יצחק שום: "הכדורגל הישראלי מגעיל אותי. מכבי חיפה גדולה על הרבה שחקנים"

בווידאו: ההפסד של מכבי חיפה לבית"ר ירושלים

יצחק שום, מי שהיה מאמן מכבי חיפה באחת העונות הגדולות בתולדותיה - עונת 2002/03, בה העפילה לראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי לשלב הבתים של ליגת האלופות - התראיין הערב (שני) לתכנית "היציע הצפוני" ברדיו "קול רגע". בשנים האחרונות נמצא המאמן הוותיק מחוץ לעניינים, אבל יש לו הרבה מה להגיד על מכבי חיפה הנוכחית, נבחרת ישראל, המאמנים והרמה של הכדורגל הישראלי.

על הרמה: "אני מאוד מאוכזב מהכדורגל הישראלי, מהרמה ובעיקר מהדיבורים שמסביב. יש לנו, כביכול, שחקנים מצוינים ומאמנים טובים מאוד, אבל הכדורגל הולך אחורה. אני לא רוצה להשתמש במילים בוטות יותר על מה שאני מרגיש כלפי המצב הנוכחי, אבל במקום שנלך קדימה ונעלה את הרמה, היא יורדת. הכדורגל הישראלי מגעיל אותי, ולכן אני לא שש לחזור להיות חלק ממנו. מי שאשמים פה הם המאמנים, ואני בתוכם. זה ברור. אנחנו רוצים לרצות את השחקנים ולא דורשים מהם מספיק. אנחנו כל הזמן רוצים להיות גאים בשחקנים שלנו, אבל הם תמיד מאכזבים אותנו".

על מכבי חיפה: "זו קבוצה גדולה, מועדון גדול. לא מדובר בעוד מועדון בכדורגל הישראלי. היה לי את הכבוד לעבוד שם. הבעיה שם הייתה בחוסר ההצלחה להביא שחקנים וחוסר הצלחה להביא את המאמנים הנכונים. עם זאת, לא כל שחקן צריך להגיע למכבי חיפה, כי המועדון הזה גדול על הרבה שחקנים. אתה יכול להיות שחקן טוב, אבל לחיפה מגיעים הטובים ביותר. היה לי את הכבוד לעבוד במכבי חיפה עם שחקנים שהערכתי מאוד, והם העריכו את המועדון. לא הייתי צריך להגיד שם כל שני וחמישי ש'השחקנים שלי רצו'. מה זאת אומרת? שחקנים לא אמורים לרצות? שחקנים אמורים לבוא לתת את הכול. תמיד. מכבי חיפה זו קבוצה שחייבת להתמודד בכל שנה ושנה על האליפות ועל מקסימום התארים, ולא משנה מי המאמן. את החוויות שחוויתי במכבי חיפה, לא חוויתי בשום מקום בעולם. את הפעם הראשונה זוכרים הכי טוב. הגענו לליגת האלופות ולא היינו שם קישוט. לקחנו שבע נקודות, הבקענו 12 שערים, קיבלנו 12 שערים. זו הייתה חוויה לכולם בתוך המועדון ובמדינת ישראל".

על המאמנים: "איפה הזמנים של דוביד שוויצר, שניאור, סטלמך, גרונדמן, ניסים בכר, שלמה שרף, גיורא שפיגל, איפה כל אלה? כשעמדת מול שוויצר וידעת מה האיש הזה עשה בכדורגל הישראלי ועבור הכדורגל הישראלי, הבנת מה אתה צריך לתת על המגרש. היום לא צריך כלום בשביל לעמוד על הקווים. לא מבין אף פעם למה מתכוונים כשאומרים שהמאמן 'הרוויח' את חדר ההלבשה? אנחנו רק ידענו שאם היינו מנצחים, אז חדר ההלבשה שמח ואם הפסדנו, אז חדר ההלבשה עצוב. חלק מהעניין זה גם שמאמנים מפתחים יחסי חברות עם שחקנים. לא יודע למה מאמן צריך להתרפס בפני השחקנים שלו".

על הימצאותו מחוץ לכדורגל: "אני בסך הכול שנה שנייה בלי חוזה. מ-1983 עד 2013 אימנתי 30 שנה רצוף. קחו עוד 20 שנה כשחקן, וזה אומר שאני 50 שנה בכדורגל. אם ירצו להשתמש בי בנבחרת, מצוין. 25 משנותיי הייתי בנבחרת ישראל, 15 בתור שחקן ו-10 בתור מאמן. אם לא, גם בסדר. יש לי הרבה עסקים בחיים, למרות שאני בוודאות יכול לומר שהעסק הטוב ביותר שלי בחיים היה הכדורגל".