"מגבת הינה הפריט השימושי ביותר עבור הזברה.....אתה יכול להתעטף בה.... לשבת עליה... להשתמש בה כמפרש... לכורכה סביב ראשך... ובמקרה חירום לנפנף בה כאות מצוקה.... אדם היודע היכן המגבת שלו הינו אדם אשר אין לזלזל בו".
(מדריך הטרמפיסט לגלקסיה גרסת הפוטבול)
"בלי ששמנו לב...". המילים שחשבו לפתוח את הטור. אך האמת היא ששמנו לב. ועוד איך שמנו לב ויותר מדי שמנו לב. גשם של מגבות צהובות שוטף העונה את הליגה. שבר ענן, מבול, מונסון צהוב ספוגי מסמורטט ומדכא שמלווה בשובל גדול של מלל, פרשנויות, ויכוחים ובעיקר טוקבקים עצבניים. מה שהתחיל כתחושה לא נוחה בעונה שחלפה, מקבל חותמת רשמית מתחילת העונה הנוכחית.
להלן העובדות:
יותר מגבות נזרקות השנה באוויר מאשר בכל עונה אחרת בהיסטוריה של הליגה.
המחזור השני היה השבוע המנוגב ביותר אי פעם ב-NFL. 357 סמרטוטים צהובים הושלכו אל על.
במחזור השלישי שברנו את שיא המגבות לשלושת המחזורים הראשונים, שנקבע בעונה המופרעת של 2005.
במחזור השישי זכינו לשבירה נוספת.
במחזור האחרון קיבלנו במשחק בין סן פרנסיסקו לסנט לואיס 21 מגבות רק במחצית הראשונה. יותר מנקודות. אפילו יותר מדרייבים.
אנחנו בקצב הנכון לשבירת שיא כל הזמנים, בין אם מתייחסים לכלל המגבות ובין אם סופרים רק את אלה שהפכו ליארדים, בניקוי עבירות הדדיות או וויתורים:
למעלה מ-17 מגבות צהובות מגיחות בממוצע מדי משחק, הופכות אותו קשה לצפייה, מאריכות את משכו ובעיקר גורמות לצופים לעצור נשימה לאחר כל מהלך גדול מחשש לסמרטוט צהוב שיחריב הכל. האוהדים זועמים, השחקנים מבולבלים, השופטים בעיקר מתעלמים.
"אני מסרב לענות על שאלה זו מחמת אי ידיעת התשובה"
(זאפוד ביבלברוקס - מחלקת השיפוט הגלקטית)
מבחינת השופטים, הכל כאמור בסדר. דין בלנדינו, ראש אגף השיפוט בליגה או איך שלא תקראו לזה, טען בעונה שעברה שלמעשה השופטים שורקים פחות מדי. "אפילו בעלי הקבוצות מתקשרים אלי ודורשים עוד שריקות", אמר. עוד נחזור לאמירה הזו. מייק פריירה, קודמו בתפקיד, נתפס אומר לאחר המחזור השלישי: "אנחנו (השופטים) פשוט רואים יותר עבירות". גם לאמירה הזו עוד נחזור. המערכת כצפוי, נותנת גב מוחלט ומיישרת קו עם המגמה, תוך שימוש במונח הקסם הקבוע של הליגה בשנים האחרונות: "בטיחות השחקנים". חמשת חוקי הבטיחות החדשים שהוכנסו העונה הם סוג של הסבר אך ד??א ע?ק?א, אף אחד מהם איננו רלוונטי לסוג העבירות בהן חלה העלייה הדרמטית בשתי העונות האחרונות.
אין שום קשר בין הולדינג ופאס אינטרפירנס לבין בטיחות. אלו לא העבירות האישיות, "אלימות לא הכרחית" או המגבת הבלתי נסבלת על שם "רפי דה-פסר". אלו עבירות של מגע רגיל אשר קיימות בכל רגע נתון. השופטים אכן רואים יותר עבירות אבל בעיקר עבירות סובייקטיביות הנתונות לפרשנות. כמות העבירות המדידות (זינוק מוקדם למשל) דווקא נותר יציב.
"תעשה שלושים עבירות, ישרקו לך שלושים. תעשה שישים עבירות, ישרקו לך.....שלושים"
(פנחס גרשון, פריחת הדובדבנים)
פיתחו סוגריים.
גיחה קצרה וחשובה לסצנת הכדור הכתום. כדורסל, צריך להגיד ביושר, הינו כנראה ענף הכדור היחיד בו שופט יכול להחליט מראש מי הוא רוצה שינצח ובסופו של המשחק לקבל ציון 10 על השיפוט. שכן כדורסל, מה לעשות, הוא ספורט בו השאלה איננה על מה אתה שורק, אלא דווקא על מה אינך שורק. זה משחק של מגע בו המגע אסור. בכל רגע נתון אפשר לשרוק צעדים, משיכה, שלוש שניות.....כל מגע הוא מבוא לעבירה... השאלה אם לשרוק או לא תלויה אך ורק בטוב ליבו של השופט ובאוריינטציית המשחק שלו. אפשר לראות בקלות את ההבדלים בין הליגה הישראלית, הכדורסל האירופאי בואכה ל-NBA.
בדרך כלל השופטים מנסים לאזן, לקזז, לשמור על פרופורציות ולהישאר בתחום העבירות ה"נורמטיבי" לשתי הקבוצות. פנקסנות היא עובדה קיימת ועדיין שופט יכול לשרוק 40 שריקות נכונות ומדויקות ולהשפיע ביודעין על תוצאת המשחק, כשהוא פשוט מתעלם באלגנטיות מהפרות אחרות.
סגור סוגריים.
הפוטבול, למרבה הצער, הולך ומתקרב לכיוון הזה. החוקים לא מיושרים עם המציאות. כל סנאפ המתמשך מעבר לשנייה וחצי מכיל לפחות עבירת הולדינג אחת הגנתית או התקפית. בכל פאנט או קיקאוף מתבצעות מספר חסימות לא חוקיות מאחור. לפחות 50 אחוז מהמסירות מערבות עבירת PI. חלק לא מבוטל מהן דווקא מצד ההתקפה.
ניו אינגלנד מבצעת בכל משחק בממוצע שלוש פעמים את תרגיל החסימה הנעה שלה. כל מהלך של סטיב סמית' כולל מינימום עבירת התגרות אחת (טאונטינג). תבדקו לבד בהילוך איטי. עזבו את הכדור, תסתכלו על השחקנים. לא צריך להיות זברה בשביל לראות כיצד ניתן להשתעשע עם המגבת כמעט בכל מהלך. "אין כמעט אף תלונה של הקבוצות על השופטים שלנו", אומר בלנדינו, "אם כבר, הרוב המוחלט של התלונות הוא דווקא על דברים שהיינו צריכים לשרוק ולא שרקנו". בדיוק דין, זו בדיוק הבעיה.
"זברות... אתה יכול לתעב אותן או להתעלם מהן, אבל אינך יכול בשום אופן לאהוב אותן"
(אוהדי הפוטבול מזדהים עם מרווין הרובוט הדכאוני)
חוץ מאריות, אף אחד לא אוהב זברות. אין בזה שום דבר חדש. אבל בסיפור הזה קשה לבוא בטענות לשופטים עצמם. מדובר בצוותים שעובדים קשה מאוד, מתאמנים, עורכים סימולציות, מנקרים בישיבות עמוסות בורקס תפל, סופגים ניקוד והערכה על כל צעד ושעל, אוכלים שותים ונושמים את ספר החוקים השמנמן של הליגה (86 עמודים, פונט קטנטן, ניסוח משפטי, כריכה מנוקדת). הם בדרך כלל עושים עבודה טובה, שוחים בחומר, מזהים במגרש נכון את מיקום הרגלים, משך השליטה בכדור, איבודים, נקודות. לעיתים הם אף מרימים מגבת שהושלכה בחופזה אחרי התייעצות. 17 צוותי שיפוט קבועים יש לליגה. בכל צוות שבעה שופטים ושניים-שלושה מחליפים. יש אפילו אישה-שופטת (באמת נחמד מצידכם). הם לא הבעיה.
יש אמנם הבדלים בין השופטים. הצוותים של בוגר, אנדרסון ובעיקר האסי (שהחליף העונה את ביל לוי הבלתי נסבל) מנפנפים מגבות משמעותית יותר מהצוותים של ווינוביץ', קולמן ובלקמן. אבל בפועל כל הצוותים העלו את מפלס הצהוב במחוזותיהם. הסיבה לכך מאוד פשוטה. הנחיות מלמעלה. ב-2014 החליטה הליגה לשים דגש על המגע. המסר "אל תיגעו ברסיברים" זורם אל השטח בצהוב בוהק. לא בטיחות ולא נעליים.
הבעיה היא שמגע הוא עניין סובייקטיבי לחלוטין. מה שנראה בעיני אחד כמגע מינורי, ייתפס כמהותי בעיני האחר. הכל עניין של זווית מבט אישית וכך אפשר לראות משחקים בהם מגבות קריטיות מסיגות את קו ההתנגשות שוב ושוב לאחור על שטויות, בעוד שבמשחק מקביל קבוצות אחרות שוברות זו לזו ידיים ולא מקבלות אפילו מארש צהוב בודד. דוגמאות כאלה יש בכל מחזור ובכל משחק. קשה לשמור על אחידות כשהפרמטרים לא מדידים. לא בטוח שמלכתחילה אפשר.
"בכמה דרכים על אדם ללכת?"
(השאלה הנכונה לתשובה 42)
אז מה יהיה? כלום. פתרונות לצינון המצב מועלים חדשות לבקרים, אבל אף אחד מהם לא באמת אפקטיבי. כולם, לרבות המפוספסים, מסכימים שספר החוקים עבה מדי, אבל דלולו לא ישנה את המהות. איזה כמות של עבירות למשחק תיחשב "נורמטיבית"? ובעיני מי?
ביל בליצ'יק, בתמיכה מאסיבית של מאמנים רבים, מוביל מהלך שיאפשר ערעור גם על מגבות. בשלב מסוים בעתיד, ההצעה הזו מן הסתם תתקבל, אלא שהיא חסרת כל משמעות. כפי שראינו, רוב מוחלט של השריקות נשענות על בסיס די מוצק. הן לא הבעיה. אפילו בליצ'יק לא יוכל לערער על מגבת שמעולם לא נזרקה. הצעה אחרת מאמצת את המודל המופלא של ההליכה התחרותית. כן, יש ספורט כזה (מי שלא מכיר את פרופ' שאול לדני, שיתבייש מיד). מדובר בענף ספורט שכל מהותו רמאות אחת מוחלטת. החוק הבסיסי בו אוסר על ניתוק בו זמני של שתי הרגלים מהקרקע. בפועל, אין אפילו הלך/רץ אחד שלא מבצע ברציפות את הפעולה הזו לאורך כל התחרות.
הפיתרון של ראשי הענף היה גאוני: איסור מוחלט על צוותי הטלוויזיה להתמקד באזור כפות הרגליים והתעלמות מוחלטת מהמצב. מדי פעם בתחרויות השונות, פוסלים רצים באופן שרירותי (וקצת פוליטי) ובזה מסתיים הטיפול. הענף כידוע זוכה לפריחה עצומה ב.... ב.... טוב, במקומות מסוימים, אבל לא לשם אנחנו רוצים להוביל את הפוטבול. התעלמות מהעבירות היא לא אופציה.
אפשר כמובן ללכת על האקסטרים. השליכו מגבת על כל דבר. חוק זה חוק. תנו דגש על הספר כולו. אל תגעו ברסיברים, אל תדחפו את החוסמים, אל תנשמו ליד הקוורטרבק, אל תפריעו לבועטים לזייף כריתת רגל. הקפדה מוחלטת. השחקנים בסוף יפנימו. השאלה אם יישארו צופים.
גם זה כמובן לא יקרה. הפיתרון יגיע לבד, דרך המודל שאימץ ה-NBA. אם אין נזק גדול, גם אין מגבת קטנה. אף אחד לא יודה בכלום. השופטים ימשיכו לטעון שהם שורקים רק על מה שהם רואים, המשחק יזרום. מונסון המגבות יחזור לרמת גשם סטנדרטית. זה לא יפתור אמנם את בעיית הסלקטיביות הבלתי נסבלת, אבל לפחות יצמצם קצת את הטענות, את תחושת הקיפוח ואת מספר העצירות המוגזם. הקצב כבר מתחיל להיחלש והוא יחלש עוד יותר בחצי השני של העונה. השיאים של 2005 לא ישברו, לא טמפה וגם לא בפאלו ישברו את השיא העונתי של אוקלנד. לא נראה בעונה הזאת משחקים של 37 מגבות. ואני רק תפילה שלא אצטרך לאכול את המגבת כשכל זה בכל זאת יקרה.
"יש תיאוריה הגורסת כי אם אי פעם יגלה מישהו לשם מה בדיוק נועדו כל אלפי החוקים של הליגה, אזי ייעלמו כל החוקים כהרף עין ויוחלפו במשהו מוזר ובלתי מובן עוד יותר. יש תיאוריה אחרת הגורסת כי כל זה כבר קרה".
(החיים, היקום וכל השאר גרסת הכדור האליפטי...)