מועד קיץ: חמי אוזן סוגר מחזור עם תמרור האזהרה של בן רייכרט

זה לא לגמרי הוגן לרדת על בן רייכרט. זה לא לגמרי הוגן לרדת על כל שחקן אחר בהפועל תל אביב. כמו במכבי חיפה, שותפתה למשחק הזוועה מאמש, גם בהפועל תל אביב הכול פרוץ ואף שחקן לא יכול באמת לבלוט. וזה לא מקרי שכולם חלשים.

ועדיין, גם עם ההנחה הזו, בן רייכרט היה חייב להחזיר הרבה יותר. למה? כי רייכרט יושב כרגע על החוליה הכי בעייתית של הפועל תל אביב – זו שלא עושה טוב הגנה וזו שעושה התקפה רעה מאוד. החוליה שאמורה לחבר בין שני חלקי הקבוצה העלובים, היא אולי החוליה החלשה ביותר בהפועל תל אביב. זו שאמורה לעזור לבלמים, ולהביא עוצמה לקישור, ולספק יציאה מסודרת קדימה וגיחות מפתיעות מאחור. זו שאמורה להחליט לאן מזיזים את השמיכה הקצרה ממילא ואיזה אזור מכסים.

בציר הזה אין להפועל תל אביב בורג. אם היה לה בורג, ההתקפה היתה נראית פחות נורא וההגנה היתה נראית פחות גרוע. אלא שרייכרט לא מביא לתפקיד הזה כלום. לא חילוצים, לא מסירות ובעיקר לא אישיות. העובדה שהוא כל הזמן משדר כניעה, דרך המקרים בהם נדמה כי מבקש לרדת לספסל לצבור ביטחון מחדש, וכל הסיפורים על הכנה לקויה וקושי מקצועי, מלמדים שאין שם את האישיות הזו שתחפה בצורה בסיסית לפחות על החולשות הלגיטימיות.

כי הפועל תל אביב היתה צריכה להבין גם בשלבים האחרונים של סערת רייכרט בקיץ – שחקן שעושה כזה דבר למכבי תל אביב, הוא לא בדיוק המשענת הכי חזקה להיבנות עליה. כי אפשר לטעות מקצועית. זה קורה. ואולי אפילו מקצועית רייכרט כן כזה מוכשר כמו שעושים ממנו. אבל אנושית, פרסונלית, זה גדול עליו. זה לא זהבי. זה לא שמעון גרשון. זה לא אבוקסיס. זה לא סיני. איפה הדמות שלהם ואיפה הדמות שלו.

כמעט כל החלטה שרייכרט קיבל בקריירה היתה רעה, שזה תמרור אזהרה ראשון שאמיר כבירי לא קרא. שחקן שנגרר למהלך כל כך לא אמיתי, הוא שחקן שיהיה קשה לסמוך עליו אחר כך. שחקן שאומר כל כך הרבה שטויות בקיץ, במקום לומר את הדברים פשוט – יש לי הצעה מהפועל תל אביב, ואליה אני רוצה לעבור, הוא כזה שימשיך גם להתחבא במגרש.

כי לרגע אחד רייכרט נראה כמו לוחם החופש האמיתי שמורד בשלטון הכסף של מכבי תל אביב. אבל הדרך שהוא בחר לעשות זאת מכאן והלאה, הוא וגם הפועל תל אביב, היא ההסבר למה זה נראה כך גם על המגרש. מה שנולד בחטא וחוסר כבוד, יראה בדיוק אותו דבר במגרש.

ההתעניינות החדשה בזהבי וההתעקשות של קרויף: הבלוג של טוכמן

אתם מתגעגעים? צפו בתמונות מתחילת הריסות אצטדיון קרית אליעזר

אורן יוסיפוביץ על קבלת הפנים של הגנת הפועל תל אביב לגיא לוי

גם בעונה שעברה מכבי נתניה החליפה מאמן. גם בעונה שעברה כמעט שום דבר לא התחבר לה. במקרה הראשון היה זה בוס מהסוג שאפילו הכדורגל הישראלי הנורא לא הכיר, הפעם זו שרשרת פציעות טרגדית ואינספור אירועים שמלמדים שאלילת הנאחס לא עזבה עדיין את מכבי נתניה. יש רק הבדל אחד בולט בין התפתחות עונה מאוד דומה: מהרגע שנתניה החליפה מאמן בעונה שעברה היא נראתה כמו קבוצה אחרת לגמרי. כמו קבוצה שכולם מבינים בה מה חשוב ומה אפשר לתקן. העונה לא. עדיין לא.

לכן, זה יהיה אירוני מאוד אם דווקא העונה מכבי נתניה תרד ליגה. לכן, זה גם יהיה הרבה יותר מדהים. ומשונה. כי כאילו מכבי נתניה שמה מאחור את סיוט העונה שעברה. את המשכורות שלא שולמו והאירועים המביכים שאלי שגב המיט עליה. והנה, נדמה שזה נגמר, אבל איכשהו זה רק התחיל. בשלב שבו הרע אמור להסתיים, החל הרע מאוד. המקום בו המסע הסתיים היה נקודת התחלה של מסע הרבה יותר ארוך.

ראובן עטר אמור היה להיות המושיע של כל הדבר הזה, אבל למרות שבמשחק ראשון של מאמן חדש אתה רואה שינוי, במקרה הזה הדברים דווקא היו הפוכים. אולי כי חילופי המאמנים לא היו נכונים. ואולי כי חילופי המאמנים, בין אם היו נכונים ובין אם לאו, הדגימו שמכבי נתניה לא באמת הרימה את עצמה מהקרשים של העונה שעברה. לא למדה לקח ולא הביאה תשובות אחרות. ניסתה להמשיך בתוך הקיים ולשרוד. זה עוד מאותו דבר – עם כל ההבדל בדמויות. רק שפעם אחת יכול להתרחש נס, אבל למי שלא באמת מתקן את דרכיו אותו נס לא ממהר לחזור.

בית"ר ירושלים הפכה העונה למייצגת הכי בולטת של ליגת העל. בכל אחת מהעונות האחרונות היתה קבוצה אחרת שהבליטה כמה הליגה עלובה, הפעם זו הקבוצה שבמקום השלישי. לבית"ר יש תחרות קשה. מלמעלה נושפת בעורפה מכבי תל אביב, שבליגה רצינית יותר כמו לפני עשור היתה מאבדת הרבה יותר נקודות בגלל השובע הכללי. מתחת יש את הפועל כפר סבא – רק שתי נקודות מפלייאוף עליון. את התקומה של בית"ר ירושלים יכולים לחגוג רק אוהדי בית"ר ירושלים. לשאר זה תמרור אזהרה לרמה המאוד נמוכה.

אל הרמה הזו הגיע הקיץ עוד בלם ספרדי, חסוס רואדה, ותוך זמן קצר מאוד הפך להיות אחד משני השחקנים שחיברו את הבלגן הירושלמי, יחד עם דן איינבינדר. רואדה לא רק המחיש כמה קל כאן, אלא הוא גם חלק משרשרת מאוד מכובדת של בלמים ספרדים שהגיעו לישראל. קרלוס גרסיה, אברהם פאס, ססאר ארסו בעונה שעברה ואפילו מרק ואליינטה העונה. הצלחתם אינה הכישלון שלנו.

למרות שרמת הזרים יורדת בהתאם לרמת הליגה ורמת המאמנים והמנהלים, הבלמים הספרדים מביאים משהו שצריך להעריך גם בימים שחורים כאלה: לב אמיתי של ספורטאי. אפילו קרלוס גרסיה, ששיאו מאחוריו, וספק רב אם זה נכון לבזבז זר על בלם שעל הנייר הוא מחליף, נלחם על מקומו בעזרת לב. לב של אחד שקיבל חינוך טוב של כדורגל ותרבות כדורגל.

תראו עם מי אותו רואדה משחק בבית"ר. מימינו מגן שלא עושה הגנה ולצדו בלם מתנדנד. ועדיין, הוא מצליח לחפות על כולם ולספור משחק שלישי ברציפות עם סדינים נקיים. הוא עולה למעלה, הוא סוגר חורים של אחרים ובעיקר מביא איתו את אותה מנטליות שכל כך היתה חסרה לבית"ר עם עזיבת ארסו וכל כך חסרה לנו בליגת הכלום הזו. מנטליות של ספורטאים אמיתיים.

במכבי פתח תקוה יש הרבה מאוד כישרונות צעירים. יש תחושה של דור חדש שקם והלך להרים איתו את המועדון להרבה שנים יפות, כמו בעשור הקודם. חלקם הגיעו מרחוק, חלקם צמחו בבית וכולם שמות שמתגלגלים יפה על הלשון של אוהדי הכדורגל הצמאים לאיכות רעננה ומבטיחה: קאניוק, שמש, דנינו, מלמד, כליבאת, פרץ, גולדנברג.

את השלב שבו ניתן להבחין בדור חדש שיכול להוביל לאופק חדש כבר זיהינו. עכשיו מגיע השלב השני ולא פחות קריטי – השלב בו מזהים מי מעט מעל כולם. איזה כישרון יעשה יותר מצעד אחד קדימה ויסמן את עצמו בתור השחקן המוביל. בתור העומר גולן הבא. או אלברמן הבא. אחד או שניים שהם קצת יותר מעוד שם נחמד שמתגלגל יפה על הלשון.

עבור אוהד כדורגל ממוצע, שממעט לצפות במשחקי מכבי פתח תקוה בגלל כמות המקרים בהם היא משודרת, זה עדיין לא ברור. אולי רב"ש יודע. אולי לוזון ואוהדי הקבוצה מבינים. אבל הגיע הזמן שנבין מיהו ה-שחקן של מכבי פתח תקוה, מי הוא זה שיעשה את ההבדל בין עוד קבוצה מבטיחה לקבוצה אמיתית. גם ילדים טובים צריכים ילד אחד שהוא יותר רע מהאחרים.