בווידאו: תקציר הניצחון של מכבי תל אביב על נס ציונה
בעונת 1999/2000 התרחש נס ביד אליהו. לפיני גרשון, שהתמנה למאמן באמצע העונה הקודמת, הצטרף דיוויד בלאט, והשניים הרכיבו ביחד את המאמן הטוב באירופה. הם נחתו במכבי תל אביב ממש ברגע האחרון, לפני שהמועדון שקע סופית בחוסר הרלוונטיות שאפיין אותו בשנות ה-90'. אחרי שבשנות ה-80' התארחו הצהובים בקביעות בגמר האירופי, מפת הכדורסל החדשה תפסה אותם לא מוכנים: הגבולות נפתחו בעקבות חוק בוסמן, וכעת נאלצו שמעון מזרחי, דיוויד פדרמן ומוני פנאן להחליט מדי קיץ לא רק על צירוף שחקן אחד או שניים קווין מגי, קני בארלו או דורון ג'מצ'י אלא להתחרות בשוק תוסס ומאתגר הרבה יותר. התוצאה הייתה איבוד אליפות וחמישה גביעים בניינטיז האיומים, וחשוב מכך חוסר רלוונטיות באירופה.
גרשון ובלאט נחתו במכבי לא רק בעיתוי מושלם מבחינתה, אלא גם מבחינתם. גרשון נזרק ממכבי ראשון לציון בשל ריב עם היו"ר יצחק פרי על דקות המשחק של שחקן הציר הצעיר חיים שמעונוביץ' (!) ולאחר שהאחרון שיחרר מאחורי גבו של המאמן את הזר עבדול שמסידין. הוא הגיע צנוע יותר ורעב יותר מאשר הטיפוס רווי האגו שמוכר לנו היום. בלאט היה בסך הכול מאמן צעיר בגליל העליון. טביעת העין שלהם הביאה להיכל את נייט האפמן המנוח, את אריאל מקדונלד, את אנתוני פארקר, את ניקולה וויצ'יץ', את שרונאס יאסיקביצ'וס ואת מייסיאו באסטון. במשך 13 שנים, עם הפסקות, הובילו השניים או אחד משניהם את הצהובים לארבעה גביעי אירופה. הם היו התשתית המקצועית של המועדון.
החשיבות העצומה של גרשון ובלאט (בלי להיכנס לשאלה מי מבין השניים היה משמעותי יותר) הייתה ברורה לכל מי שעיניו בראשו, פרט לגורמים המשפיעים באמת: ראשי מכבי תל אביב בעצמם. במקום לנצל את חלון הזמנים שהוענק להם כדי לבנות בסיס איתן שיוביל את המועדון לשנים אחרי עזיבתם, בין אם עקב הצטיינות יתרה (בלאט) ובין אם עקב הסתאבות ותחושת מיאוס הדדית (גרשון), בחרו דיוויד פדרמן, רקנאטי, מזרחי ושות' להעביר את המחלקה החשובה ביותר במועדון, שאמונה על בניית הקבוצה, לידיים לא מקצועיות ולא מנוסות, בראשם של היורש דני פדרמן ומנהל מחלקת הסקאוטינג אבי אבן.
במקום להבין שרק מאמן אירופי מהשורה הראשונה יכול להתמודד עם הלחצים והציפיות במועדון העל הזה, הם מינו את גיא גודס, שלא רשם ולו הצלחה מקצועית אחת בקריירה. בזמן שברחבי היבשת חברי ההנהלה יושבים ביציע והג'נרל מנג'ר המקצוען, המנוסה, הבכיר, לא מאמן הנוער לשעבר או בנו של הבעלים - הוא מקבל ההחלטות המרכזי, במכבי התגאו בשלטון דמוקרטי-בלגניסטי, שבו לכל הבעלים יש משקל בבניית הסגל. ממש כמו באייטיז, ממש כמו בניינטיז. יש רק הבדל קטן: כיום יש לבנות מדי קיץ קבוצה חדשה, כמעט מאפס. כשעל ההחלטות אמונים חובבנים, או מקצוענים בעיני עצמם, התוצאה היא הכאוס הספורטיבי ששורר העונה במנורה מבטחים.
השבוע התרחש נס נוסף: מקומה של מכבי תל אביב ביורוליג הובטח לעשר השנים הקרובות. המונופול הספורטיבי שלה, שעמד על סף התרסקות, ניצל. הבעיה היא שמכבי היא לא רק מוסד ספורטיבי, אלא בידורי. וערכו של המותג הבידורי בצהוב נמצא בשחיקה מתמדת. דווקא בשנים שבהן עליה ליצור אלטרנטיבה לתוכניות הריאליטי בערוצים המסחריים, להצגות של סטף קרי ב-NBA, לאובססיה סביב דיוויד בלאט ועמרי כספי ולהיסטריית לאו מסי וברצלונה, הדשדוש של מכבי בשנתיים האחרונות הופך אותה למרכיב לא הכרחי בתפריט של חובבי הספורט. להיכל עדיין מגיעים 11,000 איש, כמעט מכוח האינרציה, התקשורת עדיין מדווחת באינטנסיביות והפרשנים מצחצחים חרבות אחרי הפסד, אבל העניין ההיקפי הולך ופוחת. אוהדי הספורט מהשורה השנייה כבר לא יודעים מי משחק בצהוב ומתקשים להבחין בין פארמר ורוצ'סטי (למזלם). ההדחה הצפויה מהיורוליג בתום שלב הבתים העונה רק תחמיר את המצב ותוביל את מכבי לחצי שנה במרתפי התודעה הציבורית. היא עדיין יכולה לתקן בעונות הקרובות, אך תכף יהיה מאוחר. את 13 השנים של גרשון ובלאט היא בזבזה; בעשר השנים הבאות מוטב לה להתעשת.
הפתרון פשוט למדי, ומסובך מאוד. על בעלי מכבי תל אביב לעלות ליציע, פיזית ומטאפורית, בדיוק כפי שביקש מהם רלף קליין כשהתמנה לג'נרל מנג'ר חסר סמכויות לפני יותר מ-20 שנה. עליהם למנות איש מקצוע בכיר ומנוסה, בעל רקורד של הצלחות, לתפקיד הג'נרל מנג'ר ולהפקיד בפניו את קבלת ההחלטות באופן בלעדי. כך נוהגות כל קבוצות ה-NBA ומרבית הקבוצות הבכירות באירופה. לבנות סגל של קבוצת כדורסל זה מקצוע, ואין להפקיד אותו בידי חובבנים. דרושפאקה, שחיסלה כמעט סופית ביום חמישי את סיכויי ההעפלה של מכבי לטופ 16, החתימה את מיטהאט דמירל, גרמני ממוצא טורקי שהיה המנהל המקצועי של אלבה ברלין. כשנבנה הפרויקט המחודש בפנרבחצ'ה/ אולקר, צורף מאוריציו ג'יארארדיני, לשעבר בבנטון טרוויזו ובטורונטו ראפטורס מה-NBA. המנהל המקצועי יהיה האיש שיקבע מי יאמן את הקבוצה. סמכויותיו יהיו נרחבות, פרט לתקציב שיוכתב בידי ההנהלה. נשמע מוכר? זה מודל שעובד לא רע במכבי תל אביב בכדורגל, ובעצם בכל חברה מסחרית עם דירקטוריון שמפקח על המנכ"ל.
אה, כן: כמו במקרה של ג'ורדי קרויף, הג'נרל מנג'ר חייב להיות זר, ומוטב שכך גם המאמן. יש אנשי מקצוע טובים בישראל, אבל החיבור שלהם לסביבה הלוחצת, לתקשורת, ולאווירה הרעילה והשכונתית של הספורט המקומי יוביל במוקדם או במאוחר לכישלונם. כל ג'נרל מנג'ר ישראלי פוטנציאלי ירצה להדריך את הקבוצה בשלב מסוים, כל מאמן יהיה לפני או אחרי משרת פרשנות באתר אינטרנט או בערוץ טלוויזיה, או במהלכה של יריבות קשה עם אתר אינטרנט או ערוץ טלוויזיה אחר. ככה אי אפשר לאמן את המועדון הלחוץ בעולם או לנהל אותו. למען הסר ספק, הדברים נכונים גם לגבי ניקולה וויצ'יץ', שהתנהלותו במכבי יותר ישראלית מישראלית, במובן הרע של המילה. בכלל, אין סיבה אמיתית שלישראלי יהיה יתרון כלשהו בהדרכת או בניהול קבוצה שכמעט כל שחקניה זרים ושתפקידם של השחקנים המקומיים בהצלחתה הולך ופוחת. אגב, החתמתו הצפויה של ז'אן טבק הזר אינה הפתרון: מחליטים עליה אותם אנשים שמינו את גודס ושבנו את הקבוצה הקיץ, כלומר אותו מנגנון קלוקל שאחראי להידרדרות המתמדת במעמד ובהישגים של הצהובים. לכן, מינוי ג'נרל מנג'ר דחוף יותר ממינוי מאמן.
במשך שנים הצליחה מכבי להקים מוסד לאומי דווקא מפני שהצליחה להנהיג סטנדרטים גבוהים יותר מהמקובל במדינה. ובכן, נראה שתהליכי הריקבון שעוברים על ישראל לא פוסחים גם על המועדון. אם מכבי חפצת חיים, עליה להוציא את קבלת ההחלטות למיקור חוץ. זהו העניין המסובך: הבעלים של מכבי מביאים כסף מהבית לא מטעמים אלטרואיסטיים, אלא כדי להשפיע, להרגיש את האדרנלין במהלך המשחק וגם לקרוא את שמם ולראות את תמונתם באתר האינטרנט. הם משקיעים כסף כדי לעמוד בחזית. אלא שכדי להצליח, עליהם לזוז הצידה ולחזור לאלמוניות. זו לא ערובה להצלחה, אבל אין דרך אחרת בכדורסל המודרני. אם יסרבו להכיר בכך, הם אכן יראו את שמם ואת תמונתם - אבל בהקשרים של דעיכה וכישלון.
