ביום שלישי, די במקרה, צצה ההזדמנות: קובי בריאנט והלייקרס שלו היו אלה שעמדו בין גולדן סטייט לבין שיא הניצחונות בפתיחת העונה. הסיכוי שדווקא הלייקרס יעצרו את הלהיט של הליגה, ועוד בחוץ, נראה קלוש, אבל קובי כבר עשה כמה ניסים במהלך הקריירה הארוכה שלו. אחרי כמה שנים קשות ופתיחת עונה חלשה במיוחד, אולי חזרה לבמה המרכזית תוציא ממנו את הקובי הישן והמוכר. אתם יודעים איך זה נגמר: 1 מ-14 מהשדה, ארבע נקודות, כמה איירבולים ומשחק שהוכרע ברבע הראשון.
ההזדמנות הפכה לסמל, המשחק ההיסטורי שכולם ראו הפך למייצג של החלק האחרון בקריירה של אחד השחקנים הגדולים ביותר אי פעם. זה היה משחק קיצוני, אבל לא עד כדי כך קיצוני. קובי עבר את ה-40 אחוזים מהשדה רק פעמיים ב-11 המשחקים הראשונים שלו העונה, כבר היה לו משחק של 3 מ-15 מהשדה ובמשחק שלפני גולדן סטייט הוא קלע 6 מ-22 זריקות. לאחר שלושת המשחקים הראשונים של העונה קובי אמר בראיון שהוא השחקן ה-200 בטיבו בליגה כרגע. יכול להיות שהוא עשה לעצמו הנחה: במדד היעילות, ה-PER, הוא מדורג במקום ה-246.
הבעיה הגדולה יותר היא שחוסר היעילות של קובי בא במנות גדולות. במדד ה-usage, שבודק את כמות הפוזשנים פר דקות ששחקן סיים בזריקה, אסיסט או איבוד, קובי מדורג במקום ה-14 בליגה. אין סיבה שחלק גדול כל כך מההתקפה יעבור דרך שחקן כל כך לא יעיל כרגע, אלא אם כן מדובר ברוקי שנמצא בשלב ההרצה כמו עמנואל מודיאיי. קובי ממשיך לעשות מה שהוא יודע: הרבה זריקות מחצי מרחק, ממהלך של בידוד, עם שומר קרוב, פרט לחלק בו הוא מצליח לקלוע את הזריקות האלה. הרגליים לא מתרוממות כמו פעם והזריקות הקשות שהוא עשה קריירה מלקלוע נראות רע מאוד. קובי מדורג 17 בליגה בכמות זריקות בעלייה מכדרור ו-13 בכמות זריקות מבידודים, בשני המקרים הוא קולע באחוזים הגרועים ביותר מבין השחקנים שלוקחים כל כך הרבה זריקות כאלה שמראש נחשבות ללא יעילות.
אם רוצים לגרום לקובי להיראות עוד פחות טוב, אפשר גם להשוות אותו לטים דאנקן. השניים שנאבקים (יחד עם שאקיל אוניל) על תואר גדול שחקני הדור שלהם מזדקנים באופן הפוך. בעוד שקובי ממשיך לעשות מה שתמיד עשה גם כשהגוף כבר לא מאפשר לו, דאנקן ממשיך להתאים את עצמו לצרכי הקבוצה. השנה, עם ההצטרפות של למרקוס אולדרידג' וקפיצת המדרגה ההתקפית של קאווי לאונרד, סן אנטוניו לא זקוקה ליכולות ההתקפיות של דאנקן, אז הוא זז הצידה ושמח להתמקד בהגנה וריבאונד. ה-usage שלו הוא הנמוך בקריירה בפער משמעותי ומדרג אותו במקום ה-177 בליגה, הוא לוקח 7.4 זריקות ב-27 וחצי דקות ולמרות זאת הוא עדיין שחקן חשוב מאוד באחת הקבוצות הטובות בליגה שלאחרונה מנצחת קודם כל דרך ההגנה.
כל זה לא חדש. לפני פחות משנה כתבתי על חוסר היעילות של קובי בעונה שעברה, אז הוא זרק אפילו יותר. שתי נקודות מהכתבה הזו הפכו לעוד יותר רלוונטיות אז אזכיר אותן בקצרה. הראשונה היא שקובי והלייקרס הפכו די במודע לסוג של אנדרטה לכדורסל של פעם, לימים שלפני הסטטיסטיקות המורכבות ומהפכת השלשות. השנה זו כבר נראית כמו התרסה מכוונת מצד קובי וביירון סקוט, שהפכה את שניהם לאתנחתא קומית עבור הדור החדש של הפרשנים. זאק לואו צייץ לפני כמה ימים את השאלה: "איך זאת קבוצת כדורסל ב-NBA ב-2015?" והפנה לציטוט של סקוט על כך שאין לו כוונה לנסות להקטין את כמות הזריקות מבידודים של קובי.
הנקודה השנייה היא שכל זה לא ישנה את האופן בו נזכור את קובי. קשה לחשוב על כך תוך כדי שחווים משהו בזמן אמת, אך מה שקורה כרגע הוא פסיק חסר משמעות בקריירה העצומה של בריאנט. ברגע שהוא יפרוש התקופה הזו תיעלם במצולות השכחה. הקריירה הרלוונטית של קובי הסתיימה עם הקרע בגיד האכילס ב-2013 בעיצומה של תקופה הירואית במיוחד בה סחב את הלייקרס לפלייאוף. מה שקרה בין גיל 35-37 ייזכר כשנים המבאסות האלה שקובי כבר לא היה קובי, זה הכל. בגילאים האלה כבר לא מפסידים נקודות היסטוריות, ניתן רק להרוויח עוד כמה, כפי שדאנקן עשה וממשיך לעשות.
ההבדל בין העונה שעברה לנוכחית הוא מה שיש מסביב לקובי בלייקרס. אז זו הייתה קבוצת שאריות שחתומות לשנה, עונת מעבר חסרת כל חשיבות בה הקבוצה עמדה במטרה היחידה שלה: להיות מספיק גרועה כדי לשמור על בחירת הדראפט המוגנת. השנה כבר מדובר בקבוצה עם פנים לעתיד, עם שלושה צעירים מוכשרים מאוד שאמורים להפוך לדור הבא של המועדון המפואר. ג'ורדן קלארקסון פרץ בעונה שעברה לאחר שקובי נפצע, ג'וליוס רנדל היה פצוע בעונה שעברה ומעשית זו עונת הרוקי שלו, דאנג'לו ראסל הוא אחד השחקנים המבטיחים ביותר במחזור הרוקיס המבטיח מאוד הזה. אלה שלושה מארבעת השחקנים שעולים בחמישייה לצד קובי, שלושה שחקנים שהיו תינוקות כשקובי הגיע ל-NBA וגדלו בתקופה בה הוא היה השחקן הטוב בעולם.
לכן, במבט ראשון, מה שקובי עושה השנה מעצבן במיוחד. במקום להפוך למנטור של השלושה הוא עסוק בעצמו ובזריקות שלו. הוא היה יכול לעשות מה שקווין גארנט עושה במינסוטה. הביג טיקט לא נמצא במצב פיזי טוב יותר מקובי, אך הוא גם לא מנסה להיות כוכב. הוא משחק פחות מ-16 דקות ולוקח פחות מ-3 זריקות למשחק, הוא חזר למינסוטה בעיקר בשביל לטפח את הצעירים. קובי אומר את הדברים הנכונים לגבי לתת לראסל וקלארקסון את המושכות, אבל הוא לא מבצע. חלק גדול מהדקות של השניים על הפרקט הם בעיקר מתבוננים בקובי יוצר לעצמו מצבי זריקה קשים ומחטיא.
אבל במחשבה שנייה הדינמיקה בין קובי לצעירים נראית מורכבת יותר. מה שקובי מלמד את הצעירים המוכשרים האלה זה שהוא לא יכול להיות שום דבר אחר חוץ ממה שהוא ושאין טעם לנסות להיות. הוא לא מתאים להיות מנטור כמו גארנט, הוא לא יודע לשנות את עצמו בהתאם לצורכי הקבוצה כמו דאנקן, הוא יודע רק להוביל על ידי דוגמא אישית ועקשנות. אז ראסל, קלארקסון ורנדל מקבלים כרגע שיעור בעקשנות, בסוג העקשנות שיוצר סופרסטארים.
הילדים כיום גדלים על המנטרה "תאמין בעצמך", אבל רואים סביבם בעיקר אנשים שמתפשרים. כדי להפוך לכוכב-על ב-NBA צריך ללכת עד הסוף עם האמונה העצמית. הצעירים של הלייקרס מקבלים שיעור חשוב על מה זה אומר באמת ללכת עד הסוף. זה אומר להמשיך גם כשהופכים לבדיחה, גם כשהגוף לא יכול יותר, זה אומר להילחם בזמן ולגמרי להאמין שניתן לנצח אותו. אם בסופו של דבר יגיעו כמה שבועות בהם קובי יזכיר קצת את עצמו השיעור הזה יקבל משנה תוקף, אבל גם שיעור בעקשנות שלא מובילה בסוף לשום דבר הוא שיעור חשוב. צריך להבין גם את המחיר של ללכת עד הסוף עם אמונה עצמית ולזכור שמי שקצת פחות מוכשר עדיף שלא ישלה את עצמו לגבי מה שהוא מסוגל (את זה, אני מקווה, הם לומדים כרגע מניק יאנג).
אחרי שקובי יפרוש וסקוט יפוטר כבר יהיה מי שילמד את הצעירים של הלייקרס כדורסל נכון יותר ותהיה להם הזדמנות להוביל קבוצה בעצמם. אני רוצה להאמין שמהשנה הזאת לצד קובי הם ייקחו משהו עמוק, ראשוני וחשוב יותר, משהו מהמשמעות של להיות יוצא דופן שאי אפשר להבין בלי לחוות ממקור ראשון.
כאשר יגיע השלב בו הם יצטרכו להתמודד עם השדים הפנימיים המפחידים ביותר שלהם, אולי מי שתהיה לצידם זו דמותו של אחד השחקנים הטובים בכל הזמנים נלחם בזמן ומאמין באמונה שלמה שהוא ינצח. מספיק שעבור אחד מהשלושה זה יעזור לבצע את קפיצת המדרגה משחקן טוב לסופרסטאר כדי שהעונה האיומה הזאת תשתלם.