בווידאו: צ'ארלס בארקלי, שאקיל וקני סמית' מנתחים את המשבר של יוסטון
חוט מקשר עובר בין פיטורי המאמנים שהתרחשו לאחרונה ב-NBA וביורוליג. גם יוסטון וגם מכבי תל אביב נחשבות לקבוצות די בכירות במפעל שלהן, שתיהן פתחו את העונה רע מאוד, הראו סימני התאוששות ואז הגיעה נפילה שהתבררה כקש האחרון מבחינת ההנהלה, בשתי הקבוצות ניכרו קשיים מנטליים שבאו לידי ביטוי בהגנה רכה ומפוזרת במיוחד. ויש גם דמיון מקצועי מעניין במיוחד: בדיוק כמו התל אביבים, גם הטקסנים ניסו לבנות השנה את משחק ההתקפה סביב שני גארדים דומיננטיים. גם אצלם הניסיון הזה נכשל בגדול.
לעומת חוסר ההיררכיה הראשוני בין טיילור רוצ'סטי לג'ורדן פארמר, ביוסטון יש היררכיה ברורה. זאת הקבוצה של ג'יימס הארדן, הכל עובר דרכו והתפקיד של שאר השחקנים בהתקפה הוא בעיקר לקלוע את הזריקות שהוא מסדר להם. אל המשוואה הזאת נכנס טיי לוסון, עוד שחקן שרגיל שיש לו קבוצה. בדנבר לוסון היה השחקן שהכל עובר דרכו, בעונה שעברה הוא הוביל את הליגה בכמות חדירות למשחק והיה בעשירייה הראשונה בכמות נגיעות בכדור. הוא סיים את העונה שעברה עם 15.2 נקודות ו-9.6 אסיסטים למשחק. ביוסטון, לשם השוואה, הוא עומד על 8.3 נקודות ו-5.3 אסיסטים למשחק ב-12 המשחקים הראשונים, למרות שכמות הדקות כמעט לא השתנתה. הוא קולע באחוזים איומים מכל הטווחים ובכל סוגי הזריקה.
לירידה ביכולת של לוסון יש, כמובן, הסבר אפשרי נוסף: הוא עובר שנה קשה, בה נעצר פעמיים על נהיגה תחת השפעת אלכוהול ובקיץ עבר שיקום כדי להתמודד עם בעיות השתייה שלו. תוך כדי העונה מתנהלים המשפטים שיכולים להסתיים במאסר בפועל. דנבר העבירה אותו ליוסטון במחיר מבצע בגלל הבעיות שלו מחוץ לפרקט, שניתן להניח שיושבות לו בראש ובין היתר גורמות לו ל-31.8 אחוזים מהשדה.
אך בכתבה הזאת נשים בצד את הבעיות האישיות של לוסון כדי להתמקד בתופעה המקצועית המעניינת ולהעלות את השאלה: האם צמד גארדים דומיננטיים הוא מתכון לכשלון? מדובר בניסוי יחסית חדש: בשנים האחרונות הניסיון לשלב בין שני שחקני חוץ יוצרים שזקוקים לכדור ביד כדי להיות אפקטיביים צבר תאוצה, יותר קבוצות מהמרות על מה שבעבר נחשב למשימה בלתי אפשרית.
הקבוצה שיצרה את השינוי התודעתי היא פיניקס של 2013/14. מי שהייתה אמורה להיות אחת מנמושות הליגה הסתערה על העונה והשיגה 48 ניצחונות בזכות שילוב מוצלח בין אריק בלדסו לגוראן דראגיץ'. שיתוף הפעולה בין שני הפוינט גארדים נראה מוזר על הנייר, אך ג'ף הורנסק בנה שיטה בה שניהם הביאו לידי ביטוי את היכולות שלהם ביחד. זה נראה כמו השלב האבולוציוני הבא: במקום שחקן דומיננטי אחד שחלק משמעותי ממשחק ההתקפה מתבסס עליו, יש שניים כאלה שמחלקים ביניהם אחריות ומאמץ. כאשר אחד ביום טוב יותר השני זז מעט הצידה ובכל רגע נתון לפחות אחד מהם משחק, כך שאין נפילה חדה ביכולת ליצור מצבי זריקה בדקות של המחליפים.
בדיעבד, מספר תנאים התקיימו שאפשרו את הצלחת הצמד הזה. קודם כל, השיטה הייחודית של הורנסק, שכאשר שניהם שיחקו ביחד חילק את הפרקט לשני חצאים. אם הפעילות בצד אחד לא יצרה מצב זריקה, מיד עברו לצד השני בו גם היה שחקן יוצר ושחקן נוסף שמוכן לפיק נ' רול מול הגנה פחות מאורגנת. בלדסו ודראגיץ' פרצו ביחד באותה עונה, כך שלא הייתה היררכיה ברורה ביניהם לכל אורכה והם הצליחו לשמור על האיזון העדין בין שניהם. תרמה גם העובדה שבלדסו הוא שחקן הגנה מצוין שיכול לשמור על שתי עמדות הגארד, מה שפתר בעיות מיס מאץ' פוטנציאליות.
בעונה שלאחר מכן, הג'נרל מנג'ר ראיין מקדונו הלך צעד אחד רחוק מדי כשהחליט לבדוק אם מה שעבד עם שני פוינט גארדים יכול לעבוד עם שלושה. התוצאה הייתה פירוק החבילה ו-ויתור על שניים מהשלושה. כיום לפיניקס יש שילוב נחמד בין בלדסו לברנדון נייט, פוינט גארד שתמיד נראה שיהיה לו נוח יותר להיות סקורר לצד רכז דומיננטי. ההצלחה של בלדסו ודראגיץ' אמנם הייתה קצרה, אך הלהיבה מנהלים ברחבי הליגה ובעיקר גרמה להם פחות לפחד מהאפשרות לשלב בין שני גארדים דומיננטיים. השילוב בין הארדן ללוסון הוא הניסיון המובהק ביותר מאז להשתמש ביחד בשני שחקנים שזקוקים לכדור ביד, ומהר מאוד הוא הבהיר שיש סיבות מוצדקות לחשש.
כל מה שעבד בפיניקס לא מתקיים ביוסטון. שני הגארדים הם שחקני הגנה בעייתיים, לאחר שהארדן נראה סביר בהגנה לצד פטריק בברלי שקיבל את המשימות הקשות, השנה הוא אמור לשמור על גארדים בכירים וזה לא נראה טוב. לוסון הנמוך מתקשה מול שחקנים גבוהים ופיזיים והגנת הפיק נ' רול שלו לא מספיק טובה. בדיוק כמו במכבי תל אביב, גם ביוסטון הדקות המשותפות של שני הגארדים הבכירים יצרו בעיות גדולות בהגנה על הגארדים הבכירים של היריבה, כשבמערב כמעט לכל קבוצה יש כאלה.
אך מה שיותר חשוב מכך: קווין מקהייל ודריל מורי לא התאימו את השיטה לשינוי המשמעותי בסגל, יוסטון המשיכה להתבסס על פיק נ' רול בו שלושת השחקנים הנוספים תופסים עמדות מסביב לקו השלוש במטרה לקבל כדור וליידות שלשה. מכיוון שלעומת פיניקס כאן יש היררכיה ברורה וזו הקבוצה של הארדן, ביותר מדי התקפות התפקיד של לוסון היה לעמוד בפינה ולחכות.
עכשיו, לעמוד בפינה ולחכות זה לא תפקיד פשוט כפי שזה נשמע. קודם כל, רצוי שהשחקן שעומד שם יקלע את הזריקות הפנויות שהוא מקבל, ולוסון מעולם לא היה קלע קאץ' אנד שוט מוצלח. העונה הוא קולע שלשות כאלה ב-30.4 אחוז. שחקני הפינה המוצלחים יודעים לנוע על הקשת, לברוח לשומר ברגע שהוא מסתכל על הכדור, אבל לוסון בדרך כלל נתקע במקום. כאשר שחקן מקבל כדור בפינה והשומר שלו טס לכיוונו כדי למנוע זריקה פנויה, זו הזדמנות לעבור אותו ולהגיע לטבעת, בעוד שלוסון הוא חודר נהדר הוא הרבה פחות אפקטיבי כשהוא מגיע מהצד וללא תנופה. לאחר זריקה, שלו או של שחקן אחר, חשוב במיוחד שהשחקן שבפינה יירד במהירות להגנה. לוסון לא רגיל לכך ויש לו חלק בכך שהגנת המעבר של הרוקטס היא אחת הבעיות הגדולות של הקבוצה כרגע.
המצב של יוסטון עם לוסון הוא הבולט ביותר, אך גם ניסיונות אחרים לשחק עם שני גארדים דומיננטיים ביחד השנה לא נראים טוב. דראגיץ', ששיתף פעולה כל כך טוב עם בלדסו, לא מוצא את עצמו לצד דווין וייד. מיאמי אמנם פתחה את העונה טוב, אבל לסלובני אין הרבה חלק בכך. הוא מסתפק ב-10.9 נקודות ו-4.6 אסיסטים וקולע שלשות בקאץ' אנד שוט ב-17 אחוזים. אטלנטה מנסה לשלב בין ג'ף טיג לדניס שרודר, אך בינתיים זה לא עובד במדד הפלוס/מינוס אף חמישייה מ-27 הטובות ביותר של ההוקס לא מכילה את שניהם ביחד ושתיים משלוש החלשות ביותר כוללות את שניהם. גם נתוני הפלוס/מינוס של השילוב בין אלפריד פייטון ו-ויקטור אולדיפו באורלנדו לא מבשרים טובות, הקבוצה טובה יותר כשרק אחד מהם נמצא על הפרקט ומנהל את העניינים.
נכון לעכשיו, אין פיתרון טוב יותר מהשילוב בין פוינט גארד קלאסי לשוטינג גארד קלאסי: כזה שיודע לעבוד גם עם הכדור וגם רחוק מהכדור, שקולע טוב בקאץ' אנד שוט, שיודע לנצל את התמקדות ההגנה בשחקן אחר כדי להגיע לטבעת, שמדי פעם יכול גם להוביל מהלך של פיק נ' רול, שיכול לשמור על שחקני כנף. סטף קרי וקליי תומפסון, ג'ון וול וברדלי ביל, קייל לאורי ודמאר דרוזן אלה שיתופי הפעולה שמצליחים. גם כשהשחקן הדומיננטי השני הוא פורוורד כמו לברון ג'יימס או קווין דוראנט זה נראה טוב יותר, שניהם לא צריכים להוביל כדור כדי להיות אפקטיביים ויודעים לפעול במקומות שמאפשרים לגארדים שלידם לשמור על העמדות שלהם במקום לתפוס מקום בפינה.
אבל הפיתוי גדול. אין יותר מדי שחקנים דומיננטיים ברמה גבוהה מחוץ לעמדות הגארד, לכן קבוצה שתמצא דרך לשלב באפקטיביות בין צמד כמו הארדן ולוסון תזכה ביתרון משמעותי. הפתרון הזמני ביוסטון, שמקהייל תכנן לבצע לפני שפוטר, הוא להוריד את לוסון לספסל, אך צריך גם פתרון לדקות בהן הם ישחקו ביחד. מתבקש שינוי סגנון לכיוון של הורנסק בפיניקס, בו הפיק נ' רול היה מתבצע יחסית בצד כך שהגארד השני נשאר בעמדה טובה לחדירה. זה מובן נוסף בו חוסר הגמישות של השיטה של מורי פוגע ביוסטון. בימינו קבוצה צריכה לדעת להתאים שיטה לשחקנים ולא להיפך, אחרת אין טעם לנסות להביא שחקן כמו לוסון במחיר מציאה.
בדיוק מהסיבה הזאת יכול להיות שבקרוב יימצאו פתרונות מוצלחים יותר מהקיימים. קבוצות שמצאו את עצמן עם שני גארדים דומיננטיים ינסו לגבש שיטה מוצלחת. אריק ספולסטרה הוא מאמן התקפה יצירתי, אולי עם התקדמות השנה הוא ימצא איך לשלב את דראגיץ'. אורלנדו מתכננת להתבסס על השילוב בין פייטון לאולדיפו מיועד לשנים ארוכות ויהיה זמן להבין איך זה יכול לעבוד. אם יהיו פתרונות ברמת הקבוצות, גם השחקנים ילמדו להתאים את עצמם. בדיוק כפי שכיום יותר ויותר שחקני פנים מגיעים מהמכללות עם קליעה מבחוץ, אולי בקרוב תחלחל ההבנה שגארד דומיננטי שיודע לשחק גם רחוק מהכדור באפקטיביות זה המצרך המבוקש הבא.
