לא היה פנדל על טל בן חיים מול פורטו. אולי הייתה הכשלה, אבל לא עבירה. הבלם שם רגל שגרמה למעידה, אבל למעשה בן חיים נפל עוד לפני המגע איתו. על פי העגה הספורטיבית, זה מה שנקרא צלילה. זאת לא צלילה של רמאות נטו, בלי מגע, כזו שדורשת גינוי או כרטיס צהוב, אבל העובדה היא שבן חיים החליט שהוא נופל עוד לפני שהפילו אותו. ולמה הוא ניסה לסחוט עבירה? כדי לחפש קיצור דרך. פנדל זה הפתרון הקל. במהלך שוטף אפשר להיעצר, לבעוט לא טוב, להחטיא. אז למה לו לקחת סיכון? למה לו לנסות להשלים את המהלך? הרי הבלם שלח רגל. אחר כך גם אפשר להמשיך במומנטום, ולרוץ עם יד מונפת לשופט ולדרוש צהוב. הרי זה הכדורגל.
מה שמתסכל פה זה הפער בין הכישרון הספורטיבי למימוש שלו. בן חיים היה השחקן המצטיין של מכבי תל אביב במשחק, טוב בהרבה מכל שאר השחקנים. היה לו יופי של משחק. למשך דקות ארוכות נדמה היה שהוא משתלב היטב ברמה של ליגת האלופות. גם המהלך הספציפי הזה היה מבריק. במשחק חוץ, מול פורטו, הוא כבר עבר בין שני שחקנים, חדר לרחבה, התקרב לקסיאס, אבל קיבל החלטה רעה. במקום לבעוט, הוא נפל. דווקא אחרי פריצה שהמחישה טכניקה, מהירות, זריזות, דווקא אז. לחפש קיצור דרך זה עצלנות, אבל לחפש קיצור דרך, כשהדרך עוד יכולה להיות כל כך יפה, זה כבר עוול אמיתי. פספוס. אנטי ספורט.
ואולי זה לא מפתיע. רק בשבת לפני כן בן חיים סחט פנדל קצת מפוקפק מול מכבי פתח תקוה. כנראה היו שם עבירה והכשלה, אבל לא בטוח שהן מצדיקות פנדל. אולי זאת הבעיה, שהרגילו את טב"ח שיש בחיים קיצורי דרך. שאם יידע ליפול בתזמון הנכון, יקבל פנדלים בחאווה. שיש גמול לבחירות הקלות. הנה מקרה קלאסי להחלטה של שופט שעושה נזק ישיר ושולחת מסר לא נכון. הנה מקרה קלאסי לפער בין ישראל לאירופה, על דברים שפה עובדים ושם לא. על כישרון, שלא מספיק.
מקרים כאלה מזכירים שמדובר בשחקן עם ערכים ספורטיביים לקויים, של מישהו שגדל במערכת החינוך הישראלית. מקרים כאלה מזכירים למה בגילאי ילדים לא צריך להתמקד בניצחונות, אלא בעקרונות יסוד, טכניים ומוסריים. לא לספור נקודות, אלא להתרכז בהתנהגות. לטפח כישרונות, אבל לפני כן ספורטאים. יכול להיות שהמאמנים כבר הפנימו את התפקיד שלהם, אבל אפשר לדמיין כמה אבות נוזפים אחר כך בילדים שלהם ובדרך הביתה אומרים להם "היית צריך ליפול". כי בפריצה שלו בפורטו, בן חיים לא תכנן מראש ליפול. במצבים כאלה פועלים מתוך אינסטינקט. והאינסטינקט שלו, על סמך שנים ארוכות בענף, זה לנסות לסחוט פנדל. זה משהו שטבוע בו.
מקרה טל בן חיים ממחיש איך בישראל יש שתי גישות למנטרה "הניצחון לפני הכל". יש את הגישה של שמעון מזרחי, שמסמלת בעיקר תשוקה אדירה ומחויבות: מנהל שתמיד רוצה להיות בפסגה, תמיד רוצה להשתפר, לא מתפשר על בינוניות, תמיד דוחף להישגים, תמיד במקצועיות, אחד שיריב עם המזכירות על סל כשהוא כבר מוביל ב-20 הפרש. ויש את הגישה הלוזונית, ה"עממית", החאפרית, חסרת הקלאס, שלפיה הדרך לא משנה, העיקר הניצחון, וכל האמצעים כשרים. בן חיים אומנם מכביסט, אבל אפשר להרגיש קצת מהיסודות הלוזוניים שבו.
מקרה בן חיים ממחיש למה הכדורגל הישראלי תקוע, ואת המגבלות המנטליות שלו. יש את הרגעים המתעתעים האלה, של שחקן שפורץ את ההגנה של פורטו, ועושה את זה במהירות ובטכניקה, רגעים שגורמים לאדם לתהות למה הם ולא אנחנו, עד שמגיעה הפעולה המכרעת. בן חיים הוא השחקן שאוהב ליפול, אחד שלפעמים אשכרה נהנה מההתגלגלות על הדשא, ומיד מביט על השופט, במקום שינסה לרוץ בכל מחיר, בגאווה של אחד שלא עוצר, שמסרב לעצור. מקרה בן חיים הוא קלאסי, כי כל אחד מכיר מישהו מהשכונה שלו שהוא יכול להישבע שהוא הכדורגלן הכי כישרוני שהוא ראה אי פעם. אבל משהו התפקשש בדרך. החיים זה לא שכונה.
ברק יצחקי אמר השבוע בראיון ש"פעם סמכתי על הכישרון, ידעתי שבפעולה אחת אני יכול לשנות משחק, זה גרם לי לחפף, והיום אני מצטער על זה". התסריט האידיאלי הוא שיצחקי יסתובב במחלקות הנוער והילדים, ידבר עם דור העתיד, יזהיר אותם מזלזול, מחוסר מסירות למקצוע, מלחפף באימונים, להגיד להם שהם יתחרטו על זה. הבעיה היא שהוא יגיע ברכב ספורט פתוח ושעון רולקס.