כדורגל זה עניין של תזמון. לשלוח את הרגל ברגע הנכון, לנתר בחלקיק השנייה המדויק, לפגוש את הכדור בצורה אידיאלית. כעת כריסטיאנו רונאלדו לומד על בשרו שגם להוציא סרט כדאי לעשות בתזמון הנכון, כי ספק אם מבחינתו עכשיו זה הרגע הנכון לחגוג את ההשקה של "רונאלדו", הסרט התיעודי עליו, שאמור לפאר את ההישגים שלו ולשבור את הסטיגמות עליו, כשלמעשה כל זה קורה בימים בהם בעולם האמיתי ריאל מדריד מושפלת בקלאסיקו, רונאלדו הרחק משיאו, והדיווחים מדברים על מתיחות בינו לבין המאמן בניטס שכוללת קרבות אגו ואיומי עזיבה. זה תזמון די אומלל מבחינתו שדווקא עכשיו הוא צריך להתעסק בהקרנות בכורה וראיונות ייחצון, שדווקא עכשיו אפשר לטעון שהראש שלו לא בכדורגל ושהוא מתעסק יותר מדי בעצמו, ודווקא עכשיו כל המסרים החיוביים מהסרט - האנושיים והמקצועיים - מאבדים מעט אחיזה במציאות.
ברור שאחת המטרות של הסרט היא כלכלית, וברור שכל "קבוצת רונאלדו" מנסה להוציא את המקסימום מהיהלום, לפאר את המותג, לנצל עד הסוף את באר המזומנים, למצוא עוד אפיק הכנסה לשחקן שהצהיר בעבר שהוא "עצוב" כשגילה שיש בקבוצה שחקן עם משכורת גבוהה יותר. אבל מטרה לא פחות חשובה בהפקת הסרט היא העניין התדמיתי, בניסיון להילחם בדימוי הציבורי של רונאלדו כשחצן, מפונק, נרקיסיסט, אגוצנטרי, אגואיסט, חסר מודעות עצמית, האיש הרע במאבק המתוקשר מול מסי, ועוד שורה בלתי נגמרת של תכונות שליליות שמיוחסות לו, לפרקים בצדק, בדרך כלל לא. בסופו של דבר במהלך צפייה בסרט קורה תהליך די אירוני: מצד אחד הסרט מצליח לעורר אמפתיה לרונאלדו ולהציג צדדים רכים שלו, אנושיים, נעימים ונוגעים ללב. מצד שני, קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט הוא כל כולו שיר הלל מוגזם לרונאלדו, ולפרקים קשה שלא להניח שמרוב מאמץ מופגן להראות שהוא לא נרקיסיסט מלוקק, מושגת התוצאה ההפוכה. המאמץ הזה עושה לו קצת עוול, אחרי שרק לפני כמה ימים, בראיון לא ערוך אצל ג'ונתן רוס, רונאלדו נראה מחויך, כנה, קליל, אפילו עם קצת קסם אישי.
מפיק הסרט הוא אסיף קפדיה, הבמאי הבריטי שביים שני סרטים תיעודיים נפלאים ("איימי" ו"סנה"), אבל הפעם מדובר בפרויקט מסוג אחר. הפעם זה אדם חי, שיש סביבו אינטרסים כלכליים עוצמתיים, שורה של לחצים משלל כיוונים, וספק אם היה לבמאי אנתוני וונקה היה את החופש היצירתי להציג את הסיפור המלא, את התמונה הכוללת, את הרגעים הלא מחמיאים, את התקריות השנויות במחלוקת, את כל המקרים בהם רונאלדו כשל ואכזב, שלא לומר להעביר ביקורת, חלילה. יותר מסרט תיעודי, התחושה היא שזה סרט תדמית שעבר עריכה אחרונה אצל ז'ורז'ה מנדס במשרדי נייק. כך, למשל, על פי הסרט הכישלון בגביע העולמי הוא רק בגלל הפציעה שממנה סבל כריסטיאנו, שלמעשה הקריב את גופו וסיכן את בריאותו למען הנבחרת (שזה כנראה נכון, אבל מוצג בצורה מעט מוגזמת). העובדה שזכה רק באליפות אחת בשנותיו הארוכות בריאל מדריד כלל לא עולה לדיון, וגם כשדנים בהצלחות של רונאלדו, הזכייה שלו בתואר אישי (כדור הזהב) מסתמנת כקריטית יותר וחשובה יותר מהזכייה של הקבוצה באליפות אירופה, הדסימה של הבלאנקוס.
וכך הוא קם בבוקר, יושב לבד במטבח, כמובן כבר מסורק, עם ג'ל, הכל מתוקתק ומלוקק, מוזיקה דרמטית ברקע, כאילו זה עוד יום רגיל בחייו, ולא התארגנות של צוות הפקה עצום שמשקיע מיליונים בניסיון להציג נורמליות. נדמה שכל סצינה שהיא לא מושלמת נערכה ונותרה בחוץ. לפרקים זה מהול בכל כך הרבה קיטש, שנוצרת תחושה כאילו רונאלדו בעצמו היה זה שביים את הסרט, ותלש פריים אחרי פריים כמו מדובר בגבות שלו. כך, למשל, אחרי הכישלון בגביע העולמי, המצלמה מלווה אותו חוזר הביתה ונכנס למקלחת, כשהוא עומד בודד תחת הזרם, המים נוטפים מגופו והוא רוכן קדימה, משעין את ראשו על הקיר, מצד אחד במודעות מוגזמת, במקביל בחוסר מודעות לעד כמה לא אמינה הסצינה. מוזיקה נוגה ברקע. רק חסר לשמוע את הבמאי צועק קאט.
מבחינה אישית הסרט כן מספק פרטים אינטימיים על רונאלדו, ואלה הרגעים שבהם הוא הכי חשוף. אמא שלו, למשל, נוגעת ללב כשהיא מספרת איך היא לא עומדת בלחץ בזמן משחקים שלו, לוקחת כדורי הרגעה, ואף יוצאת לטיול בעיר בזמן השידור. "זה מחמיר עם השנים", היא אומרת, "אני לא עומדת בזה". אביו, שלטענת רונאלדו "היה שיכור כל יום", מת בגלל סיבוכים בכבד. גם אחיו עבר חיים לא קלים, היה אלכוהוליסט מגיל 20, וכיום הוא אחראי על המוזיאון במדירה. רגעים ארוכים בסרט רונאלדו מתועד בתפקידו כאב חד הורי לבנו בן ה-5, כשגם אלה קטעי קסם קטנים, כשהילד מסביר לו איך לבעוט פנדל, או כשהוא מתגלה כמעריץ של ליאו מסי. ברגעים האלה של בני המשפחה, כשרונאלדו לא בשליטה, הפאסון יורד והאנושיות נחשפת.
רגעים נוספים שבהם הוא מעורר אמפתיה הם כשמקבלים טעימה מהסיקור התקשורתי עליו. איך בכל מקום, בכל שנייה, הוא מוקף בצלמים, כתבים, מעריצים ומעריצות, שומרי ראש, פמליה לוחצת, איך גם בטקס הטבלה דתי הכומר מבקש ממנו לעשות איתו סלפי, איך אין לו רגע שקט, איך הוא מתקשה לבטוח באנשים, כשהוא מודה שכמעט אין לו חברים, שהוא די בודד בעולם. במקביל הוא מגלה מודעות מפתיעה לדברים שאומרים עליו, לביקורת, להשמצות, לעובדה שהוא לעולם לא יוכל לספק את כולם, להבנה שתמיד יהיו לו שונאים. גם הטיפול בנמסיס ליאו מסי נעשה בצורה מכובדת. אומנם מנדס ואחיו של רונאלדו מכנים אותו "הבחור השני" בשנאה מורגשת, אבל רונאלדו עצמו מדבר עליו בכבוד גדול ובהערכה, כמעט בגרות.
בשאר הרגעים הוא חוזר להיות האדם שכולנו מכירים - זה עם האגו הענקי, המאוהב בעצמו, שמדבר על עצמו בגוף שלישי ("אם היו לנו עוד שניים-שלושה רונאלדואים היינו מנצחים"). זה שחברו הקרוב ביותר הוא הסוכן שלו, במערכת יחסים מוזרה שבה הם מהללים זה את זה. מנדס אומר לו "אתה לא רק הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, אתה הספורטאי הגדול בכל הזמנים", ורונאלדו עונה לו: "אתה הרונאלדו של הסוכנים!", כמטאפורה לגדולה אמיתית, חד פעמית, בעודם יושבים מדושני עונג במסעדות יוקרה ומתרברבים ש"אנחנו הטובים בעולם, אין דבר העומד בפני הרצון".
משפט אחד שמייצג אותו בצורה נאמנה נאמר כבר בפתיחת הסרט, כשרונאלדו טוען ש"נועדתי להיות הטוב מכולם". אולי זה בגלל העובדה שהוא תוצאה של היריון לא מתוכנן ושאמו רצתה לעשות הפלה, ובמקום זה קיבלה את אחד מהכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים. כך או כך רונאלדו אומר "נועדתי", כאילו הוא מאמין שזה גורל וכוח עליון שהעניק לו כוחות, ולא העובדה שיש לו נתונים פיזיים אדירים, תשוקה אדירה למשחק, יכולות טכניות נדירות, ווינריות ומחויבות, ולפני הכל מסירות ותשוקה ושאפתנות ורצון לעבוד קשה, להיות הטוב מכולם, ובעיקר שכולם יידעו את זה.