שנת 2015 בטניס העולמי הסתיימה אתמול (ראשון) עם הזכייה של נובאק דג'וקוביץ' בטורניר גמר הסבב. אמנם גמר גביע דייויס בין בלגיה לבריטניה עדיין לפנינו, אך כבר עכשיו אפשר לערוך סיכומים של השנה שהייתה - שנה בה נובאק דג'וקוביץ' וסרינה וויליאמס שלטו ללא עוררין בטניס, אבל שנה בה גם קיבלנו סיפורים מעניינים, תקוות חדשות לעתיד ולא מעט נפילות.
הגדול מכולם
אפשר לדבר במספרים, אפשר להזכיר שבעה תארי מאסטרס 1000, שלושה תארי גרנד סלאם ועוד הפסד בגמר גרנד סלאם לסטן ואוורינקה. אפשר, ומן הסתם גם ייערכו ונערכו כבר השוואות בין שנת 2015 של נובאק דג'וקוביץ' לשנת 2011 של נובאק דג'וקוביץ'. ההשוואה הזו בהחלט ראויה ומעניינת. קיימים בין השנים הללו כמה הבדלים, והמשמעותי ביותר הוא התהליך והמעמד. אל 2011 הגיע דג'וקוביץ' כשהוא עם תואר גרנד סלאם אחד בקריירה (אוסטרליה 2008) ועוד שתי הופעות בגמר (שתיהן בארצות הברית, 2007 ו-2010). לכן השליטה שלו בסבב ב-2011 הייתה בוסרית, חדשה ומהפכנית. זה הפך את ההצלחה הפנומנלית שלו באותה שנה למשהו גדול יותר מהדבר עצמו, עד כמה שזה קשה. עד 2011 והזכייה של דג'וקוביץ' באוסטרליה, ווימבלדון וארצות הברית, חובבי הטניס ידעו שהכול תלוי בשניים: רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. פתאום דג'וקוביץ' הראה שהם שחקנים מצוינים, אבל שבסופו של דבר הכול תלוי אך ורק בו, כי בשיאו הוא טניסאי טוב מהם. הפליאה וההתרגשות מהדבר החדשני הזה היו עצומות.
השנה, 2015, הייתה מרשימה יותר מהרבה מאוד בחינות ובעיקר מבחינת העובדה שדג'וקוביץ' כבר לא בוסרי, כבר לא מחדש, ועדיין הכי טוב מכולם ובפער משמעותי. על אף שהפך כבר מזמן מסובייקט לאובייקט, כלומר ה-מושא ונקודת היחס של כל שאר הטניסאים כלפי עצמם, הצליח הסרבי לשלוט בסבב ולעבור שנה שתיחקק בדברי הימים. שנת 2015 וההישגים שאיתה היו כבירים ומרשימים בהרבה מאלה של 2011, לפחות מבחינה מקצועית. השנה, בניגוד ל-2011, הלחץ הוא אך ורק על דג'וקוביץ'. פדרר מרגיש משוחרר, לוואוורינקה אין מה להפסיד, נדאל מרגיש בעיקר רע ומארי מבולבל, וזה מפיל את כל משקל הלחץ על הטניסאי בן ה-28 מבלגרד. אפשר לדבר על הטניס המצוין שלו, על החבטות האדירות, על הגמישות הלא אנושית, אבל נראה שהדבר הכי גדול שדג'וקוביץ' עשה ב-2015 הוא להחזיר אחרי שלוש שנים את התחושה שזה הוא. הכול עליו. הכול תלוי בו.
בכל משחק ובכל טורניר בו דג'וקוביץ' משחק, מקוננת התחושה שהכול תלוי בו. אתה מרגיש שהיריב יכול לשחק טוב, להציק, להוציא אותו משיווי משקל, אבל לא יכול לזכות בנקודה האחרונה במשחק. אפשרי לנצח אותו בטורנירי ATP 500, אולי גם בטורניר גמר הסבב בשלב הבתים, אבל לא כשהכסף והגביע על השולחן. זו תחושה שרק עילויי ספורט עולמיים מסוגלים להשרות עליך. תחושת הוודאות שבניצחון. גמר אליפות ארצות הברית מול פדרר היווה דוגמה מצוינת. כל הקהל רצה שהשוויצרי יזכה, כולם תמכו בו, דג'וקוביץ' אפילו נפצע ודימם בברך ובמרפק, איבד מומנטום משמעותי, אבל בסופו של דבר היה הרבה יותר טוב כשהלחץ היה בשיאו וכשהכסף היה על השולחן באמת. פדרר נותר עם כל המחמאות והאהדה שבעולם, אבל מבחינת טניס הוא היה כפוף לדג'וקוביץ'. כמו כל טניסאי בעולם.
דג'וקוביץ' עצמו דיבר על תחושה ורגש שמחזקים אותו השנה. כאילו הוא הבין מה עליו לעשות כדי להיות השחקן הטוב ביותר בעולם. הוא מצא את הרוטינה שלו, את האימונים הנכונים בשבילו ואת סגנון החיים המושלם. אולי זה תהליך ההתבגרות אחרי שהפך לאבא, אבל נראה שזה משהו חזק ומשמעותי מאוד. אותה תחושת ביטחון שהוא הכי טוב בעולם, ושזה בסדר שהיריב קצת יעקוץ, יטריד ויביך אותו, כי בסופו של דבר הוא הרבה יותר טוב וגם ינצח. אז פדרר רוצה להרגיש טוב עם עצמו מול דג'וקוביץ', בניגוד למארי ונדאל שכבר מזמן התייאשו ממנו? הסרבי אומר שאין בעיה, אבל כשזה יגיע לגמר גרנד סלאם (ווימבלדון או אליפות ארצות הברית למשל), הוא בעצמו ינצח וזה הרי מה שחשוב.
יכול להיות שנולה לא יזכה לתהילה והאהדה ממנה נהנים פדרר ונדאל עד שאחד מהם או שניהם יפרשו ואז אוהדי הטניס "ייאלצו" להתחבר אליו בצורה משמעותית יותר. מה שבטוח שבגיל 28 ועם 10 תארי גרנד סלאם ו-27 תארי מאסטרס 1000, דג'וקוביץ' נראה כמו האיום האמיתי על 17 התארים של פדרר. היכולת האתלטית הטבעית והגמישות הנדירה שלו יכולות לעזור לו להמשיך לשמור על רמה גבוהה למשך שנים. בניגוד, למשל, לנדאל.
רפאל נדאל
רק שלוש מילים נפלטו מהפה בכל פעם שצפינו ברפאל נדאל ב-2015: זה לא זה. משהו שם מרגיש לא בסדר. התנועה איטית יותר, הגוף חלש ופצוע יותר, אפילו כל טקסי האמונות הטפלות והאובססיה לסדר נראים כבר קצת פחות אינטנסיביים. הפורהנד הכל כך מפורסם, שפעם היה ביחס של ווינר על כל שלוש חבטות, הפך לשגיאה לא מחויבת על כל שלוש חבטות. את הפורהנד המושלם לאורך הקו כבר בקושי רואים והוא תסמין של האינטנסיביות במשחק שירדה פלאים.
בחודשים האחרונים נדאל דווקא נראה טוב יותר. הוא הגיע לגמר בטורניר מסבב ה-500 בבאזל, לחצי הגמר במאסטרס שנגחאי ולגמר בבייג'ינג, גם הוא מסבב ה-500. הבעיה הגדולה שלו היא שמול דג'וקוביץ', למשל, זה כבר נראה כמו לא כוחות. הסרבי ניצח את רפא בחצי הגמר של טורניר גמר הסבב כדי להשוות את מאזן הראש בראש ביניהם לראשונה אי פעם ל-23:23, במה שהיה הניצחון הרביעי של דג'וקוביץ' מולו השנה, כשבמערכות זה עומד על 0:9, כולל 0:5 על חימר. בעצם, נולה ניצח את נדאל בשמונה מתשעת המפגשים האחרונים ביניהם, כשהחריג הוא גמר רולאן גארוס 2014.
היריבות הגדולה ביותר בעולם הטניס, שהגיעה לשיא הרואי בגמר אליפות אוסטרליה 2012 עם הניצחון של דג'וקוביץ' 7:5, 4:6, 2:6, 7:6 (5), 5:7 במשחק הארוך בהיסטוריה של מלבורן, הפכה לטיול נינוח עבור דג'וקוביץ'. "יש רגעים מעטים מאוד בקריירה שלי בהם אני מתוסכל", הודה נדאל אחרי ההפסד 6:3, 6:3 לדג'וקוביץ' בחצי גמר טורניר גמר הסבב, "כששחקן אחר יותר טוב ממני, הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לנסות למצוא פתרון לזה. אני חייב להמשיך להתאמן, אני יודע שאני צריך להשתפר בהרבה מאוד מישורים אם אני רוצה שיהיה לי איזשהו סיכוי מול נובאק בשנה הבאה".
על פי מה שאמר, התוכנית של נדאל היא שבוע אחד של מנוחה בלבד ואז חזרה אינטנסיבית לאימונים ולסבב הטורנירים בליגת הטניס העולמית. המעמסה הזו נראית כמו הימור גדול לנוכח ההיסטוריה של נדאל עם פציעות ברכיים. מצד שני, נראה שזו הדרך היחידה בה הוא יוכל לחזור להיות טניסאי-על שמתחרה גם על תארים.
רוג'ר פדרר
המשחק ששיחק בחצי גמר ווימבלדון מול אנדי מארי היה אחד הטובים בקריירה שלו, אם לא הטוב שבהם. ובכלל, רוג'ר פדרר כבר בן 34, אבל בכל זאת עבר שנה מוצלחת מאוד ונראה מצוין לאורך רוב שלביה. הבעיה שלו היא, שוב, נקודת ההתייחסות המציקה ההיא, השחקן הזה שקוראים לו נובאק דג'וקוביץ'. כי בכל פעם שפדרר נראה מצוין ושחזר את ימיו הגדולים בקריירה, כמו בווימבלדון ובאליפות ארצות הברית השנה, הגיע הסרבי ההוא ולקח לו את הגרנד סלאם. דג'וקוביץ' הוא המחסום בין פדרר לזכייה בגרנד סלאם 18, 19 וכן הלאה ונראה כמו מחסום בלתי עביר מבחינתו. לפחות כרגע.
למרות כל הכתוב בפסקה הקודמת, גם פדרר יודע מצוין שגרנד סלאם זה עניין של רגע, של תקופה, של מומנטום, של התעלות נקודתית. אם הוא היה צריך לרדוף אחרי דג'וקוביץ' לאורך כל השנה, כמו בכדורגל או בכדורסל, אז המצב של פדרר היה אבוד ויכול להיות שהוא היה מרים ידיים. אבל בגיל 34 הוא בחר לוותר על חלק מהטורנירים ולשבור לבבות של אוהדים רבים שחלמו לראות אותו כדי להגיע בשיא הכושר והרעב לטורנירי גרנד סלאם. הרי מדובר בסך הכול בשבועיים בהם הכול יכול לקרות, והעניין לפעמים מוכרע בגלל מזג האוויר, פציעה, הגרלה, שיבוץ, יום גרוע ועוד שלל גורמים.
לאורך הקריירה סגנון המשחק שלו לא היה פיזי כשל נדאל, אלא הרבה יותר קליל ומבוסס על כישרון נטו. לכן בגיל 34 נראה שכוחו של פדרר עדיין במותניו והוא מסוגל בהחלט לתפוס את השבועיים המצוינים האלה. ב-2015 הוא למד שזה עלול לא להספיק. גם כשהוא עשה הכול נכון, כמו בווימבלדון ובניו יורק, הוא לא יכול היה למדורג מספר אחת בעולם. מי אמר שדג'וקוביץ' יגיע לכל משחקי הגמר ב-2016 ולא יתחולל בטורנירים הבאים איזה "נס פדרר" מבחינת השוויצרי? לשמחתנו, הוא ימשיך לנסות.