לפני שנהפוך להפועל ירושלים: החרדות של מכבי תל אביב ומלאגה

תשכחו מדרושפאקה ומבאמברג. תשכחו מצסק"א בהיכל, וגם מצסק"א במוסקבה. מכבי תל אביב מגיעה הערב (חמישי, 22:00, שידור חי בוואלה! ספורט) למרטין קרפנה ארנה במלאגה, ותיתקל באלפי פרצופים חוששים. חוששים ממנה.

זה לא שאוהדי אוניקאחה אינם יודעים שמולם עומדת יריבה נחותה, שהצליחה לנצח רק בבית את ססארי ושנמצאת בעיצומה של העונה הגרועה בתולדותיה. הקהל זוכר גם שהצהובים יצאו משני הביקורים האחרונים שלהם בעיר עם ניצחונות, אבל לא זה מה שמדאיג אותו. גם לא רצף שלושת ההפסדים שחוותה קבוצתו בעשרת הימים האחרונים.

ההיסטוריה, יודעים כולם, נוטה לחזור על עצמה שוב ושוב. ואוניקאחה מלאגה, יודעים אוהדיה, נוטה להרוס את עצמה שוב ושוב. תמיד, אבל תמיד, היא תצליח להפסיד במשחק ביתי שהיא אמורה לנצח בקלות, ותסתבך בכל פעם מחדש.

הצטרפו: אהרל'ה ויסברג | מאחורי הק?ל??עים בפייסבוק

בשש השנים האחרונות לא הצליחה הקבוצה הזו לסיים את שלב הבתים הראשון במאזן מושלם באולמה; שמונה מועדונים שונים ניצחו אותה, ורובם אפילו לא סיימו במקום הראשון. להפסיד לצסק"א, לפנאתינייקוס, לאולימפיאקוס ולמכבי (של פעם) יכול עוד להתקבל על הדעת - ואת זה דאגה מלאגה לעשות; אבל היא נכנעה גם לאורליאן ולפרטיזן, לבאמברג ולמונטפסקי סיינה ז"ל.

ועכשיו, בעונתה האחרונה כחברה קבועה במפעל הבכיר, ולפני שתהפוך לגירסה הספרדית של הפועל ירושלים (חברה קבועה ביורוקאפ עם פנטזיות קבועות על היורוליג), עומדת מלאגה בפני הזדמנות כמעט היסטורית. נותרו לה שני משחקי בית: מול צסק"א, במשחק שאיש לא יופתע אם תפסיד בו, ומול מכבי, במשחק שהיא חייבת לנצח כדי להוכיח שהשתנתה. ומזה בדיוק חוששים החצוצרנים במרטין קרפנה.

הבעיה של הצהובים, תאמינו או לא, תהיה על הקווים. בקושי עשרה ימים חלפו מאז עזב ז'אן טבק את ספרד, וכבר הוא חזר. לא סתם חזר, אלא כדי לפגוש את הגורו שלו, ז'ואן פלאסה. חמש שנים הוא עבד כעוזרו - קודם בריאל מדריד, אחר כך בקאחאסול סביליה.

מאז הם כבר הספיקו להיפרד, וכמו שקרה לרבים ולטובים לפניו, הקרואטי פשוט לא תיפקד מול הבוס לשעבר. זה לא מפתיע. תשאלו את ז'ליקו אוברדוביץ', שמחזיק במאזן שלילי נדיר נגד דושאן איבקוביץ' ושהתקשה בכל פעם מחדש נגד מאמנו לשעבר, דולה וויושביץ'; תשאלו גם את דיוויד בלאט, שעומד על מאזן כמעט מושלם נגד כל מי שהיו עוזריו.

את ההפסד הגדול ביותר שלו כמאמן ראשי ביורוליג, ב-23 הופעותיו, ספג טבק מידיו של פלאסה - ועוד במשחקו הראשון על הקווים, 82:45 לז'לגיריס קובנה עם ויטוריה ב-2012; גם את ההפסד הגדול ביותר שלו ב-35 הופעות בליגה הספרדית הוא ספג נגד אותו פלאסה - רק לפני חודש ושבוע, 81:59 ליריבתו הערב, אוניקאחה מלאגה, עם פואנלברדה.

שני המשחקים הללו היו גמורים עוד במחצית: לפני שלוש שנים ירד הקרואטי להפסקה בפיגור 43:24, בחודש שעבר הורה הלוח על 47:24. ניצחון מפתיע? תנו לו קודם לנפץ את המחסום ולהגיע ל-25 נקודות ב-20 דקות.

אם הטבע אכן יעשה את שלו, והקבוצה שאמורה לנצח אכן תנצח, תעמוד רק ההיסטוריה לצידה של מכבי תל אביב. מתברר שגם ממאזן 6:1 אפשר להתאושש: בשבע העונות האחרונות (מאז הונהגה שיטת הבתים הנוכחית ביורוליג), הצליחו חמש מ-21 הקבוצות שעמדו במצב הזה לעלות לטופ 16. זה לא מעט.

חלק מהן נחלצו בעזרת שלושה ניצחונות רצופים וטיפסו למאזן 6:4; לאחרות הספיקו שני ניצחונות, והן העפילו עם מאזן 7:3. דבר אחד משותף לכולן: כל אחת מהמתקמבקות השיגה תוצאה אחת יוצאת דופן שהפכה אותה ראויה לעבור שלב.

פרטיזן בלגרד ניצחה באיסטנבול את פנרבחצ'ה לפני שנתיים. שנה קודם לכן הפתיעו ויטוריה וטבק באותה עיר את אנאדולו אפס, כשג'ורדן פארמר עזר למאמנו העתידי ונתקע על 1 מ-6 מהשדה ומדד שלילי בצד המפסיד.

ב-2010/11 הייתה זו ריטאס וילנה, שהתחמשה בשרונאס יאסיקביצ'יוס וניצחה בדרמה גדולה את ברצלונה. שנה לפני כן נרשם קאמבק כפול: ז'לגיריס וציבונה זאגרב ניצחו בזו אחר זו בחוץ ובבית את פנרבחצ'ה (כן, שוב היא!) ועלו בזכות ראש חץ מרובע עם 7:3 במקומות 6-3.

אז אם מכבי תל אביב מתכוונת לרשום תוצאה יוצאת דופן, זה צריך לקרות במלאגה, אבל כדי שהתקווה הקלושה לא תהפוך לאפסית - עליה לרכוש צעיפים אדומים של באמברג ולהחזיק לה אצבעות במשחק החוץ מחר מול דרושפאקה.

מי שבאופן אירוני יחסר לצהובים - או לפחות לאוהדים המקומיים במלאגה - הוא ויטור פבראני הידוע לשמצה. הסנטר הברזילאי (אפשר כבר להכתיר אותו "סנטר עבר"?) שוחרר בסוף השבוע, ונמנעה ממנו האפשרות לחזור לאולם היחיד ביורוליג שאי פעם כיכב בו. את שיאי הקריירה שלו במפעל הוא קבע במלאגה, כשחקן אוניקאחה, ועוד בהופעתו האחרונה במדיה. 16 נקודות ב-17 דקות היו לו בדרך לניצחון על רומא ב-2009.

נפילות עם זרים הן חלק אינטגרלי מהמשחק, בעיקר כשאתה מחתים שישה או שבעה בעונה, ולא שניים כפי שהיה בעבר. אלא שפבראני הוא סמל. גם בעוד עשור ואפילו שניים יחונכו דורות של אוהדים על הסיפור שלו, תחת הכותרת "הפלופ המביך בתולדות המועדון".

ניק קיינר-מדלי וגיורגי שרמדיני, למשל, לא בדיוק הצליחו, אבל הם הגיעו בתור שניים מהשמות החמים בשוק באותם ימים, וזה היה יותר עניין של חוסר כימיה ואי התאמה. היו גם צעירים שלא הצליחו לתפקד בסיר הלחץ (בנו אודריך, ספנסר דאנקלי ומילאן מצ'באן), היו כאלה שפשוט התבררו כלא מספיק טובים (דיוויד לוגאן וקווינס לואיס) וכאלה שאפילו לא שיחקו באירופה (ג'ף פוט וארון מגי).

גם לאחרים היו נסיבות כאילו-מקילות. את הפציעה של ווינפרד קינג גילו במכבי רק לאחר שהחליף את חוסה וארגאס, ואפילו הודעת הפרישה המתוכננת של ווילי אנדרסון נמסרה עם נחיתתו בישראל, כשחוזהו כבר חתום. אבל את הכישלונות האלה לא היה אפשר לחזות מראש, וזו בדיוק הבעיה.

הסוף של פבראני במכבי נכתב עוד לפני ההתחלה, בדומה למקרים בודדים בעבר, דוגמת רודני ביופורד ורודני ווייט, שהתייצבו בשערי יד אליהו עם גיליונות התנהגות מוכתמים. גם הם לא שרדו אפילו עד חג המולד. הכתובת הייתה על הקיר, אבל הראש נטמן עמוק באדמה.

אחרי שנה וחצי של פציעות, פבראני הוחתם על חוזה נו קאט בסכום דמיוני. הוא סיים את דרכו בתל אביב עם שבע נקודות, ורק שני זרים בהיסטוריה של מכבי הופיעו במדיה בזירה האירופית וקלעו פחות. מדובר באותו רודני ווייט, ובזר שהחליף אותו, אלטון בראון. אפילו אנדריאה ז'יז'יץ' קלע יותר. בכל זאת, אלוף אירופה.