בדרך לאנדזון: סיכום המחזור ב-NFL

איך ניגשים בכלל ליום שעבר על פייטון מאנינג? הרי הכי קל לנו לשבת בבית על הכורסה ולהגיד לו "בחייאת, אל תעשה את זה לעצמך, וגם אל תעשה את זה לנו. זה לא נעים לאף אחד משני הצדדים". אבל בסופו של דבר, איך אפשר לומר לספורטאי על, אחד מחמשת הגדולים ששיחקו אי פעם בענף הזה, שהגיע זמנו ללכת? ואיך אפשר לומר לו את זה דווקא ביום בו הוא נכנס, בפעם המי-יודע-כמה, לספרי ההיסטוריה?

כבר מהפתיחה זה לא נראה טוב ובניסיון המסירה הראשון שלו פייטון נחטף. בפעם השנייה בה הכדור היה אצלו, הוא פימבל ורק במזל לא איבד, אבל בפעם השלישית, אחרי שמצא את רוני הילמן לארבעה יארד במסירה "פייטונית" טיפוסית, הוא עקף את ברט פארב והפך לקוורטרבק עם הכי הרבה יארדים בעונה הסדירה אי פעם.

לצערו, מאותו רגע הכל התפרק במהרה ופייטון נכנס לכמה רשימות שחורות שהוא ממש לא חלם שיהיה חלק מהן, כמו השחקן הראשון מאז וורן מון ב-1986 שרושם משחק עם חמש השלמות או פחות ועם ארבעה איבודים או יותר, או כמו השחקן הראשון מאז ג'ואי הארינגטון ב-2004 שרושם משחק עם 20 ניסיונות מסירה ומעלה ו-25 אחוזי השלמה ומטה. מאנינג, שסיים את המשחק עם 0 עגול ומעליב בקטגוריית ה"קוורטרבק רייטינג" (הרבה יותר גרוע מהשיא השלילי שלו עד כה, 35.0 ב-2001 במדי הקולטס), השלים למעשה סרייה משפחתית לאחר שגם אביו ארצ'י וגם אחיו איליי כבר עשו זאת בעבר. מגיש הבייסבול ברנדון מקארת'י אף שאל בטוויטר: "האם זו הפעם הראשונה בקריירה שלו בה הרמה של פייטון מאנינג שווה לרמה של ריאן ליף?".

ואחרי כל זה, שוב צריך לעצור לרגע ולחשוב על ההישג שמאנינג רשם עם אותה מסירה להילמן. מדובר בהישג בלתי נתפס ורק תחשבו על דרו בריס, אחד המפציצנים הגדולים אי פעם, שנמצא 13 אלף יארד מאחוריו או טום בריידי, מלך היציבות, שיושב בערך 16 אלף יארד מאחור. פייטון היה כל הקריירה שלו מכונה ועכשיו המכונה חורקת ולא כיף לראות אותה כך. הוא מזכיר את מייקל ג'ורדן של הקאמבק לוושינגטון בשלהי הקריירה. אבל כמו מספר 23, כך גם מספר 18 הרוויח לעצמו את הזכות להחליט מתי הוא מפסיק. אף אחד לא צריך להחליט עבורו, גם אחרי שהוא סופסל לראשונה מאז 2001. המיוחד בספסול הקודם שלו? זו הייתה הפתיחה הראשונה בקריירה של חבר לדרך, טום בריידי, שהביס את הקולטס באותו משחק 13:44.

אחרי שבוע רווי בפציעות, בעיקר אחת ברגל שדי מונעת ממנו תזוזה, פייטון ינוח במחזור הקרוב, בו דנבר תתארח אצל האקס, ג'ון פוקס. שבוע לאחר מכן כבר מחכה לה משחק ביתי נגד הפטריוטס וכל מה שנשאר כרגע זה להתפלל לאלי הפוטבול שנזכה לראות את פייטון נגד בריידי לעוד סיבוב אחד.

בתפקיד ברנדון בוסטיק: קלווין ג'ונסון. אחד השחקנים עם הידיים הכי בטוחות ב-NFL פספס את הכדור בשניות הסיום בלמבו פילד ונתן לגרין ביי צ'אנס אחרון להינצל. למזלו של מגהטרון, בניגוד למקרה של בוסטיק האומלל, הצ'אנס הזה לא נוצל ודטרויט יצאה מוויסקונסין עם ניצחון חוץ ראשון מאז 1991. לא פחות מתשעה משחקני הסגל של הליונס כלל לא נולדו כאשר אריק קראמר ובארי סנדרס הכניעו את מייק טומצ'ק והפאקרס 17:21, כאשר הסדרה מספר 1 בטלוויזיה הייתה רוזאן, השיר מספר 1 "שחור או לבן" של מייקל ג'קסון והנשיא ג'ורג' בוש האב (ותודה ל-ESPN על המידע המרגש).

וזה כמעט לא קרה גם הפעם, כי דטרויט עשתה כמה שיותר שטויות שהיא יכולה ולמרות זאת, ארון רוג'רס לא הצליח לנצח אותה. כן, המספרים של רוג'רס נראים סבירים. 333 יארד, שני טאצ'דאונים בלי איבודים. אבל מה תגידו על 35 מסירות מדויקות בלבד מתוך 61 ניסיונות? והרבה יותר גרוע מזה, על משחק מהוסס ומבולבל, שלישי ברציפות. כמו בדנבר וכמו בקרוליינה, רוג'רס וגרין ביי נכנסו לבור גדול מדי.

בפעם השנייה ברציפות הם כמעט הצליחו לצאת ממנו, אבל ככה אי אפשר להתקדם לשום מקום ופתאום, המשחק במינסוטה השבוע הופך לסוג של "להיות או לחדול" עבור גרין ביי, שמודעת לחשיבות המקום הראשון בבית. "פספסתי כמה זריקות וכולנו פספסנו כמה הזדמנויות לשים נקודות. היינו צריכים רק 19 כדי לנצח. היית מצפה שנשים 19 נקודות במשחק ביתי", אמר רוג'רס בסיום, אבל אחרי 10 בדנבר ואחרי 14 ב-52 הדקות הראשונות בקרוליינה, גם 19 נשמע לא מעט עבור הפאקרס כרגע.

ל-NFL יש בדרך כלל "שתי עונות" בתוך כל עונה. ספטמבר ואוקטובר הוא זמן ההתארגנות והחל מנובמבר, מתחילה עונה חדשה לחלוטין והליגה עוברת טלטלות רציניות. גרין ביי, שאיבדה בהכנה לעונה את הכלי הכי משמעותי עבור רוג'רס, ג'ורדי נלסון, הסתדרה בהתחלה עם שחקנים כמו רנדל קוב וריצ'רד רוג'רס, אבל ליריבות לקח בערך חודשיים וכעת, נראה שהן למדו מה צריך לעשות כדי לבלום את החבר'ה האלה, שחקנים די בינוניים בסופו של יום. עכשיו, החיסרון של נלסון מורגש במיוחד וכרגע לפאקרס אין פיתרונות. בשנה שעברה רוג'רס אמר לכולם להירגע ויכול מאוד להיות שהוא יצטרך לבקש זאת שוב השבוע.

בכל מקרה, בגרין ביי משוכנעים כרגע שבכלל מדובר בקללה. לפני שלושה שבועות מקדונלדס הוציאה את הפרסומת הזו, בה מייק דיטקה, המאמן האגדי של שיקגו ברס, לובש סוודר של הפאקרס. תחילה אוהדי הדובים לא ממש התחברו לעניין אבל מרגע שהפרסומת יצאה, המאזן של גרין ביי? 3:0.

היה כיף במדולנדס ביום ראשון בלילה. יש משחקים שהם "באווירת פלייאוף". יש כאלה שהם ישר "באווירת סופרבול". המפגש בין הג'איינטס לפטריוטס הזכיר לא מעט נשכחות ורגעי שיא מהעבר וכיאה למעמד, ניו יורק הרימה את הרמה והסתכלה לאלופה בלבן של העיניים במשך 60 דקות. אפילו זה לא הספיק.

זה לא הספיק גם כי לג'איינטס יש חורים בהגנה האחורית ומאמן שלא ממש סגור על ניהול שעון (ולא בפעם הראשונה העונה), אבל גם כי אין ממש דרך לעצור את ההתקפה של הפטריוטס, ששברו שיא NFL ושמרו עוד שבוע על הנתון המשוגע שלהם, במסגרתו שמו נקודות ב-35 רבעים רצופים כעת, כל הרבעים מלבד הרבע הראשון של העונה. דיון לואיס גמר את העונה, ג'וליאן אדלמן בחוץ עכשיו עם רגל שבורה, קו ההתקפה מפורק לחלוטין ולמרות זאת, ניו אינגלנד שמה 27 נקודות, כי יש לה את גרונק ויש לה את בריידי ויש לה את גוסטקובסקי ויש לה כל מיני שחקנים כמו להפל או אמנדולה, שפורחים בדיוק כשבליצ'יק חייב אותם. יש לה גם אופי אדיר, שרק קבוצות גדולות באמת יודעות לפתח. למי אין כזה? לסינסינטי למשל, שצניחת מתח פתאומית הובילה להפסד ביתי שלה מול יוסטון. המאנדיי נייט רק הראה כמה מסובך לשמור בליגה הזו על מאזן מושלם והמחמאות מגיעות לפטריוטס, וכמובן שגם לקרוליינה (שגם עליה צריך לדבר מתישהו).

הג'איינטס מצדם, אומנם רשמו הפסד מאוד מאכזב, אבל רק תנו להם להשתחל לפלייאוף ונראה שהם כבר ידעו בדיוק מה צריך לעשות כדי להגיע לרי-מאץ' מול ניו אינגלנד. בעונה שעברה, הפאטס התגברו בפלייאוף, בקושי רב, על המכשול הפסיכולוגי שהיה להם עם בולטימור. כמו שהמשחק ביום ראשון נראה, המכשול שנקרא ניו יורק ג'איינטס עדיין לא מאחוריהם סופית ואפשר רק לקוות שנקבל עוד צ'אנס לראות את השתיים הללו מתנגשות זו בזו בקרוב.

13 הפסדי חוץ רצופים היו לג'קסונוויל, עד שאלביס דומרוויל החליט משום מה למשוך בקסדה של בלייק בורטלס כאשר על השעון לא נשאר עוד זמן ולסדר לג'אגוארס שער ניצחון בבולטימור. דומרוויל, שחקן הגנה ותיק, מנוסה ואיכותי לרוב, לקח אחריות על ההפסד אבל הוא רק מייצג של עונת האימים שעוברת על בולטימור, שם יצטרכו לעשות חשיבה ותכנון מחדש בקיץ. מנגד, הג'אגס, בשקט בשקט, במרחק משחק אחד בלבד מהמקום הראשון ב-AFC דרום. תגידו שאתם לא מתים לראות אותם בפלייאוף.

פאנט. בעיטת הרחקה. רוב ריאן, זה בדיוק המקום שלך. חבל שלניו אורלינס הרבה יותר מדי זמן להבין את זה. וחבל שאין אימוג'יס באינטרנט. היו לי כמה רעיונות מעניינים לכאן.