הרבה יותר מבעלים: סיכום המחזור על השינוי של אלונה ברקת

המחזור האחרון העלה מחדש את חוק המושאלים לראש סדר היום. השבוע כולם מדברים על גאל מרגוליס ועל אבי נמני ומכבי תל אביב, אבל אסור לשכוח מי היה הגורם האמיץ שהעז לדרוש חוק שירגיז כל כך את הטייקונים של הליגה – מיטש גולדהאר ויעקב שחר. היתה זו אלונה ברקת. ממניעים אגואיסטיים לכל דבר אבל גם עם רוח הצדק בגבה, ברקת עשתה לביתה למרות שזה עלה לה בהרבה שתיקות ופרצופים עקומים מצד חבריה למנהלת. אם תרצו, זהו חוק שמעון מזרחי מהזן הישן והמנצח. חוק שמיטב מאוד עם זה שיזם אותו והקבוצה שלו

זו רק דוגמה קטנה לשינוי החשיבה שהביאה איתה ברקת לבאר שבע. אנחנו לא עוד קבוצת צמרת נחמדה, אנחנו חלק מרכזי במשחק. ואנחנו לא דופקים חשבון לאיש, לא מפחדים מאיש, ותמיד מביטים קדימה – לצעד שישפר עוד קצת את הקבוצה. עבור מי שלא אוהד של הפועל באר שבע ולא מלווה אותה לכל משחק, מספיק היה להיות במשחק הבכורה של אצטדיון טרנר כדי להבין זאת לעומק. טקס הפתיחה כלל גם מצגת מצולמת על המסך של הבעלים, וכאשר דמותה של אלונה ברקת רק הופיעה, הקהל מיד נעמד על הרגליים ומחא כפיים. אלו לא היו רק כפיים של תודה, אלא גם כפיים של הצדעה למי גרמה להם להשתנות. לא עוד קבוצה שלילית ומתנצלת, אלא מועדון שמח שלא חושש משום דבר.

הניצחון הסבלני על הפועל חיפה היה רק דוגמה נוספת לשינוי המדהים הזה. כולם זוכרים כמה משחקים כאלה באר שבע זרקה לפח, אבל באר שבע של אלונה ברקת היא לא קבוצה שנכנעת לשדים שלה, אלא כזו שמסתכלת להם בעיניים. לא רק במנהלת – גם בקבוצה הזו אין פרות קדושות. תסתכלו על ההבדל בין הספסל של באר שבע בעונה עברה לזה העונה. עזבו אותה שחקנים שלא מספקים בינתיים את הסחורה כמו נסאר וגבאי (גם אחרי השער שלו מול מכבי חיפה, גבאי בעונה מאכזבת עד כה), ובמקומם הגיעו שהר וראדי. שלומי ארבייטמן הפך משחקן לא יציב בהרכב לאחד שיכול לקום מהספסל ולהביא שינוי, כמו כל אחד שישב לצדו.

בעונה שעברה היעדר עומק בסגל עלה לבאר שבע ביותר מדי נקודות. אבל עבור אלונה ברקת אין דבר כזה בעיות. יש רק פתרונות.

נכון לעכשיו, סלאח חסארמה לא מצליח להיות סיפור בקרית שמונה. עד כמה שזה גזעני להתעסק בזה, מאמן ערבי בליגת העל זו בשורה אמיתית ותקווה של ממש לחיים נורמליים במדינה שלנו. להיות שחקן ערבי בליגה ישראלית ובטח בנבחרת ישראלית זה אירוע, במיוחד בשנות ה-70 וה-80, אבל מאמן ערבי זו חתירה נגד כל מה שרע כאן. הנה, הערבי יכול גם להיות הבוס. לחלק הוראות. להיות הסמכות המקצועית. הוא לא פועל ככל הפועלים, הוא מנהל ככל המנהלים. הוא שווה עד הסוף.

בינתיים חסארמה לא מיצר לנו מספיק סיבות טובות לדבר עליו. ואל תסתכלו בטבלה, אלא במה שמסתתר בתוכה. קרית שמונה שלו משעממת, וגם אם היא סובלת מנסיגה באיכות השחקנים, זה צריך להתאזן עם הנסיגה העקבית ברמת הליגה. חסארמה היה אמור להיות התגלית של איזי שרצקי (ואולי הוא עוד יהיה), עוד חוליה בשרשרת של סיפורים שצמחו בחממה של בעלי קרית שמונה, אבל עד כה אנחנו מקבלים יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה.

הנקודה הזו אמורה להטריד את שרצקי לא פחות מחסארמה. לא בטוח שכל קבוצה בליגת העל תנהיג שוויון הזדמנויות כזה למאמן קרית שמונה, אבל עוד חזון למועד. הנקודה לגבי שרצקי היא אחרת: כשברק בכר עזב את המערכת, קרית שמונה שידרה שהיא חזקה יותר מכל מאמן. שכל מאמן מצליח הוא בעצם תוצאה של העבודה הנהדרת של שרצקי. שבלעדיו הם לא מסוגלים. לא יכולים. שקרית שמונה עשתה אותם, ולא הם אותה.

השליש הראשון של העונה הזו, שהחלה עם זיכרונות פרשת העזיבה של בכר, מספק לא מעט ספקות לגבי המיתוס הזה. לא כל מאמן, כנראה, יכול להצליח עם קרית שמונה בליגת העל כמו בכר ובן שמעון. חלקו של שרצקי בהצלחה הוא גדול, כמובן, אבל גם אותם מאמנים עשו אותו ועשו את קרית שמונה למה שהיא היום. הרעיון למנות את חסארמה הוא מבורך מכל הבחינות, אבל אם הוא לא יחזיר בקרוב את הניצוץ שנעלם השנה לקרית שמונה איזי שרצקי יצטרך לחשוב על מאמן ברמה גבוהה שיעזור לו. לבד, נכון לעכשיו, די קשה לו.

מי שרוצה ללמוד על נפלאות הכדורגל הישראלי ומהותו החולה, יכול להתמקד במחמאות שאלי טביב מקבל בשבועות האחרונים. הג'נרל מנג'ר הטוב בליגה, הסקאוט הטוב בארץ, המנהל ששוב עושה בית ספר לכולם. יש רק בעיה אחת עם השבחים האלה – אלי טביב הוא בעלים. הוא בעלים של מועדון כדורגל גדול. מועדון אותו הוא עזב פעם אחר פעם בהכרזות, מועדון אותו הוא הכניס לכאוס עם ההתנהלות שלו אחרי המשחק בשרלרואה, מועדון שמחלקות חשובות שלו כמו הנוער לא מתפקדות ומתנהל כמו חנות מכולת, עם בעלים שמפטר מאמנים כמו שמוכרים לחמניות. אם אלי טביב היה סקאוט, אם אלי טביב היה מנהל משהו פרטי, אולי הטריקים שלו שמכניסים הרבה כסף היו אמורים להצדיק את מחמאות השעה. בינתיים, כל מה שיש לו להציע לבית"ר אלו תוצאות רגעיות ופרשנים שממהרים להכניס בהן תוכן שטחי. עד הפיצוץ הבא.

זה לא שטביב לא עושה גם דברים טובים, הוא פשוט לא משנה את הכותרת שמעליהם. אם יש משהו שכן שווה להתעסק בו, זה הביטחון שבית"ר ירושלים הנוכחית נותנת לגיבוריה לפרוח. בית"ר היא אולי החממה הכי טובה בליגה לשחקנים שלא הצליחו לפרוח קודם לכן או שהיו להם כל מיני בעיות. שלומי אזולאי, אלי דסה, עומר אצילי, בוריס קליימן, דן איינבינדר, דושאן מאטוביץ'. ואפילו לירוי צעירי. בית"ר ירושלים החדשה, של "הסקאוט הטוב בארץ", אכן יודעת לתת לאותם שחקנים את החדווה ואת הבמה להוכיח שכוחם עוד איתם. בדומה לימים בהם שחקנים כמו אריק בנאדו הגיעו לבית"ר כדי להרים ראש, כך גם היום.

אחת הסיבות לתופעה הזו היא רוח המועדון. גם בשנים בהן לא ברור מה יהיה עם הבעלים ואיך יוצאים מטבעת החנק של חלק מהאוהדים הגזעניים, בית"ר היא עדיין קבוצה שנדלקת בשניות ומדליקה איתה כמעט כל שחקן שמגיע אליה. עם "הסקאוט הטוב בארץ" זה בוודאי מצוין, חבל רק שהוא פחות טוב בלהיות בעלים ואת הפירות האלה יקצרו מועדונים אחרים. תחשבו על זה של"ג'נרל מנג'ר הטוב בליגה" היה גם בעלים מעולה. בעלים לא שממהר למכור את השחקנים המצטיינים שלו, ממלא את טדי כל שבת ומחזיר את הכסף שהוא מקבל מהגולדהארים, ומסתער על האליפות בליגה העלובה הזו. אם אחרי משבר כזה בית"ר במקום השלישי, נסו לדמיין מה היה קורה בלעדיו. או שכולם כאן רק מסתכלים על התוצאות של הרגע?

הפועל כפר סבא – בני סכנין:

מה הסיבה שמוחמד אבו יונס, יו"ר סכנין, כל כך רוצה שמוחמד קנדיל הבעייתי יחזור לשער על חשבון רן קדוש – זו שאלה שכרגע אפשר רק לחשוב על התשובה שלה, לא לומר. בינתיים ניתן רק לדבר על רבדים מעט יותר עמוקים של הגישה המוזרה הזו, וזה הקשר בין התנהגות הקהל בסכנין בנוגע לאי שיתופו של שוער הבית, לבין התנהלותו של האיש האחראי על המועדון. כי כשאבו יונס מחזק את מחאת האוהדים המוגזמת והמיותרת הזו, הוא בעצם פועל כמוהם. הוא הופך להיות אחד מהם. וזו נקודה חשובה, לאור ההיתממות של אותו אבו יונס אחרי ההתפרעות של אוהדי סכנין בסיום משחק ההפסד לבית"ר, התפרעות שאינה שייכת למחוזות הכדורגל והיתה צריכה להסתיים בסגירת המגרש לתקופה ארוכה.

"מה אני יכול לעשות נגדם?", טען אז הבוס. "אין לי דרך לגרום להם להתנהג אחרת", רמז באותם ימים היו"ר. האמנם? התנהלות אבו יונס בשבוע האחרון רק מטפחת את הקשר הזה. כשמישהו נותן יד ליחס לא הוגן לשוער, שלא יגיד אחר כך שאין לו טביעות אצבע בסערה הבאה.

מכבי נתניה – הפועל רעננה

כשמאמן חוזר לקדנציה חמישית בקבוצה כמו ראובן עטר, לא קל להעריך את האפקט העתידי. יש מספיק טובות שעטר יצליח עם מכבי נתניה, כמו גם מספיק אפשרויות להיכשל. דבר אחד בטוח: מכבי נתניה היא אולי ההזדמנות האחרונה של ראובן עטר להציל את קריירת האימון שלו. נכון, בליגת העל המביכה של ימינו כל אחד יכול להיות מאמן, אבל ראובן עטר הוא לא כל אחד והוא לא ממהר לכל ג'וב. קשה לראות אותו מקבל הצעות שבאמת מעניינות אותו אם ההידרדרות שלו לא תיעצר העונה. יותר משמכבי נתניה צריכה אותו, הוא צריך את מכבי נתניה. יש לו סגל הרבה פחות טוב מזה שהיה לרוני לוי שהגיע באמצע העונה שעברה, אבל אפשרות לא פחות גדולה להשיג כאן קאמבק בזכות עבודת ארגון נכונה וניצול של ליגה חלשה. אם את זה עטר לא יעשה הפעם, ספק אם הוא יעשה זאת יותר אחר כך.