בכי רע: סיכום מחזור, כולל ההפסד המביך של מכבי תל אביב

בווידאו: ה-2:4 הגדול של בית"ר ירושלים מול מכבי תל אביב בבלומפילד

ההפסד המביך של מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים הזכיר במידה רבה את אחת מאותן מעידות לא ברורות של מכבי חיפה, כשזו עוד הייתה מפלצת, בעונת ליגת האלופות הראשונה שלה. קבוצה עייפה, שכל הזמן חושבת כמה היא עייפה, וכמה אין לה כוח, וכמה הדברים מובנים מאליה עבורה, וכמה הכול מגיע לה, חוטפת בלי לשים לב ברגע שהיא פוגשת יריבה שיש לה מוציאים לפועל.

ההשוואה לקבוצה הכי גדולה שהייתה בכדורגל הישראלי, מכבי חיפה 2002/03, היא לא במקרה. מכל המועדונים שחוו מאבק משולב כזה בליגה ובאירופה, מכבי תל אביב הזו הכי דומה למכבי חיפה. וזה לא רק הסגל המפלצתי. זו גם הגישה. מכבי תל אביב, כמו מכבי חיפה ההיא, הופכת לקבוצה לא יציבה, עם יותר מדי חורים שניתן להיכנס אליהם. מאמנה, סלבישה יוקאנוביץ', מתחיל להזכיר לא מעט מהבעיות שליוו את הקדנציה של יצחק שום, עם שוני אחד חשוב: מכבי תל אביב שלו נכנעת לקשיים בשלב הרבה יותר מוקדם ממכבי חיפה ההיא.

האצבע לא מופנית סתם ליוקאנוביץ'. בימים אלו אנשים פתאום נזכרים בהדחה האכזרית והמיותרת של חואן פאבלו, אבל אסור לשכוח שמכבי תל אביב הייתה אכזרית באותה מידה עם גיבורים אחרים שלה. פאקו, מאמן שזכה בטרבל, קיבל כרטיס אדום, וכולם כרגיל שתקו. כשמכבי תל אביב עלתה בזכות ערן זהבי ורק בזכות ערן זהבי לליגת האלופות, ראשי המועדון מיהרו להכתיר את המהלך האמיץ שלהם על הקווים. הם היללו, הם טפחו לעצמם על השכם, אבל השאלה מסרבת להיעלם: האם באמת יש כזה שיפור ברמת המשחק של מכבי תל אביב? האם המאמן החדש הביא ממד אחר למשחק של מכבי תל אביב? התשובה היא לא לגמרי שלילית, אבל לחלוטין גם לא חיובית. יתרה מכך, כמו שום בזמנו, שירש קבוצה מוכנה, גם יוקאנוביץ' המשיך על אדי הדלק משלוש העונות המוצלחות, אבל לאט לאט מאבד את היסודות שהפכו את מכבי תל אביב למעצמה כזו מפחידה.

לא לחינם ערן זהבי אמר אמש שקבוצה שסופגת רביעייה בבית לא סובלת רק מהגנה בעייתית. זו גישה של קבוצה, גישה של מאמן. כי כשיוקאנוביץ' מתלונן על עומס המשחקים, עם סגל כל כך עשיר, זה מקרין הלאה על האנשים בשטח. יותר מדי שחקנים תחתיו יורדים מכושרם הרגיל, לא מעט בגלל אותה גישה יותר מדי ישירה: בן הרוש הפך לשבר כלי תחתיו, קרלוס גרסיה אותו דבר. מיטרוביץ' פחות יציב, דור מיכה – המפעיל הכי טוב של ערן זהבי, מחוץ לעניינים. כשאתה שורף כל כך הרבה שחקנים, ובוכה על עומס המשחקים עם סגל שיכול להאכיל ליגת שלמה, אל תצפה שמישהו יתנדב לתקן את התקלות שמצפות לך בדרך.

פאקו, שבחר להתבסס על מה שמכבי תל אביב למדה מאוסקר גרסיה ופאולו סוזה, לפחות העמיד קבוצה חזקה מנטלית. היא לא תמיד הרשימה, היא לא תמיד שיחקה טוב, אבל ברוב המקרים זה נגמר בניצחון. פאקו היו קשוב לביקורת ולמד לתקן דברים תוך כדי תנועה. יוקאנוביץ' עושה יותר מדי דברים בדרך המאוד בוטה שלו, בדרך של כוכב רוק, ובסופו של דבר מעמיד קבוצה מאוד פגיעה מנטלית. חשוב, בהקשר הזה, להתעכב דווקא על ההתייחסות של מכבי תל אביב למשחק, במצב של 2:4 לבית"ר. לאלופה בעלת היתרונות הברורים, היה מספיק זמן להשוות. מספיק זמן לחולל נס. אבל היא יותר ויתרה מאשר האמינה.

ליוקאנוביץ' יש עדיין זמן להראות שהוא מביא משהו אחר למכבי תל אביב, שהוא לא שוכח את סודות ההצלחה ומביא לתוכן ערך מוסף משלו, שמכבי תל אביב שלו היא לא בבואה של מצבי רוח משתנים. אבל להבדיל מכל הקבוצות ששיחקו בליגת האלופות, הוא חייב לזכור פרט חשוב: זו הפעם הראשונה שקבוצה ישראלית שמעפילה לצ'מפיונס תחשב לכישלון אם היא לא תזכה בעוד אליפות בישראל. בליגה כל כך חלשה, עם סגל כל כך יקר, עם פערים ארגוניים כל כך בולטים משאר הקבוצות, ועם יריבה אחת בלבד שלא זכתה באליפות 40 שנה – יוקאנוביץ' לא יוכל לומר שלפחות הוא עלה השנה לליגת האלופות. היחיד שיהיה ראשי לומר זאת, במקרה שכל הפנצ'רים האלה יסתיימו עם רכב מושבת במוסך, זה ערן זהבי. רק ערן זהבי.

קצת יותר מ-24 שעות אחרי המחזה הלא חשוב שהפך את עצמו בכוח לחשוב, כשצצו לנו להן ידיעות המקורבים בדיעבד, התבהרה התמונה: יוסי בניון פגוע מאוהדי מכבי חיפה. לכן, בין היתר, שחקני הקבוצה בחרו לא להודות לקהל בסיום משחק הניצחון על עכו. ולא שהיה קשה להבין זאת קודם. מאז שחזר לישראל, יוסי בניון מתעסק בכל כך הרבה שטויות, שאתה לא מאמין שזה אותו שחקן שכיכב בליברפול וחגג בברנבאו. מעיר לכתב ההוא, כועס על המאמר הזה, מתעצבן מטוקבק איקס, נעלב מאוהד ויי ומאיים בתביעה על פוסט בפייסבוק. לכן התקרית במשחק האחרון של מכבי חיפה לא הפתיעה איש. אבל גם אחרי כל כך הרבה אירועים היא עדיין לא מובנת.

קודם כל בגלל שאר השחקנים. התחושה שבניון גורר את שחקני מכבי חיפה להתעסק בשטויות האלה, לא מוסיפה לרזומה המנהיגותי שלו, שגם ככה העונה לא מספק תוצאות יוצאות דופן. במכבי חיפה משחקים בשנים האחרונות כל מיני כוכבנים שרק צריכים להגיד תודה שיש להם זכות ללבוש את החולצה הירוקה. הם מרוויחים מעבר לכל פרופורציה, זוכים לתנאים שלא תואמים לרמתם המקצועית, לא מספקים כבר מספר עונות סחורה מינימלית – ועדיין הם מרגישים שמותר להם להתלונן. ולהזכירכם – מדובר בקהל הכי טוב במדינה בשנתיים האחרונות. יכול להיות שאם היה להם מנהיג קצת יותר בוגר וענייני, הם לא היו מרשים לעצמם לשכוח זאת כבר בפעם הראשונה שהאוהדים בוחרים להעביר מסר.

ההתעקשות הזו על הגישה של בניון והקשר שלה לתגובת שאר השחקנים בשבת, לא נועדה להצביע רק על החיבור בין הנעלב הראשי לנעלבים האחרים. היא באה ללמד כיצד מועדון מכובד, מועדון בכיר, מועדון שרוצה לצאת כבר קדימה לעבר אופק חדש, הולך שבי אחרי התנהלות ילדותית כזו. לעתים מגבה אותה, לעתים פועל לפיה, לעתים מעלים עין, אבל ברוב הזמן לא עושה מספיק כדי למתוח קו ולהגיד – לא עוד. יוסי, מספיק.

רק ביום ראשון שמענו את המנכ"ל איתמר צ'יזיק מסביר ברדיו כמה בניון נעלב. "יוסי נפגע יותר משחקנים אחרים, כי התרומה שלו היא יותר משל שחקנים אחרים". באמת? הסטטיסטיקה לא ממש תומכת בכך. הטבלה לא מראה זאת. אם כבר, בניון תורם יותר מכל שחקן אחר במכבי חיפה לאופי הלא ענייני של מכבי חיפה. קבוצה שבמקום לדבר על הדברים הטובים שהיא יכולה להרוויח מהניצחון על עכו (ציוות חלוצים בעל פוטנציאל, קשר שאפשר לבנות עליו יותר כמו אוברניאק), מתעסקת בשטויות כמו ריב בין אוהדים לקפטן.

אנתוני וואקמה כבש עד כה בשלושה משחקים של הפועל באר שבע, בשני מקרים היו אלה השערים הראשונים ששינו את התמונה. וואקמה הוא לא סקורר גדול. בעונות השיא שלו מבחינת תפוקה, ברעננה ובקלוז' הרומנית, כבש לא יותר משבעה שערים, ובקבוצה הכול כך מוכשרת של באר שבע הוא בוודאי יעקוף זאת (כרגע הוא עם ארבעה שערים). הנקודה היא אחרת. וואקמה הוא שחקן של אופי. שחקן עם כתפיים רחבות, שחקן שרוצה לקחת על עצמו, שמוכן לסחוב, שמאמין שהוא יכול לסחוב. זה מצרך לא פחות חשוב לבאר שבע.

הפועל באר שבע של השבועות האחרונים היא קבוצה משתפרת, לא מעט בזכות החשיבה הביקורתית האמיצה של המאמן ברק בכר. אסור לשכוח כמובן את צמצום הרוטציה, אבל גם במצב הזה בכר ידע לבחור את הקלפים הנכונים. השאלה היא מה יקרה כאשר יגיעו המשחקים הקשים באמת, ובליגה שלנו הם מעטים. המשחקים בהם צריך את האופי, את השחקנים שרוצים את האחריות וההובלה, השחקנים שלא חושבים רק על המספרים שלהם. וואקמה נותן לבאר שבע נשק שהוא לא פחות חשוב מכישרון: ביצים.

ממבט מרוחק, אמיר כבירי, הבעלים האלמוני של הפועל תל אביב, מזכיר לא מעט את מיטש גולדהאר. גם הוא נחבא אל הכלים. לא רואים אותו, בקושי שומעים אותו, אין לו נוכחות, קולו כמעט ולא מהדהד. הוא מתרחק – כביכול – מהתקשורת. הוא לא מספק לקבוצה פנים, דמות, מישהו לסמוך עליו, להוביל. מיהו? איפה הוא? מה הוא באמת עושה? מה הוא באמת מתכנן? למה הוא לא מתייצב בחזית ומרגיע את כולם? זה, איך נאמר, קצת חשוד.

אלא שאת הדמיון לגולדהאר צריך למחוק, כאשר באים לנתח את דמותו המנהיגותית של כבירי. גולדהאר נעלם מתוך מדיניות, מתוך תובנה של - למדתי איך זה עובד כאן ועכשיו אני מתקן. הוא לא באמת מעורב בשכונת הכדורגל הישראלי, בגילוי העריות בין קבוצות וכלי תקשורת. מה שאתה רואה זה מה שקורה בפועל.

כבירי הוא לא בדיוק כזה. הוא מעורב, אבל מתחבא. הוא מרכל, אבל שותק. הוא בעלים, אבל אתה לא באמת בטוח שהוא בעלים. כמה אחוזים יש לו? מה החלק של האחרים? אלו שאלו שהן גם תשובות. כבירי משחק יותר מדי משחק כפול. הוא לא נראה, אבל כן נוכח. הוא לא באמת קופץ למים, למרות שהוא צולל שם הרבה מאוד זמן. כשאין במועדון אנשים אחרים שיחפו עליו בנושא הזה, זאת בעיה.

זאת בעיה, כי החור המרכזי בערב הרב שמרכיב היום את הפועל תל אביב קשור במנהיגים. באנשים שהם כתובת. אפילו חיים רמון היה יותר כתובת מכבירי. בהפועל תל אביב יש יותר מדי דמויות, במגרש ומחוצה לו, שנראים כמו פועלים במפעל לייצור שחקנים שימכרו בקרוב. כל אחד חושב על הרווח שלו. כל אחד מתכנן את השלב הבא. יותר מדי שכירים חרב שבאים והולכים, ואפילו לא מנהיג אחד שקם ואומר – ככה זה לא יכול להימשך. תסתכלו עליי, עוצרים את זה מיד.