בדרך לאנדזון: סיכום המחזור ב-NFL

בריידי - מאנינג OUT, בריידי - אוסווילר IN? הסאנדיי נייט, למרות פספוס ה"קלאסיקו" של ה-NFL, אולי באפשרות האחרונה ליהנות ממנו, היה משחק ענק. הוא כלל מהלכים גדולים (ברוכים השבים אלינו, סי ג'יי אנדרסון), טעויות שיפוט קריטיות (אם עץ נופל ביער ואף אחד לא רואה, זה עדיין נחשב לפאס אינטרפירנס התקפי של גרונק?), פציעות מפתח ברגעים הקריטיים של המשחק (מילא זו של גרונק, אבל הפציעה של הייטאוור הוציאה את הגנת הפטריוטס מאיזון בהארכה) ומעל הכל, הוא פשוט היה פרסומת לליגה בעונה בה יותר מדי משחקים היו פרסומת לפוטבול מכללות.

נכון, סינסינטי עדיין שם ונמצאת חזק במרוץ למקום הראשון ב-AFC, בעיקר לאור מצב הסגל הבעייתי של האלופה מפוקסבורו. אבל האם יש מישהו שיתנגד לרי-מאץ' בין הברונקוס לפאטס בעוד חודש וקצת, בפלייאוף? מלבד שישים וקצת הדקות הסוערות בשלג של המייל היי סיטי, האקשן נמשך ללא הרף גם לאחר המשחק. בריידי הודיע שהוא "עצבני כמו שאף פעם לא הייתי" מההפסד, בליצ'יק נתן "מבט מוות" לכתב שבמסיבת העיתונאים שאל אותו משהו על השימוש בגרונק וזרק את כריס הארפר, ששמט את הפאנט בתחילת הרבע הרביעי, הכתבים שמסקרים את דנבר גילו שפייטון מאנינג ישב לראות את בחדר ההלבשה של דנבר וסידר לאוסווילר את הראש בהפסקה, מה שאולי סייע לקוורטרבק הצעיר לשנות את הקריאה ברגע האחרון ולהוביל את המהלך המנצח של המשחק והטראש טוק חגג.

לפני המשחק, בחשבון הפייסבוק הנפלא שלו, בריידי פרסם תמונה שלו רוחב על "ברונקו". בסיום, החבר'ה מקולורדו עשו "שיפוץ" קל בתמונה ויצאו הפעם עם ידם על העליונה. עכשיו תורו של בריידי, שלראשונה אחרי 47 משחקים הפסיד למרות יתרון של 14 נקודות ברבע הרביעי, להגיב והשאלה אם יש לו את הכלים לכך. אגב, בתוך כל הבלגן שחגג על כר הדשא, ראוי לציין את אוהדי הברונקוס, שמחאו כפיים לגרונקובסקי כאשר הוא הורד מהמגרש על אלונקה. יריבות או לא, כבוד גדול יש בין שתי הקבוצות הללו.

אף אחד לא ציפה לגדולות ונצורות מה-NFC מזרח, אבל להחזיק במוליכה עם מאזן שלילי אחרי 12 מחזורים זה קצת יותר מדי. "קבוצת הפוטבול המקצוענית של וושינגטון" או ה"די סי גרודנ'ס" כמו שמכנים את החבורה מהבירה ביל סימונס וג'ו האוס מובילה את הבית אחרי הניצחון הגדול על ניו יורק ג'איינטס (האם תהיה תפיסה מטורפת של אודל בקהאם ג'וניור במשחק שהוא לא יפסיד?), אבל גם היא, לצד מאזן 1:5 בבית, עוד לא הצליחה לנצח העונה בחמישה משחקי חוץ. לענקים יש מאזן זהה, 6:5, פילדלפיה משחק אחד מאחור ודאלאס, נטולת טוני רומו עד לסיום העונה, בפיגור שני משחקים בלבד מהפסגה. אז מה צפוי בבית הזה עד לסיום העונה?

וושינגטון: דאלאס (ב), שיקגו (ח), בפאלו (ב), פילדלפיה (ח), דאלאס (ח) - לרדסקינס יש קבוצה לא רעה, בעיקר הגנתית, בעוד קירק קאזינס ממעט לטעות. זה בהחלט עשוי להספיק והם כנראה יצטרכו לנצח את שני משחקי הבית שלהם ועוד אחד ממשחקי החוץ. 8:8 נראה כמו מאזן סביר לסיום העונה.

ניו יורק: ג'טס (ב), מיאמי (ח), קרוליינה (ב), מינסוטה (ח), פילדלפיה (ב) - המצב נראה לא פשוט עבור הענקים, שגם מאבדים משחק ביתי במחזור הקרוב וגם ייפגשו שתי יריבות חזקות בדמות הפנת'רס והווייקינגס. איפשהו, הם חייבים להשיג ניצחון משמעותי.

פילדלפיה: ניו אינגלנד (ח), בפאלו (ב), אריזונה (ב), וושינגטון (ב), ג'איינטס (ח) - לאיגלס יש אחרי המשחק מול הפטריוטס שלושה משחקי בית רצופים, אבל בלי הגנה ועם מארק סאנצ'ז, יהיה להם קשה להגיע למשחק הסיום בניו יורק עם משהו לשחק עליו.

דאלאס: וושינגטון (ח), גרין ביי (ח), ג'טס (ב), בפאלו (ח), וושינגטון (ב) - בלי רומו, יהיה נס אם הקאובויס ינצחו יותר ממשחק אחד עד לסיום העונה. נתראה בהמשך.

27, 24, 9 (נשאיר אותו בצד לרגע), 48, 27, 20, 44 ופתאום, 6, 6, 17 ו-6. זו כמות הנקודות שההגנה של יוסטון הרשתה העונה. אחרי חודשיים ראשונים מביכים, החולייה המבטיחה של הטקסאנס פתאום התעוררה. מאז השבוע השמיני, ההגנה של יוסטון ראשונה בנקודות שהיא מרשה, ביארדים שהיא מרשה, בטאצ'דאונים שהיא מרשה ובסאקים שהיא משיגה. ככה הופכים את העונה על פיה וככה רצים קדימה לכיוון הפלייאוף.

מה הביא את השינוי הגדול? מעבר לעובדה שג'דייביון קלאוני סופסוף בריא וסופסוף מתחיל להראות למה בחרו אותו ראשון בדראפט, איש המפתח היה, כמה מפתיע, ג'יי ג'יי וואט. בשלב מסוים, ל-MVP האמיתי של העונה שעברה נמאס מהפאדיחות שהוא והחברים שלו עושים. השיא היה פיגור 41:0 במיאמי במחצית, בדרך להפסד 44:26 ומשם, הכול השתנה: "ברור שהסרחנו את המגרש בתקופה ההיא", הודה וואט בגילוי לב, "משהו היה חייב להשתנות, היינו חייבים להשתפר וכרגע, זה בדיוק מה שאנחנו עושים".

וואט שוב מוביל את הליגה בסאקים, עם 13.5. בששת המשחקים הראשונים שלו העונה, הוא עמד על ארבעה בלבד. בחמשת האחרונים הוסיף 9.5. השבוע הוא והטקסאנס מתארחים אצל הבילס, בשבוע הבא הם בסאנדיי נייט ביתי מול הפטריוטס ואחר כך, יוצאים לאינדיאנפוליס. שלושה שבועות בסיומם נדע בדיוק לאן העונה הזו הולכת עבור ביל אובריאן והשחקנים שלו.

מלך היארדים בריצה העונה, נכון לסוף המחזור ה-12, הוא באופן לא מפתיע אדריאן פיטרסון. אחריו, בטופ 10, נמצאים שמות די צפויים, מי קצת יותר ומי טיפה פחות, כמו דאג מרטין, ג'ונתן סטיוארט, כריס ג'ונסון, טוד גרלי, כריס אייבורי, לטאביוס מארי, דבונטה פרימן ומארק אינגרם. מי שסוגר את רשימת עשרת הגדולים לעומת זאת, ממש לא אמור היה להיות שם. למעשה, הוא בקושי אמור היה להיות בליגה.

תומאס רוולס, הרץ האחורי של סיאטל, לא זכה ליותר מדי צ'אנסים במישיגן ועבר בינואר 2014 לסנטרל מישיגן הצנועה יותר. הוא סיפק עונה טובה, אבל גם היא לא הספיקה לו כדי לשמוע את שמו באחד משבעת סיבובי הדראפט החולף. הסיהוקס לקחו אותו והציבו אותו במקום הרביעי בין הרצים שלהם. אלא שאז רוברט טורבין נפצע ונופה, כריסטין מייקל נשלח בטרייד לדאלאס ורוולס מצא את עצמו ממלא מקום למרשואן לינץ' ולפרד ג'קסון, שצורף ברגע האחרון.

ג'קסון הוותיק לא ממש הבריק, לינץ' סוחב כל העונה פציעות ופתאום, רוולס מצא את עצמו מקבל את הכדור מראסל ווילסון עוד ועוד פעמים. הוא רשם 104 יארד מול הברס, 169 בהפסד לסינסינטי, שוב נשלח לספסל כאשר לינץ' היה כשיר במשך חודש וחזר בגדול בשבועיים האחרונים, עם 209 יארד נגד סן פרנסיסקו ו-81 נגד פיטסבורג, כאשר בכל משחק מהשניים הללו הוא מוצא את האנדזון ועוזר לסיאטל לנצח ולהציל את העונה שלה. עשרה חודשים בלבד חלפו מאז הסיהוקס החליטו למסור על הגול ליין במהלך האחרון שלהם בסופרבול, במקום לתת את הכדור למרשואן לינץ'. אם איכשהו הם יגיעו לריקוד הגדול בפעם השלישית ברציפות, אולי הפעם, עם רוולס, ההחלטות שלהם יהיו אחרות.