרעים שקליבלנד חזרה אליהם? משחק התקפה לא מחויב, בו התרגילים נתקעים מהר מאוד ועוברים להסתמך על הכישרון של השחקנים, בעיקר אחד; הגנה אישית חלשה של יותר מדי שחקנים בסגל, כולל חוסר תשומת לב שמאפשרת לשחקנים יריבים לברוח לליי-אפים (זה קרה בעיקר מול מיאמי); וחוסר רצון מופגן של קווין לאב להתנהל כמו סופרסטאר ולקחת על עצמו משחקים. שניים משלושת המשחקים של לאב השבוע הזכירו משחקים משנה שעברה שחשבנו שכבר מאחוריו. הוא שוב התקשה מאוד לתפוס עמדה בפוסט, גם מול שחקנים נמוכים; וגם חוסר הריכוז של לברון ג'יימס בדקות הפחות טובות שלו.
בלאט יכול להיות מעודד מכך שבמשחק בניו אורלינס ההרגלים האלה פחות באו לידי ביטוי. ההתקפה כן שטפה והבעיה שוב הייתה יום קליעה לא טוב של כולם חוץ מג'יי אר סמית' ברבע הראשון. ברבע השני היו דקות שהקבוצה שיחקה עבור לאב וזה עבד, הוא לא עשה הרבה בשאר הזמן אבל בהרכב מלא רבע גדול זה בדיוק מה שצריך ממנו. ההגנה התקשתה, בעיקר שחקני הספסל הפחות מוצלחים בתחום, אך זה גם היה יום קליעה יוצא דופן של הפליקנס, בעיקר ברבע השלישי בו הכל נכנס להם. לברון השתלט על המשחק ברבע האחרון לא בזכות בידודים אלא בעזרת פיק נ' רול, ניו אורלינס ביצעה חילופים אוטומטיים ולברון חגג על שחקן הפנים שקיבל אותו. כשזה עובד אין שום בעיה ללכת על זה פעם אחרי פעם אחרי פעם.
למרות המשחק הטוב יותר, התקבלה אחריו ההחלטה המעניינת ביותר השבוע: לתת ללברון ג'יימס לנוח מול מיאמי. אני מניח שזו לא באמת החלטה שבלאט קיבל לבד, אלא החלטה מערכתית שחלק ממנה היה לתת לבלאט את הקרדיט על כך. החשיבות של ההחלטה הייתה בהצהרה שהיא יצרה. אם לפני כן הפסדים גררו תגובות קשות וישיבות חירום של שחקנים, המנוחה של לברון הייתה פניית פרסה מוחלטת. זה היה הרגע בו קליבלנד הבהירה שהיא מפסיקה לרדוף אחרי גולדן סטייט וחוזרת לתוכנית המקורית מלפני פתיחת העונה: לא להעמיס ציפיות על העונה הרגילה ולהתמקד ביכולת להגיע בריאים לפלייאוף. זה היה לקח מהיר מהמשחקים שלפני כן, כולל כמה ניצחונות.
לכן זו הייתה החלטה טובה מאוד. במקום להילחץ, בלאט בעצם הודיע שהוא משלים עם המצב של הקבוצה שלו ואפילו מוותר על המשחק הבא כדי לתת לכוכב שלו לנוח לאחר תקופה בה נתן לו לשחק יותר מדי דקות. ההחלטה לתת ללברון לנוח במשחק במיאמי בבק-טו-בק הייתה, מעשית, ויתור על המשחק והשחקנים ששיחקו הגיבו בהתאם והיו נרפים במיוחד. בלאט היה יכול אפילו ללכת עד הסוף עם שיטת פופוביץ' ולתת גם ללאב לנוח במשחק הזה, אבל אולי הוא קיווה שלאב ייקח את ההזדמנות להשתלט על משחק ללא שני הגדולים האחרים, מה שלא היה קרוב לקרות.
דווקא המשברון של השבוע מדגיש את ההבדל מהעונה שעברה. הרבה יותר קל לא להילחץ ממשברון כזה לאחר פתיחת עונה חזקה, כשהקבוצה עדיין בצמרת המזרח וכשלא צריך לחפש חיזוק במקומות אחרים כי השחקנים שישדרגו את הקבוצה נמצאים בסגל, מתאוששים מפציעות וכבר מתאמנים. בשבוע הקרוב יהיו לקליבלנד רק שני משחקים, ולא היה קורה כלום אם לברון היה נח גם בשניהם וכך לוקח לעצמו שבוע וחצי חופש, כמו בעונה שעברה. אבל נראה שהשנה לברון לא מעוניין בכך ודווקא כן רוצה לחזור למשחק הביתי מול פורטלנד, שתגיע מבק-טו-בק לאחר משחק צמוד במילווקי, במה שנראה כמו משחק בהזמנה לסיים את המשברון.
הזכרתי את סן אנטוניו במספר הקשרים, אך יש אחד נוסף חשוב במיוחד. גרג פופוביץ' הביא לכדי שלמות את היכולת להגיע לשיא בחלק השני של העונה ובפלייאוף, לאחר שזה מה שקרה לקליבלנד בלי להתכוון בעונה שעברה היא יכולה להתייחס לכך כמודל שמתאים לה. בלאט יכול לכוון לחצי השני של העונה, אולי אפילו רק לאחר פגרת האולסטאר, כשלב בו הוא ירצה לראות את הקבוצה שלו נכנסת לרצף מוצלח שמזכיר את החצי השני של העונה שעברה. את התקופה הנוכחית הוא יוכל לנצל כדי להשריש את השיטה והעקרונות שכן באו לידי ביטוי ברוב המשחקים עד השבוע וחצי האחרונים, כדי שכל משברון יגלה פחות הרגלים רעים ויותר אמון במערכת.
בקיצור, בשלב הזה בלאט עוד לא צריך להיות מוטרד מהירידה ביכולת של הקבוצה שלו. החלפת הדיסקט בכל הקשור למטרות החלק הזה של העונה הייתה מהירה ונכונה. אבל יש שחקן אחד שלאחר רבע עונה כבר כן צריך להיות מוטרדים לגביו: טימופיי מוזגוב. הענק הרוסי הוא לא אותו שחקן מהעונה שעברה. אז, כל משחק היו לפחות ארבע-חמש זריקות שהוא היה משנה בזכות תזמון מצוין וזריזות מפתיעה לגודל שלו, השנה זה כמעט לא קורה. מוזגוב עבר בקיץ ניתוח בברך ולוקח זמן לחזור לכושר מלא אחרי ניתוח כזה, אבל לשחקנים בגודל שלו לוקח יותר זמן ואצלם יש יותר מקרים בהם הם לא ממש חוזרים לעצמם לגמרי, שינוי קטן ביכולת הניידות יוצר הבדל גדול מאוד אצלם.
מוזגוב הוא לא מהשחקנים הכי חשובים בקליבלנד. בהרכב מלא הוא צריך לתת בעיקר 20 דקות טובות של הגנה עם החמישייה הראשונה והוא לא משחק במאני טיים, ככל שהליגה הופכת לנמוכה יותר לשחקנים מסוגו קשה יותר לבוא לידי ביטוי. אבל הדקות האלה של ההגנה בחמישייה הראשונה חשובות ויש לו גם תכונות התקפיות שמתאימות לקבוצה. בעוד שגם במקרה שלו מוקדם מאוד להסיק מסקנות, אולי כבר צריך לקחת בחשבון את האפשרות שהשנה הוא לא יהיה אפקטיבי כפי שהיה בשנה שעברה.
יש לבלאט בסגל הרבה סנטרים, אולי ורז'או יחזור לכושר עם הזמן ואולי כדאי לו לתת יותר הזדמנויות לסשה קאון שנראה די טוב בדקות הגארבג' טיים מול מיאמי. חשוב לבדוק את האופציות האלה, כי אם אף אחד מהסנטרים שבסגל פרט לטריסטן תומפסון לא ייראה כמו מישהו שניתן לסמוך עליו ל-12-15 דקות בפלייאוף (בסגל מלא לא צריך יותר) דיוויד גריפין יוכל להשתמש בטרייד אקספשן שיש לו כדי להשיג סנטר שחיק נוסף.