דאון ראשון ו-10:
57. מספר מפתח עבור ברוק אוסווילר. 57 משחקים המתין השחקן שנבחר במקום ה-57 בדראפט 2012 רווי הקוורטרבקים (לאק, RG3, טניהיל, ווידן, ווילסון, פולס, קאזינס) עד שהוא קיבל את הצ'אנס. 57 משחקים בהם פייטון מאנינג רשם את הרצף הארוך ביותר של פתיחות עבור קוורטרבק בתולדות דנבר ברונקוס. רק שלושה שחקנים שנבחרו באחד משני הסיבובים הראשונים בתולדות הדראפט נאלצו להמתין יותר זמן מאוסווילר עד שזכו לפתוח משחק ב-NFL. אף אחד מאותם שלושה שחקנים לא היה קוורטרבק.
בקיץ, במשחק קדם העונה השני של דנבר, פייטון פתח מול יוסטון ונתן "פריביו" לעונה המתסכלת שלו, עם 8 מ-14 ל-52 יארד בלבד. במצב של 0:0, כמה דקות בתוך הרבע השני, ברוק אוסווילר החליף אותו וצ'יק צ'ק מסר לטאצ'דאון ארוך לידיים של אנדרה קולדוול. כמה ארוך אתם שואלים? 57 יארד כמובן. רוצים עוד? לפני הפתיחה הראשונה בקריירת ה-NFL שלו, אוסווילר ליקט דקות פה ושם בגארבג' טיימס. אחוזי הדיוק שלו באותן דקות: 57.
אלא שביום ראשון, בסולג'ר פילד, הכל השתנה, סופסוף. דווקא ביום הולדתו ה-25 הוא קיבל את הצ'אנס והראה שלא רק שהוא מסוגל, אלא שבמצבו הנוכחי, הוא עדיף על פני רבע היד המתפקדת של פייטון. אוסווילר לא הדהים, אבל בעיקר נמנע מאיבודים והיה די מדויק (20 מ-27). הוא בוודאי התרגש, אבל התחושה הייתה שהמעמד ממש לא גדול עליו. הקוורטרבק הגבוה בליגה, 2.03 מטרים, שהתחייב בעבר לשחק כדורסל עבור מכללת גונזאגה, אך ויתר ברגע האחרון והלך לאריזונה סטייט כדי להגשים את חלומו להיות קוורטרבק, תמיד נאלץ להילחם על מקומו, גם אצל הסן דבילס. ותמיד הוא הצליח.
תוך כדי משחק הניצחון הדרמטי על הברס, קשה היה שלא להיזכר במהרה במקרה של ארון רוג'רס, שבמשך שלוש שנים המתין מאחורי אחד הקוורטרבקים הגדולים אי פעם, ברט פארב, עד שקיבל את הג'וב והפך לענק בעצמו. אוסווילר הוא לא רוג'רס, אבל כמוהו, גם הוא נבחר מאוחר בדראפט ואף אחד לא ממש היה סגור לגביו וכמוהו, גם הוא למד מאחד המורים הטובים ביותר. בדנבר יקנו את אוסווילר גם בחצי מהיכולת של רוג'רס, בטח עד לסיום העונה הנוכחית ובינתיים, "הילד" יקבל את הצ'אנס גם נגד האלופה ניו אינגלנד. כיוון שהוא מנע מאיתנו את מה שנראה כמו ההזדמנות האחרונה למאנינג - בריידי, הוא חייב לנו בתמורה לכל הפחות לספק שואו טוב.
דאון שני ו-10:
זמן לפרגן לקרוליינה. הפנת'רס קצת משייטים מתחת לרדאר ולא ממש ברור למה, כי הם נמצאים בעיצומה של עונה אדירה. אולי זה קשור למספרים של קאם ניוטון, שלא ממש מרשימים (ההתקפה במקום 28 בליגה ביארדים באוויר בממוצע למשחק) בליגה שנשלטת על ידי הקוורטרבקים, אבל בתמונה הגדולה, הפנת'רס מרשימים ונראים כרגע כמו הקבוצה הכי בשלה ב-NFL לעשות ריצת פלייאוף.
הם איבדו את קלווין בנג'מין כבר בקדם העונה ולא יותר מדי אנשים נתנו להם צ'אנס, אבל רון ריברה ושחקניו, שניצחו את כל 14 המשחקים האחרונים שלהם בעונה הסדירה, עוד מאמצע העונה שעברה בה "ריבר בואט רון" כמעט פוטר, עשו את ההתאמות הנדרשות. הפנת'רס טופ 3 בליגה בהגנה ובהגנה נגד המסירה, טופ 5 בריצה, משיגים את ממוצע הנקודות השלישי בטיבו בליגה פר משחק (29.9) ובקושי סופגים מהצד השני (19.1 נקודות למשחק, שווה למקום החמישי ב-NFL).
אז נכון, וושינגטון ומאזן ה-5:0 שלה בחוץ העונה הם לא המדד הכי מדויק, אבל חמישה טאצ'דאונים של ניוטון וניצחון ב-28 הפרש זה כל מה שקרוליינה צריכה לעשות, והיא עושה אותו נכון ונהדר ומאחוריה יש כר, במסגרת הלו"ז המסובך משהו, ניצחונות בטמפה ביי ובסיאטל וניצחון ביתי על גרין ביי.
יום חמישי, חג ההודיה עם משחק חוץ בדאלאס, הולך להיות יום מפתח עבור הקבוצה משארלוט. המשחק בג'רילנד, לעיני האומה בערב החג, נראה כמו הדבר הכי קשה שנשאר לקרוליינה העונה בלוח המשחקים, שלאחר מכן יכלול ביקורים בניו אורלינס, אצל הג'איינטס ובאטלנטה ומשחקי בית מול הפאלקונס ומול טמפה ביי. אם נתעלם מהרצון הנסתר לעונה מושלמת, הטרה העיקרית של קרוליינה היא כמובן הבטחת יתרון הביתיות בפלייאוף. כרגע היא מובילה בשני משחקים על אריזונה ואין ספק שאם תנצח בדאלאס את האקס הסורר גרג הארדי, הדרך אל האושר תהיה הרבה יותר סלולה.
דאון שלישי ו-7:
ובזמן שבדאלאס עדיין מתלבטים מה לעשות עם הארדי, שלא מפסיק לייצר כותרות שליליות, הם לפחות קיבלו השבוע בחזרה את האביר על הסוס הלבן שלהם. טוני רומו חזר סופסוף, לא הבריק (18 מ-28, 227 יארד, שני טאצ'דאונים, שני איבודים), אבל עזר לקאובויס לעצור רצף של שבעה הפסדים. זה קרה מהרבה סיבות נוספות, שכוללת את מיאמי החלשה, את דארן מקפאדן הנאמן והמצוין שגם חרש את הקרקע וגם חסם בלי הפסקה ובאומץ ועוד ועוד, אבל בסופו של דבר, זה קרה כי טוני רומו, אחרי לא מעט שנים בליגה, למד איך לנצח בה משחקים, דבר שברנדון ווידן וברמה מסוימת גם מאט קאסל, כמו קוורטרבקים רבים אחרים, לא ילמדו אף פעם כנראה.
כאמור, השבוע מחכה לרומו אתגר הרבה יותר גדול, מול הגנה הרבה יותר חזקה, אבל הקאובויס, שלמרות החודשיים הגרועים רחוקים רק שני ניצחונות מראשות ה-NFC מזרח, קיבלו לפתע רוח רעננה למפרשים: "בדאלאס מאמינים בבלתי ייאמן עכשיו", כתב ג'ף דרלינגטון מאתר ה-NFL ואילו ניל פיין הענק מ"FiveThirtyEight" בנה נוסחה שמראה שרומו נמצא במקום השלישי בהיסטוריה של הליגה, אחרי בריידי ופייטון, ביחס שבין תפקוד הקבוצה איתו לתפקוד הקבוצה בלעדיו. הנוסחה לא מושלמת (רקס גרוסמן מופיע בה...), אבל הרעיון ברור: עם רומו על המגרש ולמרות לו"ז מסובך מאוד עד לסיום העונה (כולל ביקורים בוושינגטון, גרין ביי ובפאלו), לקאובויס יש צ'אנס.
דאון רביעי ו-5:
עוד סיבה לכך שלקאובויס יש צ'אנס סביר היא "ליגת ה-5:5" שהתפתחה לנו העונה. עכשיו, כאשר כל שבועות החופש מאחורינו ולכל קבוצה יש עשרה משחקים במאגר, העובדה שהליגה מורכבת העונה משלל קבוצות בינוניות בולטת במיוחד. ב-AFC, בפאלו, קנזס סיטי, אינדיאנפוליס, יוסטון והג'טס במאזן חצוי כרגע, כאשר פיטסבורג על 4:6 ושלוש קבוצות נוספות, ג'קסונוויל, אוקלנד ומיאמי, על 6:4. ב-NFC מדובר בג'איינטס, טמפה ביי וסיאטל, כאשר אטלנטה על 4:6 וחמש קבוצות נוספות, וושינגטון, פילדלפיה, שיקגו, סנט לואיס וניו אורלינס על 6:4. בקיצור, צמוד.
מה כל זה אומר? ראשית, שהחודש וחצי הקרובים, עד לסיום העונה הסדירה, יהיו פרועים במאבק על הכרטיסים לפלייאוף, בין אם בבתים הצמודים ובין אם בווילד קארד. ב-AFC למשל, ליוסטון, לג'טס ולמיאמי יש משחקי בית נגד ניו אינגלנד, שנראית כמי שעומדת לאבד עניין בקרוב בעונה הסדירה. אם הריצה של הפטריוטס לעונה מושלמת תיעצר בקרוב, בגלל הפציעות שמקשות על בריידי וההתקפה שלו, הם כנראה יורידו הילוך משמעותית בחודש האחרון וכך, לוח משחקים של קבוצת ביניים כזו או אחרת, שנראה קשה על הנייר, יכול להפוך לפתע להרבה יותר נוח, כאשר הדבר נכון כמובן גם למפגשים מול סן דייגו, קליבלנד, טנסי, בולטימור או סן פרנסיסקו, שנמצאות בתחתית הליגה.
כבר במחזור הקרוב נקבל לא פחות משישה משחקים בין קבוצות שמחזיקות במאזן שנע בין 4:6 ל-6:4, כך שמרגע זה, כל משחק יתחיל כנראה להתנהל באווירת "להיות או לחדול".