בווידאו: הרגע המכונן בחייו של ג'יימס מילר
מחוץ לאולם היה קריר, אך בפנים, מוקף בלמעלה מ-14 אלף איש, לא היה קריר כלל. הוא חטף מכה ואז עוד אחת, מכה ואז עוד אחת, ימנית, שמאלית, לחלק גוף כזה, לחלק גוף אחר. ספק אם יכול היה להעריך את הנוף סביבו - את זירת האגרוף היפה שנבנתה זמן לא רב קודם לכן במלון "סיזרס פאלאס" בלאס וגאס; את אלפי האנשים המשולהבים; את הבילט-אפ לקרב, את האווירה, את התחושה של משהו מיוחד וחשוב באוויר. לא. סביר להניח שבאותם רגעים, לפני 22 שנה פחות כמה ימים, ג'יימס מילר היה עסוק בלחטוף מכות. בשלב מסוים איבד הכרה.
זו תהיה נקודה לא רעה לציין שעל אף כל המכות שחטף, ג'יימס מילר כלל לא היה מתאגרף. אף על פי כן - ואולי בדיוק בשל כך - הפך הבחור האלמוני לאחד הקוריוזים הגדולים בתולדות הענף - גדול כל כך, שגם מותו העצוב לא מסוגל להשכיח.
הוא נולד במרילנד ועבר עם הוריו ושלושת אחיו לבית חדש ליד הגבול של ארצות הברית וקנדה, ומיד אחר לאלסקה. שם, במרחבים העצומים, החל ג'יימס מילר לטפח את מה שתהיה אהבתו הגדולה מכולן: רחיפה. אחיו, אריק, סיפר לאתר " "peninsulaclarion" שג'יימס היה מבריק כילד, ולמד כימיה ופיזיקה מקריאה בלבד, גם כדי שיוכל לבצע ניסויים שבדרך כלל מלהיבים ילדים עם הרבה חופש ורצון ללכת על קצוות, ניסויים שלא פעם מערבים חומרי נפץ. "למרבה המזל, הוא הצליח לשמור על כל האצבעות שלו", אמר אריק. אבל האובססיה הגדולה ביותר, כאמור, היתה קשורה בבילוי זמן מקסימלי באוויר. האחים לבית משפחת מילר היו בונים עפיפונים, ונעזרים בהם כדי לקפוץ מעצים. "הוא פשוט רצה לעוף כמו ציפור. כאן רחיפה נכנס לעניינים, היא כנראה היתה הדבר הכי קרוב לזה", אמר אחיו. באלסקה למד ג'יימס תכנות מחשבים, ולקראת סוף שנות השמונים נדד פעם נוספת, הפעם ללאס וגאס, ועבר מרחיפה עם תרמיל ריחוף על הגב למנועים של ממש שאפשרו לו לרחף לזמנים ומרחקים ארוכים יותר במדבר.
בערך בנקודת הזמן הזו, ג'יימס מילר החליט שברצונו לעשות משהו גדול - משהו שיגרום לאנשים לדבר עליו. המשהו הגדול שהיה בעיר באותם ימים היה קרב האגרוף בין איוונדר הוליפילד ורידיק בואו - שנפגשו כשנה קודם לכן במה שנחשב לאחד הקרבות הגדולים בתולדות המשקל הכבד - וכעת הסכימו להילחם פעם נוספת על כל הקופה, כשהוליפילד שהפסיד ב-1992 קיווה לכפר על כך ב-1993. אחיו של מילר אמר שמספר ימים לפני הקרב המדובר, ג'יימס התקשר אליו וסיפר לו שהוא הולך לעשות משהו גדול. "תמיד חשבתי שהוא מסוגל לעשות הכל - טוב או רע", אמר אריק מילר ל-peninsulaclarion. "אף פעם אי אפשר היה דעת מה הוא הולך לעשות. הוא היה בלתי צפוי". ב"לאס וגאס סאן" הוסיפו וכתבו: "הוא היה אובססיבי לפרסום, או לכל הפחות עסוק בו מעל הראש. הוא רצה להיראות, שיכירו אותו, והוא היה מוכן להביך את עצמו כדי שזה יקרה. היתה לו תאווה לאור הזרקורים שנראתה לא טבעית או בריאה, והוא סיכן את עצמו ואת האחרים. כשהוא צץ מצל חיי היום-יום, זה תמיד קרה עם אלמנט של הפתעה או שוק".
רידיק בואו פתח חזק וניצח בשלושת הסיבובים הראשונים. הוליפילד לא אמר נואש וניצח בשלושת הסיבובים הבאים. ואז, דקה ועשר שניות אל תוך הסיבוב השביעי, קרה משהו שלא קרה עד אותו רגע בספורט האמריקאי - משהו שלא קרה גם מאז אותו רגע. כך, פחות או יתר, זה נראה:
מצלמות האבטחה במעגל סגור של משטרת לאס וגאס הבחינו בו מרחף מעל זירת האגרוף כעשר דקות ב-6 בנובמבר, 1993, אך לפני שכוחות השיטור החליטו מה לעשות עם הבחור בחליפת התעופה האדומה, ג'יימס מילר ספק התרסק-ספק צנח אל תוך האולם, באומרו "I'm the fan man, the man with the fan". רשת HBO קלטה מבעוד מועד מה הולך להתרחש, והצליחה לצלם אותו מספר שניות לפני שנכנס לאולם. הוא נחת, מהופך, פחות או יותר על החבלים, מספר מטרים מהפינה של בואו, פוצע על הדרך מספר צופים וגורם לאלפים אחרים להיבהל ולא להבין מה קורה. אחת מהן היתה ג'ודי, אשתו של רידיק בואו, שהתעלפה והובהלה לבית החולים כשהיא בחודש הרביעי להריונה. "כמובן שדאגתי כשפינו את ג'ודי על אלונקה", הודה בואו בפני התקשורת האמריקאית עם תום הקרב, לא לפני שהוסיף משפט שפחות או יותר מגלם בתוכו את מרבית התסבוכות הנפשיות במסווה של מצ'ואיזם שגורמות לגברים להילחם אחד בשני כמעט עד זוב דם: "ידעתי שאם אפרוש באותו רגע הייתי מקוטלג כלוזר, אז פשוט נאלצתי להתפלל שתהיה בסדר".
היא היתה בסדר, וכמוה גם אדי פוץ', מאמנו בן 82 של בואו שנזקק למסיכת חמצן. בכלל, כולם היו בסדר: אם מילר היה נתקל ומרסק את אחד מגופי התאורה בדרכו מטה, נניח, כל הסיפור הזה עלול היה להיגמר בהרוגים, במקום בכמה פצועים קל. מילר עצמו לא ממש נפצע קל: אף שניתן רק להניח שבוודאי היה נורה למוות אם הקרב המדובר היה נערך אחרי ה-11 בספטמבר, המרחף המפוזר בכל זאת ספג את עונשו עוד באותם רגעים בזירה. הוליפילד לא ממש הבין מה קורה, ונזכר בדקירה של מוניקה סלש כחצי שנה קודם לכן: "אני ראיתי אותו לפני רידיק כי הסתכלתי לכיוון שלו. המחשבה הראשונה שלי היתה הטניסאית ההיא שנדקרה על ידי האוהד המשוגע. לא ידעתי מה הבחור הזה חשב לעשות, אז הלכתי אחורה, לא רציתי שיפגע בי". כן, שניים מהאנשים המפחידים בתבל באותה תקופה העדיפו ללכת אחורה ולא להתעסק עם הבחור בעל החליפה האדומה והמצנח שהסתבך.
ברגעי פאניקה כולם מגיבים אחרת. יש, למשל, שפונים לפראנויה. כזה היה רוק ניומן, מאמנו של בואו, שהיה בטוח שהפסיכי הזה שנפל משמיים הגיע כדי להתנקש בלואיס פרחאן, מנהיג אומת האיסלאם שהיה אחד מאורחיו של אלוף העולם במשקל כבד. "אני חושב שצריכים להאשים אותו בניסיון רצח", אמר ניומן, "הפחד הראשון שלי היה שמדובר במשהו גזעני. המשוגע הזה נחת ממש לידנו, יכול היה להיות לו סכין, אקדח, פצצה, מי יודע? הוא יכול היה להרוג את הצופים. לעזאזל, הוא יכול היה להרוג את אחד המתאגרפים". ניומן היה מוכן להגן בגופו על פרחאו, כמו גם על ג'סי ג'קסון שישב בכיסא הסמוך, אך זה לא היה הכרחי: חוטי המצנח של מילר הסתבכו בעמודי האולם, מה שלא ממש אפשר לו לזוז, וכן אפשר לצופים המפוחדים וטעוני אווירת הקרב לדפוק לו מכות רצח. אחד כזה היה מאבטח של בואו, שהיכה אותו עם טלפון מוטורלה 3200 (שבדיעבד מזכיר יותר לבנה מטלפון) שלוש פעמים. מאבטח אחר, מטעם האולם, היכה אותו עם ידיו עשרים פעמים.
"זה היה קרב אגרוף במשקל כבד", אמר לתקשורת מספר ימים לאחר מכן, "ורק אני נוקאאוט". אשר להסברים מדוע עשה את מה שעשה הוא לא ממש היה מוכן להרחיב. פעם אחת טען שהוא מתנגד לאלימות, ועל כן דאג להפסיק את קרב האגרוף הגדול של השנה אך לא יותר. "הוא כפה את צורת החשיבה שלו על העולם. הוא עשה את מה שחשב ולא פחד מהתוצאות", אמר אחיו אריק ל-peninsulaclarion. "הוא לעג לצורה בה החברה שלנו עובדת, ולציפיות שלנו".
אשר למה שקרה מיד לאחר מכן, הדיעות מעט חלוקות: גרסה אחת טוענת שהשוטרים אזקו את מילר המדמם ולקחו אותו לקבל טיפול רפואי; אחרת גורסת שאיבד הכרה, ונלקח לבית החולים. כך או כך, אחרי שטופל וחתכיו השונים נתפרו, נלקח למעצר, הואשם בין היתר ב"תעופה מסוכנת" ושוחרר ב-2:28 בלילה בערבות של 200 דולר, לא לפני שהודה באשמת הסגת גבול, נקנס ב-4,000 דולר ונשלח לכלא לעשרה ימים. לתקשורת האמריקאית שניסתה לחלץ ממנו תגובה לא אמר דבר, וכשאחד העיתונים ניסה לצלצל לביתו, שמע את ההודעה הבאה במשיבון האלקטרוני: "היי, חבר'ה, אתם חושבים שזה באמת בטוח? כאילו, אף פעם לא קפצתי מגשר עם חבל באנג'י בזמן שאני מחזיק את הטלפון. זה די טפשי. מה? מי קרא לי פחדן? אני לא פחדן. בסדר, אעשה את זה, ואם לא אשרוד, אתקשר אליך מיד. עכשיו, איפה הייתי? אחת, שתיים, שלוש" - ולאחר מכן צרחה, ואז ביפ. לאחיו, אריק, דווקא היה הסבר למעשה הייחודי: "הוא פחות או יותר צפצף על החברה. הוא לגלג על החוקים שלנו והמציא חוקים משלו תוך כדי תנועה".
אה, והיה גם המשך לקרב: בחלוף עיכוב של 21 דקות והמון אי-סדר ופחד מצד כל המעורבים, הוליפילד ובואו שבו לזירה, והוליפילד הוכרז כמנצח עם תום הסיבוב ה-12. היה זה הפסדו הראשון והאחרון בקריירה של רידיק בואו.
התקשורת כינתה את מילר "Fan Man", בעיקר בשל המנוע והפרופלור שהזכיר במעט מאוורר, ולא הפסיקה לעסוק בתקרית שנבחרה על ידי מגזין "רינג" לאירוע השנה. החותמת הסופית לכך שמדובר במאורע יוצא דופן הגיעה זמן מה לאחר מכן, כשמילר הונצח בפרק של "משפחת סימפסונס" (במהלכו הומר ודרדריק טייטום נכנסים לזירת אגרוף, ומו גונב ל-Fan Man את הציוד כדי להציל את הלקוח האהוב עליו).
ב-9 בינואר 1994 חג מילר בגובה של אלף רגל מעל כר הדשא בו שיחקו דנבר ולוס אנג'לס משחק NFL, לפני שנחת בסמוך במגרש ונעצר על ידי המשטרה, שהחרימה לו את תרמיל הריחוף. לאחר המשחק אמר שחקן לוס אנג'לס האווי לונג שאם מילר היה נוחת ביציעים, הוא "היה מקבל פי עשר מכות" בהשוואה לאלו שקיבל בקרב האגרוף, בשל הלהט של אוהדי הריידרס. "חכו ותראו מה אעשה בסופרבול", אמר מילר לכוחות המשטרה שעצרו אותו, ובוודאי גרם לפחד גדול בקרב ראשי הליגה: הרי מדובר באחד מאירועי הספורט הגדולים בתבל, ואם מילר היה הורס או מגחיך אותו עם אחד מהטריקים שלו, עלולה היתה להיות זו מכה אנושה ל-NFL.
למזלם, המרחף המסתורי ריחף אל מעבר לים, והחל לעשות שטויות באנגליה. תחילה ריחף מעל משחק גביע בין בולטון וארסנל, נכלא לשבעה ימים, וגורש מאדמת בריטניה. בחלוף זמן קצר שב ללונדון, וביצע את התעלול הגדול ביותר בחייו, כשנחת על גג ארמון בקינגהאם, הוריד את מכנסיו והראה לכל שפלג גופו התחתון צבוע ירוק - אקט של תמיכה באירלנד, כך שיערו בממלכה. מילר עצמו טען שמדובר במחאה נגד אלימות וכמובן לא היה חמוש כשנעצר, נקנס ב-200 ליש"ט, נכלא ל-42 יום וגורש מבריטניה - הפעם לתמיד, ועם תווית של טרוריסט מטעם האינטרפול. כשהתבשר שלא יוכל להיכנס יותר לארץ שאהב כל כך, ביקש מהרשויות שאפרו יפוזר על אדמת אנגליה כשימות, נדחה ואמר: "אבל גירשתם אותי מהמדינה שלכם רק עד סוף חיי".
בחזרה בארצות הברית החל לקבל איומים על חייו בשל תעלולוליו השונים, וב-1996 עבר לוואלדז, אלסקה, התגורר בבקתה ללא צנרת, המשיך לרחף באוויר בטבע הבלתי נגמר שהקיף אותו והחל לתפקד גם על תקן מורה לרחיפה. "ואלדז היה מקום נפלא עבורו", אמר אחיו אריק לאתר peninsulaclarion. "האנשים שם ידעו מה עשה וקיבלו אותו כמי שהוא. הם אפשרו לו להיות עצמו. זו היתה הקלה עצומה עבורו למצוא את הנישה שלו ואת המקום בעולם בו לא הרגיש כאילו הוא צריך להתחבא". מילר אפילו תכנן לרחף מעל הקרמלין במוסקבה, אך ב-2001 נאלץ לעבור ניתוח מעקפים כפול ולאחריו עוד שני ניתוחים נוספים שגרמו לבריאותו להידרדר ולכאבים תכופים בחזה, שמנעו ממנו לעשות את הדבר שבשמו חי. הרופאים אסרו עליו לרחף, החשבונות מבתי החולים השונים החלו להיערם, ומילר נאלץ לסגור את עסק המחשבים הקטן שהקים, ולהחליף בית ודירה.
אלא שהעובדה שנאלץ להישאר על הקרקע, בלי יכולת או רשות מרופאים להמריא מעלה, דיכאה את ג'יימס מילר עד מאוד. כל כך דיכאה אותו, עד שב-22 בספטמבר 2002 דווח כנעדר, לאחר שנסע במכוניתו לשמורת טבע בקנאי, אלסקה. החיפושים החלו ונפסקו כשלושה שבועות לאחר מכן, כשלא העלו דבר. ואז, ב-9 במרץ 2003, נתקלו קבוצת ציידי דובים בגופתו המרקיבה של מי שפעם, עשר שנים קודם לכן, היה אחד האנשים המזוהים והמדוברים בארצות הברית. בנתיחה שלאחר המוות התברר שג'יימס מילר תלה את עצמו מעץ, והמשטרה שיערה שהעובדה שעשה זאת במקום כל כך מרוחק העידה על כך שלא רצה שימצאו אותו. באותו חודש בה נמצאה גופתו, חברתו לחיים ילדה את בנו הראשון, בנו האחרון.
בהלוויתו, עושה רושם, היו מעט מאוד אנשים מופתעים. אלה שהכירו טוב כבר למדו על בשרם לא לצפות שג'יימס מילר יעשה את מה שהם מצפים - את מה שאחרים מצפים. "הוא חי את החיים בתנאים שלו", אמר אחיו, אריק, בהלוויה. "הוא עשה רק את הדברים שרצה, בצורה שרצה, כשרצה לעשות אותם - וזה כלל גם את המוות שלו".
