פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        על פתיחת העונה המרשימה של קליבלנד

        ההתקפה שוטפת יותר, בהגנה גם שחקנים פחות טובים משקיעים מאמצים כבירים, והיתרונות של לאב סוף סוף באים לידי ביטוי באופן מקסימלי. העונה רק החלה, וקליבלנד נראית מלהיבה מתמיד. אסף רביץ על מפלצת שמתגבשת מהר מהצפוי בשני צדי המגרש

        על פתיחת העונה המרשימה של קליבלנד

        יכול להיות שבקליבלנד עבדו על כולנו? עם הפצועים, המתאוששים מפציעה, החזרה ברגע האחרון של טריסטן תומפסון, ההליכה על קצות האצבעות בתקופת ההכנה וההתייחסות המילולית לעונה הרגילה כמטרד, הכל היה מוכן לפתיחת עונה עמוסת חלודה. לוח המשחקים סידר לקליבלנד שלושה משחקים בארבעת הימים הראשונים, כל השלושה מול קבוצות שנחשבות בין עשר הטובות בליגה, שני הראשונים משחקי חוץ בבק-טו-בק. לפני פתיחת העונה לא הייתי מופתע אם הקאבס היו מפסידים את כל שלושת המשחקים האלה.

        אבל החלודה הוסרה מהר מהצפוי, רובה נעלמה אחרי רבע אחד בשיקגו ולא היה לה זכר בשני המשחקים הבאים, שני משחקים כמעט מושלמים של קליבלנד ברמה של אמצע עונה לפחות. את ממפיס החבורה של דיוויד בלאט חיסלה תוך 17 דקות כשהובילה ב-28 הפרש, מיאמי מצאה דרכים שונות ומשונות להישאר בעניינים שלושה רבעים במשחק שהרגיש כמו 20 הפרש לכל אורך הדרך. זאת הייתה הצהרת כוונות מוקדמת של קבוצה שלא תכננה להצהיר שום דבר עדיין.

        אחת השאלות המרכזיות לקראת העונה הייתה איזו זהות קליבלנד גיבשה לעצמה: קבוצת ההתקפה האיכותית מהחצי השני של העונה שעברה או קבוצת ההגנה הלוחמת מהפלייאוף. לשמחתו של בלאט, התשובה בשלושת המשחקים הראשונים היא גם וגם. במשחקים האלה הודגשו היתרונות הייחודיים של קליבלנד כקבוצה גדולה שמסוגלת לשחק כמו קבוצה קטנה. היא שולטת בריבאונד, כופה זריקות קשות בצבע בזכות הגודל של שחקני הפנים ומשתמשת די הרבה במהלכי פוסט, ובמקביל היא יכולה לרוץ כשמתחשק לה (זה בלט בעיקר מול ממפיס האיטית), ליידות שלשות ולהניע כדור לא פחות טוב מאף קבוצה.

        יש לבלאט הרבה דברים להיות מרוצה מהם בשבוע הראשון של העונה. חילקתי אותם לחמש קטגוריות מרכזיות:

        מאמן קליבלנד קאבלירס דיוויד בלאט (AP , Tony Dejak)
        מי אמר שאנחנו חלודים? בלאט (צילום: AP)

        התקפה

        הבעיה המרכזית בהתקפה עד כה היא אחוזי הקליעה, בעיקר משלוש. מול מיאמי היה שלב שקליבלנד עמדה על 1 מ-12 מחוץ לקשת, אך רוב הזריקות האלה היו זריקות פנויות של קלעים טובים שניתן להניח שבהמשך העונה ייכנסו באחוזים הרבה יותר טובים. בסך הכל, קליבלנד מגיעה מאוד בקלות למצבי זריקה ונמצאת בצמרת בכל הקטגוריות של האסיסטים, שתי החשובות הן אחוז סלים מאסיסטים (67.8) ויחס אסיסטים/איבודים (1.95).

        בלאט והצוות שלו עבדו הקיץ על תרגילים חדשים ומורכבים יותר מהסגנון הפשוט שאפיין את כל חלקי העונה שעברה. הרבה התקפות מתחילות עם יציאה של ג'יי אר סמית' מחסימה ללא כדור בצד ימין, לפעמים של אחד הגבוהים ולפעמים של שניהם. כבר בשלושת המשחקים הראשונים הסט ההתחלתי הזה התפתח להרבה מאוד כיוונים. לפעמים זו הייתה הטעיה כשהמטרה הייתה לעזור ללברון ג'יימס או קווין לאב לתפוס עמדה בפוסט בצד השני, לפעמים סמית' חתך לסל במקום לצאת החוצה, פעם במשחק הוא הפתיע וחסם את השחקן של לאב שיצא לקליעה, הרבה פעמים התרגיל המשיך לפיק נ' רול בין מוביל הכדור לגבוה שחסם לסמית', כשהשומר של הגבוה כבר נאלץ לעבוד ולהפנות תשומת לב למקומות אחרים. היו פעמים בהם השחקן שיצא מהחסימות היה לברון, אבל בדרך כלל בהתקפות כאלה הוא עמד בפינה השמאלית, חלק מהמטרה של התרגילים האלה היא לתת לו לנוח ולאחרים לעבוד.

        ג'יי אר סמית קליבלנד קאבלירס (GettyImages)
        (הזריקות עדיין לא נכנסות באחוזים גבוהים. ג'יי אר סמית' (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        הגנה

        על הצד השני יש פחות מה לספר. בלאט ממשיך להסתמך על הגנה די פשוטה עם גבוהים שבדרך כלל שומרים קודם כל על הטבעת. מול שיקגו רוב הפעמים שההגנה התפרקה הייתה כשאחד הגבוהים ניסה לצאת באגרסיביות, בין היתר בגלל החשש מהקליעה של ניקולה מירוטיץ'. בשני המשחקים האחרים זה כמעט לא קרה, מול מיאמי הקאבס העדיפו לחיות עם כמה שלשות של כריס בוש כדי לוודא שהצבע אטום. טריסטן ממשיך להיות הסנטר של בלאט במאני טיים, בעיקר בגלל שבדקות האלה הוא משתמש יותר בחילופים.

        הסיפור המרכזי של ההגנה בשלושת המשחקים הראשונים הוא שכולם עובדים. גם שחקני הגנה פחות טובים כמו לאב ומו וויליאמס עוברים חסימות, מקריבים את הגוף ומוצאים דרך להקשות על זריקות. הרושם הוא שהזהות ההגנתית שנולדה בפלייאוף ממשיכה עם הקבוצה, השחקנים גאים בפוזשן שנגמר בזריקה קשה ובריבאונד הגנה ששלושה שחקנים התנפלו עליו. הם גם עובדים טוב ביחד, קוראים מצבים ומבצעים טוב את עבודת העזרה והרוטציה. המאמנים דואגים להכין אותם ליריבות, מול מיאמי השחקנים של בלאט היו מוכנים להאלי-הופים של וויטסייד וידעו לתת לג'סטיס ווינסלו לזרוק במקום למסור. אם ההגנה של הקאבס תמשיך להיות יעילה כל כך ולעשות כל כך מעט טעויות העונה הזאת תהיה הרבה יותר קלה.

        שחקן קליבלנד קאבלירס טריסטן תומפסון (GettyImages)
        האיש של בלאט במאני טיים. טריסטן תומפסון (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        קווין לאב

        השחקן הכי חשוב בעונה הרגילה נכנס נהדר לעונה והגיע מוכן לקחת על עצמו הרבה יותר. אם מול שיקגו עוד היו רגעים שהוא חזר לתפקד כסטרץ' 4 שעומד על קשת השלוש, בשני המשחקים הבאים הוא עבד בפוסט, תפס עמדות טובות, ניצל מיס-מאצ'ים ושימש הרבה יותר כחוסם שמבצע פיק נ' פופ. הוא הביא לידי ביטוי את יכולת המסירה שלו וידע גם לנוע בלי כדור במצבים הנכונים. יותר מכל שלב בשנה שעברה, במשחקים האלה הוא נראה כמו השחקן שקליבלנד הייתה מוכנה לוותר על אנדרו וויגינס בשבילו. ואפילו בהגנה הוא הפתיע לטובה.

        שחקן קליבלנד קאבלירס קווין לאב מול שחקן מיאמי היט ג'אסטיס ווינסלו (רויטרס)
        נכנס נהדר לעונה. לאב (צילום: רויטרס)

        הספסל

        מתיו דלבדובה, ג'ארד קנינגהאם, ריצ'רד ג'פרסון, טריסטן תומפסון ואנדרסון ורז'או. על הנייר, לא ספסל נוצץ במיוחד, במקרה הטוב חביב. אבל חמישיות שהתבססו על כל או רוב החמישה נראו מצוין בכל אחד מהמשחקים. אלה השחקנים שהחזירו את קליבלנד למשחק מול שיקגו בסוף הרבע השלישי ותחילת הרביעי, הם תרמו לבריחה מול ממפיס ולשיא הם הגיע מול מיאמי, כשחשפו כל חסרון של הספסל של ההיט ונראו טוב גם נגד החמישייה ברבע האחרון, הם אלה שיצרו את הפער שחיסל את המשחק. החבורה הזאת מרבה להשתמש ב-motion offense הנשכח שבלאט הכניס עוד בקיץ שעבר וכשהיא עושה את זה הסגנון הזה נראה יפה, זורם ויעיל. דלבדובה מנהיג את חבורת הספסל וכבר מתחיל לארגן לבלאט צרות טובות ברוטציית הגארדים כשקיירי ושאמפרט יחזרו. אם הוא ימשיך ככה, לא בטוח שמו וויליאמס יהיה הרכז השני האוטומטי.

        מת'יו דלבדובה, קליבלנד קאבלירס (GettyImages)
        צרות טובות. דלבדובה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        הדברים הקטנים

        האמריקאים קוראים לזה intangibles, כל מיני דברים קטנים שמעידים על איכות וביטחון. אלה הדברים שיכולים לקרות רק בעונה השנייה של הקבוצה, כשרוב השחקנים מכירים ודברים הולכים חלק. למשל, זוגות של שחקנים שכבר יש ביניהם תיאום עיוור, כמו לאב ומוזגוב או דלי וטריסטן. למשל, העבודה הקבוצתית כדי לנצל את היכולות של לאב, אותה לברון מנהיג. למשל, הרגע הזה בו דלי נשאר במיס-מאץ' מול אמארה סטודומאייר, לברון מיד מוסר לו את הכדור ומזיז את כולם כדי לאפשר לאוסטרלי בידוד (זה נגמר בשלשה שלא נכנסה, אבל זאת לא הנקודה). שתי הדוגמאות האחרונות היו לכך שלברון דואג לתת לשחקנים שלידו ביטחון, מה שמעיד על הגישה שלו לעונה הזאת. ניתן לצפות שזה רק ישתפר, עכשיו כשמעט הלחץ הראשוני עבר והלו"ז הופך לנוח במיוחד (שניים משלושת המשחקים הקרובים יהיו נגד פילדלפיה, באמצע מחכה הניקס).

        לברון ג'יימס שחקן קליבלנד (AP)
        מפרגן גם לחברים. לברון (צילום: AP)