הלו, אתה על הספה, תתעורר: איזה מין אוהד נרדם באמצע משחק?

בווידאו: תקציר משחק שלא כדאי להירדם בו

השבוע, לראשונה בחיי, נרדמתי באמצע משחק של מכבי. זה לא באמת משנה באיזו מכבי מדובר, הרי זו המכבי שלי, ההפועל שלכם, האהובה, היקרה. מה שכן משנה זה שפתאום, ביום אחד, היא כבר לא הצליחה לשמור אותי ער. העייפות הכניעה אותי. העפעפיים צנחו, ואט אט נספגתי בספה. אילו הייתי חוטף תנומה קלה, סטנדרטית, לכמה דקות בין המחציות, זה עוד היה נחמד, אבל האמת היא שקרסתי בעילפון, מתלאות החיים, במצב של 0:0, כשהכל עוד היה פתוח, במעין רפיון חסר אחריות.

זו כמובן לא הפתעה, בוודאי שלא תקדים, שאדם נרדם בעשר בלילה מול משחק כדורגל בטלוויזיה. הרי את כמה מהמשחקים הטובים בחיי העברתי בשינה נעימה, כשרק מדי פעם קולו העולה והיורד של השדר גורמים לעין עצומה להיפקח לשנייה קצרה, להביט בנעשה על המגרש, להתעדכן בתוצאה, להיווכח שלא קרה מאום, ולחזור לשינה. אבל הפעם לא מדובר במשחק כדורגל סטנדרטי. מדובר במכבי, מכבי שלי.

הרי זה לא עוד משחק. בעבר, עד השבוע, להירדם במשחק של מכבי היה תרחיש שאינו אפשרי מבחינה פיזיולוגית. המעורבות הרגשית כל כך חזקה, שהיא חזקה מכל עייפות. במשחק נייטרלי זה טבעי לגמרי לתפוס תנומה. אפילו ברכה. כשמדובר בכדורגל ישראלי, זה לפעמים גם בלתי נמנע. נתקלתי באדם שהזמין במיוחד את ערוץ הלייב, על מנת להירדם בכיף בשישי בצהריים מול הליגה הלאומית. יש אפילו משהו מענג בהירדמות מול אירוע ספורט, בניגוד המשעשע שבין הפעילות הספורטיבית האינטנסיבית שעל המסך לבין הבטלה המוחלטת של הצופה. הלא ידוע שהתנומות הטובות ביותר הן מול הטור דה פראנס, כשאדם מנמנם לו בקילומטר ה-30, קורס במיטתו, מתעורר אחרי שעה קלה, ומגלה שהמוטציות מולו עדיין מטפסות במעלה האלפים.

אבל באמצע מכבי? הרי אין תנאים לשינה. לא רק שלא רוצים לישון, מי בכלל מסוגל להירדם? הלב פועם חזק מדי. האדרנלין, הלחץ, הדריכות, המתח, הכל כל כך מנוגד לרוגע ולשלווה הנדרשים לשינה. לא רק שהעיניים לא יכולות להיעצם, אלא להיפך, הן נפקחות, האישונים מתרחבים. ואם ישנם תנאים ייחודיים, של עייפות יוצאת דופן, הרי שהאוהד מחזיק את עצמו ער בכוח, שותה קפה, שוטף פנים. הלא זה חוסר אחריות להירדם. איזה מסר הרפיון הזה מעביר לשחקנים? ומה אם יזדקקו לכישורי הניחוס שלך בבעיטות חופשיות?

אבל לפעמים גם יש את החיים עצמם. למשל תינוקת שזה עתה נולדה, פעוטה צווחנית, שמתעקשת לאכול, לינוק, לחרבן, לפלוט, לקיים את שיא הפעילות שלה דווקא בשעות שמיועדות לשינה, ואף עושה זאת בעקביות מרשימה, במשך כל ימי חייה הקצרים, מתעקשת להיות בשיא אונה דווקא כשהוריה בשיא העייפות. ואחרי ארבעה שבועות רצופים שכאלה, של שינה קטועה וחיים לא חיים יום אחרי יום, עם כל הרצון הטוב, ועם כל הכבוד ליוקרה של הדרבי הקטן מול בני יהודה, אדם קורס בעשר בלילה, ונרדם.

בשתיים בלילה התעוררתי מצווחות חתוליות של תינוקת רעבה, וצפיתי בתקציר בחדשות הספורט. עבור אדם נורמלי, צפייה בתקציר ובשערים מספיקה על מנת לקבל תמונה כוללת על אירועי המשחק, אבל כמובן שאת האוהד זה לא מספק. הוא לא יודע מי היה טוב ומי רע, מי שיחק בנחישות ומי שוב זייף, וכעת הוא תלוי בחסדי הדיווחים העיתונאיים, הלוקים בחסר, בדרך כלל סובייקטיביים ומרוחקים, לפעמים מתלהמים.

וכך הירדמות אחת היסטורית מערערת הכל, ולפתע נוצרת תחושה של ריחוק, ניתוק מהמתרחש, רפיון באהדה, תחושה של הזנחה, חוסר אונים. בעבר בימי נעוריו לא היה עולה בדעתו שלא ללוות את הקבוצה במגרש עצמו, ואילו היום גם בטלוויזיה הוא לא מצליח להתמיד. הוא הלך עמה יד ביד לאורך כל הדרך, אבל עכשיו דרכיהם התפצלו. וכך אדם נאלץ לגלות את הנורא מכל - שיש לו עוד דברים בחיים מלבד הקבוצה, שהחיים נמשכים, וחמור מכך, שהוא התבגר. אולי אפילו עושה את החטא הגדול מכולם, ומכניס דברים לפרופורציות. (בררר. צמרמורת).

ואז מתברר שזו הייתה קריאת השכמה, תרתי משמע. שלפעמים אדם צריך לרדת נמוך בשביל להבין כמה חמור המצב. והוא בהחלט מבין. כי מאז, הוא רק עסוק בהסקת מסקנות. הוא ללא ספק לא הגיע מוכן למשחק. בישיבת הנהלה בהולה שכינס התקבלו מספר החלטות. למשל, שמעתה הוא יישן צהריים לפני משחקים. שמעתה יכין לעצמו סטוק של משקאות אנרגיה. במצבי קיצון, לפני משחקים חשובים, הוא ייצא לבית מלון בצהריים, להכין את הגוף, לנקות את הראש. "יש משחק חשוב מאוד מול כפר סבא", הוא ממלמל לעצמו שוב ושוב, מכין את הילדה ללילה, "זאת יריבה שיכולה לעשות לנו המון צרות".