דם יזע ודמעות - סיפורו של הספורט האירי הלאומי

כשהקרח החל לסגת מעל אירופה, לפני כ-11,000 שנה, החלה היבשת להתמלא בשבטים שונים שנדדו מערבה וצפונה בעקבות הציד. אחד השבטים האלה, שנודע כעם הקלטי, התיישב בין השאר באירלנד, והביא איתו תרבות שלמה שכללה מוסיקה, שפה, חוקים ומנהגים, שאחד מהם היה ההרלי.

לרבים מכם יצא לראות את המשחק בערוץ הספורט, אבל למי שלא, הנה הסבר קטן: ההרלי, ששמו עוות ל"הרלינג", הוא משחק הדומה בעיקרון להוקי שדה. המטרה היא להחדיר עצם כדורי לתוך שער באמצעות מקל.

15 איש בכל קבוצה מתמודדים על מגרש שגודלו כ-137 מטר על 82. מותר להכות בכדור (המכונה "סליוטאר") על הקרקע או באוויר. בשונה מהוקי שדה, מותר להשתמש במקל (המכונה "קאמון") כדי להרים את הכדור, ומותר להחזיק את הכדור ביד ולרוץ ארבעה צעדים ברציפות.

מותר לרוץ עם הכדור פעמיים, ולאחר הפעם השנייה חובה למסור או לחבוט לעבר השער. מותר לחבוט בכדור בכף יד פתוחה, אולם אסור בשום פנים ואופן לזרוק את הכדור ביד. השערים דומים לשערי רגבי - כלומר הם בנויים בצורה של H. כדור הנחבט מעל לקורה מקנה נקודה אחת, ואילו כדור שעובר מתחת לקורה ולתוך הרשת מעניק שלוש נקודות, ומכונה (כמה מפתיע) "גול".

כתוצאה מכך, המיומנות הייחודית של ההרלי היא ריצה כשהכדור מאוזן על הקצה הרחב והשטוח של המקל. בזמן ששחקן רץ עם הכדור, בין עם על המקל או ביד, מותר ליריביו להשתמש במקל כדי לחלץ אותו ממנו. התוצאה, כמובן, היא מינון גבוה מאד של אלימות. עד כאן זה נשמע כמו עוד משחק כדור, אבל באירלנד, ההרלי הוא הרבה, הרבה יותר מזה.

כאמור, ההרלי הוא משחק עתיק - העתיק מבין משחקי הקבוצה באירופה. קיומו, בצורה המוכרת לנו כיום, מתועד מזה 2,000 שנה לפחות, כשראשוני הרומאים יצרו קשר עם התרבות הקלטית באיים הבריטיים. חוקי המשחק המוקדמים ביותר המוכרים לנו מופיעים ברשומות מהמאה השמינית.

הגיבור הראשון של המשחק הלאומי היה סטאנטה, אחיינו של מלך אלסטר, שעלילותיו הועלו על הכתב במאה השמינית. על סטאנטה מסופר שהיה חובט בסליוטאר, משליך את הקומאן אחריו, ורץ ותופס את שניהם בטרם נפלו לקרקע. משהו בסגנון "מרים קרן ורץ לנגוח".

לאחר התפוררותה של האימפריה הרומאית, הצליח כוח חדש בשם הנורמנים, שבאו מסקנדינביה וידועים גם כ"ויקינגים", לעשות את שלא עלה בידי רומא - לשלוט באירלנד. הנורמנים גם היו הראשונים שהבחינו בחשיבות של ההרלי באתוס הלאומי הקלטי.

הנורמנים נוכחו לדעת שאנשיהם מתערבבים הרבה יותר מדי עם המקומיים - והרי מה שווה להיות כובש אם אין הבדל ברור בינך לבין הנכבש? אז הנורמנים העבירו ב-1366 סדרה של גזירות נגד התרבות האירית, שנודעו כ"חוקי קילקני", ובין השאר הוציאו את ההרלי מחוץ לחוק. זה לא ממש עזר להם, ובמאה השנים שלאחר מכן המשיכה התחייה הגאלית במלוא תנופתה.

המאה ה-18 הייתה "תור הזהב" של ההרלי. בעלי בתים ובעלי אדמות ארגנו תחרויות בין המחוזות ובין האחוזות של האצילים השונים. המשחקים היו מאורגנים היטב ונוהלו על פי תקן נוקשה של כבוד.

פעם נוספת ניסה הכובש הזר - האנגלים במקרה זה - לדכא את המשחק בשל חששם שהוא מהווה מוקד לרגשות לאומניים. צעדי הדיכוי, שהגיעו לשיאם ברעב הגדול של שנת 1847, פגעו קשות בהתפתחות המשחק.

אולם חלק כל-כך מרכזי בהוויה האירית היה חייב לקום מחדש, ואכן כך קרה בשנת 1884, אז נוסדה התאחדות הספורט הגאלית, שמארגנת את "אליפות כל אירלנד" - טורניר שנתי המפגיש את נבחרות כל 32 המחוזות של אירלנד -כולל ששת המחוזות של צפון אירלנד - למפגשים שמרתקים אי שלם, ועוד מאות אלפים ברחבי העולם.

בשנת 1920, בתגובה לרציחתם של עמיתיהם בידי לאומנים אירים, פרצו חיילים אנגלים למגרש הרלי וירו לתוך הקהל. האסון הונצח בהיסטוריה (בין השאר בשיר של U2) בשם "בלאדי סאנדיי" - יום ראשון העקוב מדם. בכך נוצק עוד קשר בין משחק ההרלי לנשמת העם האירי.

אבל הרלי אינו רק פולחן לאומי, הוא גם ספורט מהיר ומרתק. רמת האלימות אמנם גבוהה - המשחק נתפש כ"מחייה את רוח הגיבורים הקלטיים העתיקים", עם כל מה שהאמירה הזו מחייבת - אבל הוא כולל גם מיומנות גבוהה וביצועים אתלטיים מרהיבים. הצפייה במשחקים היא חלק בולט מתרבות הפאבים באירלנד, ואליפות אירלנד מרתקת מאות אלפים (מתוך אוכלוסיה של פחות מחמישה מיליון סה"כ) לשרפרפי הפאב, עם פיינט בריא (או עשרה) ביד.

האלופה הנוכחית היא קילקני - נבחרתו של אותו מחוז, שבעיר הבירה שלו הנושאת את אותו שם ניסו הנורמנים להכחיד את המשחק. מי אמר שאין צדק בחיים?

עם זאת, אליפות אירלנד היא רק השיא. ההרלינג (כפי שהוא מכונה כיום) משוחק בכל הרמות - שכונה נגד שכונה, כפר נגד כפר, בית ספר נגד משנהו. יש גם גרסה לבנות, המכונה "קאמוגי", שבו המגרש קטן יותר ויש יותר הגבלות על מגע גופני. יש גם משחק שנקרא "פוטבול גאלי", אבל ההבדלים בינו לבין שאר משחקי הראגבי\פוטבול זניח.

ההרלי, משחק מקורי וייחודי של ילידי אירלנד, מצליח לשמור על קסמו גם בעידן הגלובליזציה ומושך אליו יותר צופים, במגרשים ובטלוויזיה, מאשר כל ספורט אחר באי הירוק. מי שקורא את השורות הללו עושה שימוש בשפה בת 3,000 שנה לפחות, וזה מרשים. אבל מסתבר שיש עוד כמה עמים בעולם שיודעים לשמר את תרבותם העתיקה ולהפיח בה רוח חדשה.

אז בפעם הבאה שאתם מבקרים באי האזמרגד, כנסו לפאב הקרוב ביותר, תזמינו פיינט של ביטר ותשאלו את המוזג אם יש קצת הרלי בטלביזיה. לא תצטערו.

* הרבה תודה לעלמתי האירלנדית נעמי וינר על עזרתה בהכנת כתבה זו, ותודה גם לשחר דלאל.