ביום שני האחרון רשמה קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מיזורי ניצחון גדול. זה לא היה ניצחון על מגרש הפוטבול המפואר של האוניברסיטה, כי אם במגרש הפוליטי, מול הנהלת האוניברסיטה ונשיאה טימות'י וולף. הטייגרס, "היהלום שבכתר" של המוסד המתפאר בקבוצות ספורט בענפים שונים, אשר כולן משחקות ברמת הדירוג הגבוהה ביותר של ה-NCAA, השביתו את אימוניהם ואיימו שלא להופיע למשחקים, עד שהנשיא וולף יתפטר מתפקידו. הדרישה יוצאת הדופן הגיעה בעקבות שורה של תקריות גזעניות בקמפוס, אשר לדעת רבים לא זכו לתגובה ראויה מצד וולף והנהלת המוסד.
האוניברסיטה הגדולה ביותר במדינת מיזורי, שקיבלה לראשונה סטודנטים שחורים לשורותיה ב-1950, ידעה חיכוכים רבים על רקע גזעי לאורך השנים, כאשר אפילו חברי סגל שחורים נפלו קורבן להתנכלויות אלימות מצד סטודנטים ותושבים מקומיים. בשנת 2010 למשל, פוזרה כותנה על ידי סטודנטים לבנים מחוץ למרכז התרבות האפרו-אמריקנית בקמפוס, כאקט של לעג ותזכורת לתקופת העבדות בה שחורים שועבדו ועמלו עד כלות כוחם בשדות הכותנה במדינות הדרום.
גם בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, שנפתחה בספטמבר, התחוללו בקמפוס תקריות גזעניות והתנכלויות שכוונו אל הסטודנטים השחורים של האוניברסיטה: קללות גזעניות לעבר סטודנטים שחורים ובראשן יושב הראש השחור של אגודת הסטודנטים, הפרעה מכוונת בכנסים של אגודות אפרו-אמריקניות וניסיונות הפחדה של סטודנטים. כל אלה עברו ללא גינויים חריפים מצד הנהלת האוניברסיטה וללא ענישה מחמירה.
ב-24 באוקטובר, הגיע המתח לנקודת רתיחה, לאחר שבמעונות הסטודנטים נמרחה צואה על הקירות בצורת צלב קרס. התקרית המזעזעת הניעה את הסטודנטים השחורים לפעולה והם החלו בשורה של פעולות מחאה כנגד המתרחש בקמפוס וחוסר התגובה של הנהלת האוניברסיטה. יומיים לאחר תקרית צלב הקרס, הוקפה מכוניתו של הנשיא וולף על ידי סטודנטים זועמים שדרשו לדבר עמו, אך זה סירב לצאת ממכוניתו. בשלב זה החליטו שחקני קבוצת הפוטבול שעליהם לפעול ויזמו צעד שמתכתב עם היסטוריה ארוכה של מחאה פוליטית של ספורטאים בקמפוסים השונים, ששורשיה עוד בשנות השישים, בשיאו של המאבק לשוויון זכויות ואינטגרציה בארצות הברית. המעורבות הפוליטית הזו, שזכתה לכינוי "מרד הספורטאי השחור", נבעה מאותה מאפליה ויחס גזעני משפיל שלא פסחה גם על אתלטים וספורטאיםף אשר חלקם אף נמנו על הצמרת העולמית בתחומם.
בשנת 1967 גיבש סביבו הארי אדוארדס, פרופסור לסוציולוגיה, ספורטאי בעברו ופעיל פוליטי, קבוצה של ספורטאים-סטודנטים באוניברסיטת סן חוזה. בחוד החנית של הקבוצה עמדו חברי נבחרת הריצה, שזכו לכינוי "ספיד סיטי": טומי סמית', לי אוונס וג'ון קרלוס, מהאצנים הטובים בעולם, שהיו מועמדים ודאיים לזכייה במדליות במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 68'. מטרת ההתארגנות הייתה למחות על היחס הגזעני והמשפיל לו זכו ספורטאים שחורים בקמפוסים השונים ברחבי המדינה, כמו גם על התנאים הירודים מהם סבלו לעומת חבריהם הלבנים. הקבוצה, שזכתה לשם "הפרויקט האולימפי למען זכויות אדם", הראתה לראשונה את רצינות כוונותיה כאשר ארגנה חרם על תחרות הכנה למשחקים האולימפיים שאורגנה על ידי מועדון האתלטיקה של ניו יורק, כיוון שזה לא הסכים לקבל לשורותיו חברים שחורים. התחרות נחלה כישלון אדיר ללא הספורטאים השחורים, כאשר גם המשלחת הרוסית לא הופיעה, באקט של סולידריות עם אדוארדס וחבריו.
לצד התארגנות זו, החלו שביתות ומחאות רבות של ספורטאים שחורים בקמפוסים ברחבי המדינה. בברקלי שבקליפורניה הביאה שביתת שחקני הכדורסל לפיטוריו של מאמנם ובמרקט שבוויסקונסין, שביתה זמנית של הכדורסלנים השחורים הביאה לשינוי מדיניות האוניברסיטה בנוגע להעסקת מאמנים שחורים ולשיפור תנאי המגורים של הספורטאים. אולם לא כל המחאות זכו להצלחה ולעיתים תגובת הנגד מצד הנהלת המוסדות הייתה קשה ומהירה. סילוק של ספורטאים מן הקמפוס ושלילת מלגתם הייתה חלק משמעותי ממדיניות של "יראו וייראו" כלפי המוחים, ששילמו מחיר אישי כבד. הספורטאים-סטודנטים שאבו השראה מספורטאים מקצוענים כמו מוחמד עלי, שנתפס כמורה הדרך של הדור הצעיר שצמח בקמפוסים. סירובו להתגייס למלחמת וייטנאם והאופן בו לא חשש לדבר על הצורך בגאווה עצמית בגזע השחור, לצד קבלת תמיכה מוראלית וארגונית מ"התנועה לזכויות האזרח" וד"ר מרטין לות'ר קינג, נתנו רוח גבית למחאה.
"מרד הספורטאי השחור" הגיע לשיאו במשחקים האולימפיים של מקסיקו סיטי, עם המחאה של סמית' וקרלוס על דוכן המנצחים לאחר המרוץ ל-200 מטרים. התמונה האייקונית של השניים, מניפים אגרוף ומרכינים ראש בעת ניגון ההמנון על הדוכן, נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של החברה האמריקנית. אומץ הלב וההקרבה שגילו הספורטאים הצעירים שהשתתפו ב"מרד הספורטאי השחור" סללו את הדרך עבור צעדיהם של שחקני קבוצת הפוטבול של מיזורי ב-2015.
בארצות הברית, כמו בארצות הברית, הכסף מדבר. האיום בהשבתת המשחקים, שמימושו היה מוביל לאובדן הכנסות אדיר לאוניברסיטה, הכריע בסופו של דבר את הכף. הנשיא וולף אולץ להתפטר בבושת פנים, תוך שהוא מודה בכישלונו האישי בניהול המשבר. בעולם הספורט המודרני, השיקול הכלכלי והרווח האישי של ספורטאים החוששים לפגוע במותג האישי שלהם, מטרפד בדרך כלל מעורבות פוליטית. בהתחשב בכך ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה שבה הקהילה השחורה עדיין סובלת מגזענות, כליאה של צעירים במספרי שיא ואלימות משטרתית, הרי שהמחאה של קבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מיזורי הוסיפה כבוד למורשת ארוכה וגאה של ספורטאים שחורים שנלחמו עבור חופש ושוויון.