בווידאו: סטף קרי מראה קמצוץ מהיכולות שלו בביקור בפליפינים
לעמוד הפייסבוק של וואלה! ספורט NBA
בשבוע וחצי הראשונים של עונת ה-NBA קרו הרבה מאוד דברים, אבל כולם התגמדו ליד סטף קרי. ה-MVP המכהן פתח את העונה בכושר יוצא דופן אפילו בסטנדרטים יוצאי הדופן שלו. אחרי חמישה משחקים (לא כולל המשחק שנערך הלילה), הוא העמיד את השורה הסטטיסטית הבאה: 35.8 נקודות ב-57.4 אחוזים מהשדה, 5.6 שלשות ב-51.9 אחוזים, 7.4 זריקות עונשין ב-94.6 אחוזים, 5 ריבאונדים, 5.8 אסיסטים על 1.6 איבודים, 2.2 חטיפות, 76.3 אחוזי קליעה משוקללים (TS) ומדד יעילות (PER) של 47. אחרי חמישה משחקים, התשובה הנכונה לשאלה 'ראית את הרבע המטורף של סטף קרי?' היא 'איזה מהם?', פשוט כי היו לו כבר שלושה רבעים של יותר מ-20 נקודות. אי אפשר להשוות את רצף חמשת המשחקים האלה לשום דבר שקרה לפניו. היחיד שאולי מתחרה ביכולת הקליעה של סטף בפתיחת העונה הוא דובי גל ב-'מלך הסלים'.
זה השלב בו אני אמור לטעון שקרי לא ימשיך ככה, שבסופו של דבר הוא יירגע ויתייצב על מספרים אנושיים. אבל מה אם לא? מה לגבי האפשרות שהוא פשוט ימשיך לקלוע חמש שלשות למשחק ביותר מ-50 אחוזים, למצוא דרכים יצירתיות להגיע לטבעת, להפעיל את החברים ביעילות ולחסל יריבה בשלוש דקות כל משחק?
הגדולה האמיתית של קרי היא בכך שבמקרה שלו תהיות מהסוג הזה עולות מעצמן ונראות כמעט הגיוניות. זאת תכונה של ספורטאים מזן נדיר, ספורטאים חד פעמיים שמביאים יכולת מסוימת לשיאים חדשים. כשספורטאים כאלה נמצאים בשיאם, אנחנו באמת לא יודעים כמה רחוק זה יגיע, מהו קצה גבול היכולת האנושית. קרי קולע מבחוץ כפי שאף אחד לא קלע מבחוץ אף פעם, כשהוא בזון הסלים שלו נראים בו זמנית קלים מאוד ובלתי אפשריים, ופתיחת העונה הזו עשויה להעיד על השלב הבא באבולוציה של הקלע הגדול ביותר אי פעם.
לעומת הרץ או השחיין המהיר בעולם, בענף כמו כדורסל יכולת לא באה לידי ביטוי בהבלחה חד פעמית אלא ביציבות. כולם מסוגלים להכניס מדי פעם כדור לטבעת ממרחק של 6.7 מטר, חלק גדול משחקני ה-NBA מסוגלים לעשות זאת בתדירות סבירה, לפעמים שחקן תופס יום בו נדמה שהוא לא יכול להחטיא. בכל הקשור לקליעה, הבדלים לא נראים לעין אלא נמדדים לאורך זמן וקשורים לאחוזי הצלחה, לכן קל יחסית להאמין שניתן להשתפר בתחום הזה, גם ברמות הגבוהות ביותר של ביצוע. במקום להצליח בפעולה ב-45 מתוך 100 נסיונות בסך הכל צריך להצליח ב-50 מתוך 100, ואם 50 למה לא 55 ו-60? זאת הרי אותה פעולה כל הזמן.
היכולת לבצע את אותה פעולה בהצלחה קשורה, בין היתר, להיכרות של ספורטאי עם הגוף שלו והמנגנונים שמפעילים אותו. בפתיחת העונה נדמה שזה הדבר שקרי הביא קרוב לשלמות. הוא יכול להעביר רבעים שלמים כמעט בלי לזרוק ואז להשתלט על המשחק ברגע. הוא לא זקוק ל-heat check, הרושם הוא שהוא יודע מראש מתי הוא חם והוא מחכה לרגעים האלה. אולי זה לא מקרה שהרגע הזכור ביותר במשחקי ההכנה היה כשקרי חגג עם הספסל שלשה כשהכדור עוד היה באוויר. הוא הגיע לרמת היכרות עם עצמו בה הוא יודע מתי זריקה תיכנס.
הנתון המעניין ביותר בפתיחת העונה של קרי הוא שאחוזי השלשות שלו גבוהים במיוחד דווקא בעלייה לקליעה מכדרור (pull up). שלשה בעלייה מכדרור נחשבת לזריקה הקשה ביותר שיש. קרי תמיד היה ידוע כשחקן שקולע אותה באחוזים גבוהים במיוחד, אך בחמשת המשחקים הראשונים זה הרבה מעבר לכך. קרי קלע במשחקים האלה 3.8 שלשות בעלייה מכדרור ב-57.6 אחוזים, בעוד שדווקא שלשות בקאץ' אנד שוט, שנחשבות להרבה יותר קלות, הוא קלע ב-35.3 אחוזים (וגם זרק הרבה פחות שלשות כאלה). האחוזים אפילו טובים יותר ומגיעים לאיזור ה-60 כשבודקים זריקות שקרי לוקח לאחר שלושה כדרורים ומעלה וכמעט לא מושפעים ממידת הקרבה של השומר שלו.
כיצד ניתן להסביר את הנתונים האלה, מעבר לחריגה סטטיסטית שתתיישר? בדיוק בהיכרות הטובה יותר של קרי את עצמו. זריקות בקאץ' אנד שוט הן בדרך כלל זריקות שקרי צריך לקחת, מצבים בהם התקפה מוצלחת מסדרת לו זריקה יחסית נוחה. זריקות בעלייה מכדרור הן זריקות שהוא רוצה לקחת, כשהוא מרגיש או אפילו יודע שהוא הולך לקלוע, ללא קשר לדרגת הקושי של הזריקה.
לכאורה, המגמה הזו של קרי הפוכה לסגנון של גולדן סטייט מאז שסטיב קר לקח פיקוד. הרי בתקופה של מארק ג'קסון ההתקפה של הווריירס התבססה יותר מדי על היכולת של קרי לקלוע זריקות קשות וזה מה שהגביל אותה. קר השתמש ביכולות יוצאות הדופן של הכוכב שלו בדרכים מגוונות ומתוחכמות יותר, כאלה שמנצלות טוב יותר את יכולת החדירה והמסירה שלו ונעזרות בהתמקדות של ההגנה בו כדי לפנות שחקנים אחרים. אם הוא מגיע לשיאו בינתיים בדקות בהן הוא מכדרר ועולה לקליעה מול שומר, זאת לא חזרה אחורה?
התשובה היא שזה ההבדל בין קבוצה שתלויה ביכולת של קרי לקלוע זריקות כאלה לקבוצה שלא תלויה בכך. אצל ג'קסון, היו דקות בהן קרי אמור היה להשתלט על המשחק, בלי קשר לשאלה איך הוא מרגיש באותן דקות. בפתיחת העונה הזו, ההתקפה של הווריירס זורמת בכל מקרה. בדקות שהוא לא זורק מבחוץ הוא עדיין חודר, מוסר ונע ללא כדור באופן שמכריח הגנות יריבות להגיב בפאניקה. הוא משתלט על המשחק מתי שהוא רוצה, וזה יכול לקרות בדקות הראשונות (המשחק הראשון נגד הפליקנס), בדקות האחרונות (נגד הקליפרס) או בכל שלב באמצע (הרבע השלישי במשחק השני נגד הפליקנס ובשחיטה של הגריזליס).
השילוב הזה, בין קבוצה שלא צריכה שהכוכב שלה ישתלט על משחקים בכוח לכוכב שלא רוצה להשתלט על משחקים בכוח, מאפשר את מה שראינו בחמשת המשחקים הראשונים. קרי הוא לא מהשחקנים שמרוב ביטחון ביכולות שלהם לא יודעים מתי הם לא פוגעים וממשיכים לזרוק גם בדקות כאלה, וגולדן סטייט ממש לא צריכה שהוא יהיה כזה. כך נוצרת הזדמנות למתוח את קצה גבול היכולת של קלע החוץ הטוב בעולם. כמובן, ההנחה הכמעט וודאית היא עדיין שבקרוב מאוד זה יירגע וקרי יחזור למספרים מתקבלים על הדעת, אבל זה סטף קרי, וזאת גולדן סטייט, אז מותר לתהות ולקוות: אולי לא?