עבור האוהדים התחושות לא נעימות. האווירה ביד אליהו מדכדכת, שקטה, מיואשת. אומנם היו רגעי התלהבות מול צסק"א, היה מאבק וכמה מהלכים יפים, אבל אוי לנחמות הקטנות האלה, של מאבק מכובד. האולם אותו אולם, זה שראה פה נסים ונפלאות, סידי הוא אותו סידי, החולצות עדיין צהובות, אבל זה מראה מתעתע. בראש רצים זיכרונות מעבר לא כל כך רחוק, של כל הקבוצות המופלאות שרצו בהיכל (וכן כן, ניצחו גם את צסק"א הגדולה), גיבורי עבר שנתנו הצגות וערבי התעלות, והנה החבר'ה של היום, באותן חולצות, לא מצליחים לעשות כלום.
כבר לא ברור למה מתגעגעים האוהדים יותר. לימים של האנדרדוג, של קבוצה חכמה בנחיתות כלכלית, או לימי האימפריה, של הכדורסל המבריק והמוחץ. אבל האמת היא שהגעגוע הוא בעיקר לרגשות. אלה שמרגישים מבוכה הם הבודדים שעוד מרגישים משהו. יותר מדי אוהדים אפאטים לקבוצה הזאת. גם בהיכל רואים יותר מדי פרצופים מתים. אנשים שבאים מיואשים, בטח שלא קופצים או שרים, למי יש כוח לקפוץ. שיגידו תודה שהם באו בכלל, אתם יודעים איזה פקקים יש בדרך להיכל בחמישי בערב?
השנים הפכו את אוהדי מכבי תל אביב לאוהדי ספורט מעוותים. כאלה שניצחונות עבורם הוא הברירה הטבעית. מוטציות ספורטיביות. אנשים רעבים, אבל רק לעוגות. אל תגידו להם שהליגה זה הלחם והחמאה שלהם. אם זה הלחם, הם שבעו ממנו מזמן. תנו להם ישר את הקינוח, את הקצפת והדובדבן. רוצים פיינל פור. מכורים כבר לריגושי על, משתעממים מכל השאר. לוקחים הכל כמובן מאליו. הם לא באו כדי לתמוך בקבוצה, הם פה בשביל החגיגה. הקבוצה הרגילה אותם לטוב ביותר, עכשיו הם רוצים את ההצלחה, מוגשת על מגש כסף, עם כפית היישר לפה.
מדובר בנסיבות ייחודיות, שהפכו את מכבי תל אביב לקבוצה ייחודית. קבוצה, למשל, שלא חוגגת אליפות. בכל מקום נורמלי אליפות היא התפרצות רגשות, חגיגה בכיכרות, לפעמים מסע ברחובות העיר באוטובוס פתוח לעיני רבבות נלהבים. במכבי חוגגים אליפות במסעדת 206. זו כבר מסורת. כל תואר הוא מובן מאליו, מתקבל בטבעיות, חוזר הביתה. לא זוכרים למאמנים בכמה תארים זכו, אלא כמה איבדו. איבדו, כאילו זה כבר היה שלהם.
רק לאחוז קטן מאוהדי מכבי תל אביב יש יחסי אוהד-קבוצה תקינים וסטנדרטיים. כלומר, כאלה שבאמת אוהבים את הקבוצה, ולא את החוויות שהיא מספקת. מעט מאוד אנשים מרגישים שהם ילכו אחרי הקבוצה ללא קשר לנסיבות, גם אם הסנטרים שלה הם פבראני ואנואקו. הרוב פשוט נהנים להיות מקושרים להצלחה, לניצחונות מוחצים, לדורסנות. אוהבים להיות מקושרים למשהו גדול מהם, לגוף עם היסטוריה מפוארת, להאמין שהם חלק ממשהו מיוחד. בסופו של דבר, אנשים שאוהבים ניצחונות יותר מאשר את המועדון, לא מתעניינים בו כשהוא מפסיד, שלא לומר מקרטע. זה משעמם אותם. ככל שמכבי תל אביב הפכה לקבוצה עם קהל גדול יותר, נותרו לה מעט מדי אוהדים.
זה נכון שמכבי תל אביב רכשה את הונה בזכות הקהל הרחב, לא בגלל האוהדים. בזכות ההמון שעד היום מביא לה רייטינג מופרך במפעל מופרך כמו היורוליג. כסף עושים ממיליונים שקטים, לא מ-5,000 פנאטים. אבל חוויית ההיכל נפגמה. המצלמה עוברת על הפרצופים ביציעים, ומזהה ריקבון. ביציעים העליונים, החשוכים, עדיין ניתן לשמוע אהבה ותקווה, אבל ביציעים התחתונים, המוארים, העצב בולט. מזהים שם שכבה עבה של מדושני עונג, מפונקים, נרגנים, משועממים, כל הדברים שהם הניגוד המוחלט לאוהדי ספורט.
ייתכן שמה שמכבי תל אביב צריכה הוא כמה כישלונות בריאים. משהו שיאזן אותה ויחזיר אותה לפרופורציות. משהו שיעורר לא רק את ההנהלה והשחקנים, אלא גם את הקהל. מבול שישטוף את הרעות החולות. שיסנכרן מחדש את סף הריגושים. משהו שיזכיר שההצלחה היא לא מובנת מאליה. כישלון כואב, שיגרום לסינון ביציעים. מכה אמיתית, שתסלק מההיכל רודפי חגיגות ותחזיר לשם אוהדים אמיתיים. כדי למכבי לספוג את הכישלון, להרגיש אותו, להכיל אותו. לזכור איך הוא מרגיש, כדי לחזור ליהנות מההצלחות. להתחיל תהליך שבסופו תחזור האהבה, ההתלהבות, התשוקה. לחזור להיות קבוצה נורמלית.
