מורשת פולוקארוב: הנאום, הנתון והניצחון של קרלוס גרסיה בדרבי

האפליקציה שתסדר לכם את החיים

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

הכי טוב: אין

פחות טוב: ליביו אנטל

קהל הפועל תל אביב: תצוגה טובה מאוד, שהזכירה נשכחות. אנרגיות נהדרות, עד ש… ציון: 8

קהל מכבי תל אביב: אבוקות בהתחלה (היי, אצטדיון נתניה, מה 'ניינים?), שלווה באמצע וטירוף בסוף. ציון: 8

פינת הקלישאה: "כל השבוע התכוננו טוב למשחק, ואתה מקבל גול משום מקום, ממצב נייח. וחבל. באמת חבל. אבל זה חלק מהכדורגל" (וואליד באדיר)

יש דברים שקשה מאוד לזייף. כמו למשל אהבת שחקני ואוהדי מכבי תל אביב לקרלוס גרסיה. דקות לאחר שזיו אדלר שרק את הדרבי אל סופו הצהוב, והחבר'ה שבשער 11 התנפחו כמו הוורידים שבצווארו של גרסיה - כשמולם הסגל של אלופת ישראל מנסה להיכנס לקרליטו לתוך החולצה. יש דברים שקשה מאוד לזייף, והם הרי שרופים עליו. כולם.

אם ינסה עוד אלף פעם לנגוח עם הסנטימטר הכי חבוי בראש, תוך כדי תנועה נגד השער - הכדור יעוף כנראה לאלף עזאזל. אבל כשמגיע, גם הדרבי הכי לא מדויק בהיסטוריה מסתיים ב-1 מ-1 מעבר לקרחת.

ולגרסיה מגיע.

הגול הזה לא הופך אותו לראוי הרכב במכבי תל אביב. לא שער ניצחון בדרבי ישנה את התזה לגביו. גרסיה בלם טוב מאוד שנמצא בדעיכה. הוא איטי יותר, הוא מפוקס פחות, וכרגע, במסגרת הזרים הנוכחית ועם טב"ח1 וטיבי בסגל - ישראלים שלרוב משחקים לפניו - ההצדקה להחזקתו פוחתת מרגע לרגע.

ג'ורדי קרויף רוצה להגדיל את מספר הזרים. מקצועית, הוא לא הצליח לשגר הנה חמישה ערכים-מוספים ולכן זו נראית חזירות. אבל ההולנדי אמר משפט אחד מעניין בנושא, מזווית קצת אחרת. הוא הסביר שהשחקנים הזרים משפרים את חדר ההלבשה, וימשכו את הכדורגלן הישראלית למקצוענות, לעתיד טוב יותר.

אפשר בהחלט לפקפק במניעיו של קרויף, אבל אם יש סיבה אחת לאשר לו העלאה במכסה, קרלוס גרסיה הוא הדוגמה המושלמת. אחרי שלוש שנים ועודף, הוא אחד הזרים הכי מחוברים שנחתו כאן. הוא חובב-ישראל, הוא נחמד, אבל יותר מהכל - הוא מקצוען שהלוואי שהיו עוד כמוהו.

מעמדו דעך בצורה בלתי רגילה לאחרונה, הוא ירד לספסל והיה נראה לפרקים שהמטוס הביתה כבר על המסלול. אתם זוכרים. אתם יודעים. לא קל לכדורגלן לקבל דעיכה במעמדו. אתם רואים שיש הרבה כאלה שקשה להם לקבל את זה. אתם רואים את מדוכאי הספסל, את מסנני הקללות, את הרצים לסוכנים, את העונים למבקרים, את האלה שלא יודעים מה עושים כשהעבר נשאר מאחור. אבל גרסיה כן יודע.

הנה נאומו אמש.

"כולם יודעים על הקשיים שהיו לי העונה", אמר, "אבל ההורים שלי לימדו אותי שצריך להמשיך לעבוד. זו הדרך היחידה.

"כשאני שמח, אני עובד.
כשאני לא שמח, אני עובד.
כשאני משחק, אני עובד.
כשאני לא משחק, אני עובד.
יש רק דרך אחד - לעבוד. ואז קורים דברים כמו היום. מזל זה לא משהו שקיים עבורי, אז הדרך היחידה לעשות דברים בחיים היא לעבוד. וזה מה שאני מנסה לעשות. להמשיך לעבוד. גם עכשיו".

שוב, גרסיה לא שווה הישארות - כזר על הספסל - בשאיפות הנוכחיות של מכבי תל אביב. אבל אנשים כמוהו בהחלט ישפרו את הכדורגל כאן, בין אם בהרכב קבוצה או בתוך חדר ההלבשה. ממנו ילמדו מקצוענות, ילמדו איך לא לבכות וכן לעבוד, ובעיקר - יראו שאפשר לקלף ממך את הכול, אבל לא את התשוקה. תשוקה ששווה גול ניצחון בדרבי (גול שני שלו בשלושת המשחקים האחרונים); תשוקה ששווה גליץ' במהלך שבא לאחר מכן.

שחקנים שונים במכבי פרגנו לו אמש, בפניו ולא בפניו. הסבירו שהערך שלו הרבה יותר חשוב ממונחים של כדורגל. הוא היה נרגש כשהודה להם. "זה בשבילם", אמר. "זה בשבילם".

ולכו תדעו. אולי הגול הזה בדרבי יהיה אחת החוויות הגדולות האחרונות של גרסיה בצהוב. אם כן, זה יהיה חתיכת זיכרון. "לא יודע אם אכבוש בעוד דרבי", הוא גם אמר זאת בעצמו.

אלכסנדר פולוקארוב, צהוב בין 1991 ל-1994, הוא שם שמתגלגל בלשונות עד היום. אל הרשימה המצומצת אליה הוא משתייך בדברי הימים של מכבי תל אביב, אפשר להוסיף את קרלוס גרסיה. בעוד יותר מ-20 שנה, סביר להניח שתזכרו גם את שמו.

גרסיה היה בן תשע כשפולוקארוב כבש את ה-0:1 שניצח למכבי את הדרבי בינואר 1994. פרדראג ראיקוביץ', שחגג אמש 20 ושתי שטויות מופלאות, עוד לא היה בתכנון. מאז, לפי "דריבליסט", אף בלם צהוב לא כבש בדרבי תל אביבי. אף לא אחד. לא זר, לא ישראלי. כמעט 22 שנים חלפו מאז הדרבי שלו. 61 משחקי דרבי ו-61 גולים, ואף אחד מהם תוצרת בלם.

הכבוד כולו של קרליטו, כאילו החליטו כולם.

שניות אחרונות של תוספת הזמן, והפועל תל אביב זכתה בכדור חוץ, במקביל לרחבה הצהובה. בכדורגל לימדו אותנו שהכול יכול לקרות, אבל אצל הפועל תל אביב הנוכחית הדבר הכי הגיוני שיקרה הוא כלום. הרומני החזיק בכדור, הטעה ימינה, וכלום, הסתכל שמאלה, וכלום, העיף מבט למרכז המגרש, וכלום.

זיו אדלר ריחם על החבורה האומללה ושרק, ומבלי שיותר מדי אנשים שמו לב, גאל את מהלך הכדורגל האוויל ביותר בספר. הוצאת האאוט הזו היא רק סימפטום (כמו למשל לא להציב שחקן אדום ליד הקורה בקרן שהובילה לשער): זו הפועל תל אביב הכי לא מאומנת בדור הנוכחי. יותר מהאפור שבימי דומב, יותר מהקשים של קדנציית שייע. זה מועדון שנכון לנובמבר 2015 בז לתפקיד המאמן בקבוצת כדורגל, ובכך מזלזל בענף שלם.

וואליד באדיר לא אשם. כרגע, כנראה, הוא לא יכול לעשות טוב יותר. כרגע, הוא לא אשם שבהפועל תל אביב כבר לא מתאמנים כמו שצריך מאז מונה מניודנדו. אבל הניסוי האדום הזה חייב לבוא אל סופו. הפועל רוצה לסמן וי על הנהלה טובה יותר, שקופה יותר, שפויה יותר. אז יאללה, כל קבוצת כדורגל מורכבת ממאמן כדורגל, ועדיף שגם לכם יהיה כזה, ויפה חודש אחד קודם.

מאמן כדורגל לא יביא אליפות העונה, אבל מאמן היה מסיים את הדרבי הזה עם נקודה אחת לפחות. במשחק בו שתי הקבוצות נראו כמו המומנטום שלהן (חמישה הפסדים ותיקו בששת המשחקים האחרונים, יחד), היתה זו מכבי הכי חלשה שהפועל יכולה לקבל. הצהובים עשו את המינימום שבמינימום. אף שחקן לא היה חד, אף שחקן לא מדויק, וראיקוביץ', כבר אמרנו, ממש ניסה להיכנס ליוטיוב - לא משנה איך. ההגנה מחוררת, ההתקפה חד גונית, וזו אחת התקופות הכי דלות מאז קרויף נכנס למשרדו.

אבל האדומים, כבר אמרנו, שום דבר של כדורגל. לחימה, כן. רצון, כן. אבל אלה היו עוד 90 דקות של היעדר אינטליגנציה, שעה וחצי בלי תכלס. כרגע, לצפות במשחק של הפועל זה כמו לצפות בצבע מתייבש על הקיר ומעביר מסירות לא מדויקות.

כמה דקות לפני הגול של גרסיה האדומים יצאו למתפרצת של שישה על שלושה. הם כמעט, אבל כמעט, הצליחו לבעוט לשער. פתטי.

"אני מסתכל ממשחק למשחק, אין לי מטרות קדימה", אמר באדיר בסיום.

תגובת ההנהלה תובא כשתתקבל.

orenjos@walla.co.il