בווידאו: מיטב הביצועים של מרקו מיליץ'
יש כאלה שמפריעה להם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, ויש כאלה שמפריעה להם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום בו כל זב חוטם שיודע לכדרר וללעוס בו זמנית מקבל את הטייטל המחייב 'שחקן NBA'. מרקו מיליץ', אחד שיודע, משתייך לזרם השני. כשזוראן דראגיץ' לבש לראשונה את המדים של פיניקס ב-2014, מיליץ' שלנו הרים גבה. "כנראה שהיום כל מה שצריך זה שתי רגליים, שתי ידיים ואח מפורסם", אמר בהלצה תוך כדי חיוך רחב שהוא גם סימן היכר.
15 קיצים קודם לכן הוא עשה את אותה הדרך. בשביל להגיע מסלובניה לאריזונה, הוא היה זקוק להרבה יותר מגפיים מתפקדות וייחוס משפחתי. הימים היו אחרים, וכדי ללכוד את תשומת הלב של הקבוצות מהליגה הטובה בעולם אי שם מעבר לים היית צריך להיות משהו מיוחד. או, לכל הפחות, לעשות משהו מיוחד.
ומיליץ' עשה את זה בדרך הכי יצירתית שניתן להעלות על הדעת. עזבו אתכם ממשחק בלתי נשכח, ממוצע ריבאונדים יוצא דופן ושאר דברים בנאליים. מבחני כדורסל טהורים זה לחלשים. במקרה הזה, השערים של דייויד סטרן נפתחו קודם כל בזכות ריחוף בודד בתחרות הטבעות בפאקינג ליגה סלובנית.
את התוכנית הגאונית הוא הגה בעצמו, ורקם אותה עם חבריו בשעות של דאנקים ניסיוניים אחרי האימונים. כשהגיע רגע האמת, זה קרה: ריצה מהירה בלי כדרור, קפיצה כמעט מקו העונשין, דילוג מעל מרצדס מוארכת עם גג פתוח, סיומת עוצמתית ביד שמאל ובום. אם בזמנו היה אינטרנט, מיליץ' כנראה היה שובר אותו. בימים ההם הוא הסתפק בלקחת הביתה את המרצדס השותפה לפשע ולקבל מבול של טלפונים בימים שאחרי. גם זה סוג של באז.
לא מזמן מלאו 20 שנה לתחרות ההטבעות הקיקיונית-לכאורה הזו. מיליץ' משך את הקריירה על פני שני עשורים, אבל גם השבוע, כשהודיע על סיומה, הוא נשאל בעיקר על מהלך אחד מאוד ספציפי מראשיתה. לא ברור אם זו מחמאה או הטרדה, אבל גם אחרי שתלה את הנעליים, כולם משחזרים מהלכים במקום תארים.
לעמוד הוויקיפדיה של מיליץ'
צפו בדאנק המפורסם של מיליץ'
מרקו מיליץ' הקדים את זמנו. העדות הכי טובה היא בלייק גריפין, שחיקה את הדאנק המפורסם ההוא בתחרות הההטבעות באולסטאר 2011. רבים ניסו לשחזר את הריחוף ההוא, וחלקם הפכו לבדיחה. באחד מטורי הפרידה שפורסמו השבוע בסלובניה כינו את מיליץ' "תופעת יוטיוב עוד לפני שיוטיוב היה קיים", ולא בכדי: מגיל צעיר הוא נהג לספק דאנקים למכביר, ושמר על המוניטין לאורך כל הקריירה, אפילו בגיל 38. ובעוד שברנט בארי ערער על האקסיומה האלמותית לפיה האיש הלבן לא מסוגל לקפוץ כשסיפק דאנק מפורסם מקו העונשין, בא מרקו מיליץ' וניתץ מוסכמה לא פחות עיקשת: גם האיש הלבן האירופי מסוגל לקפוץ, ועוד איך. בימים בהם הכדורסלן האירופי רכב על הטיקט של הגמלוני עם היסודות הטובים, מיליץ' היה כמעט ההפך. בשני המקרים באירופה וב-NBA - לא ממש ידעו איך לאכול אותו.
"אני רואה את הכדורסל היום כולם אתלטים, כולם מהירים, כולם בנויים כמו שוורים בטוח שהקריירה של מרקו הייתה עוד יותר אגדית אם היה מתחיל אותה היום. אף אחד לא ממש הצליח להבין אותו אז. אני בטוח שהיום הוא היה נבחר באחד מחמשת המקומות הראשונים בדראפט, ולא היה נפלט כל כך מהר מהליגה", אמר ראשו נסטרוביץ', חברו הקרוב ומי שבניגוד אליו, שרד ב-NBA במשך שנים רבות.
לקביעה הזאת יש ביסוס מציאותי. מיליץ' לא היה וואן טריק פוני. הוא היה הרבה יותר מסתם עוד מכונת היילייטס. בגיל 18 כבר העמיד ממוצע נקודות דו ספרתי בנבחרת סלובניה הבוגרת. בערך באותו גיל כבר היה שחקן חמישייה מוביל בלובליאנה, שאז עוד הייתה כוח משמעותי ביבשת. ב-1997, בעודו בן 20, סחף אותה להופעה מפתיעה בפיינל פור, וגנב את ההצגה, איך לא, עם דאנק עוצמתי שניתץ את זכוכית הלוח.
לא יהיה מופרך לקבוע שבזמנו מיליץ' נראה בדרך הבטוחה להיות אחד מגדולי הכדורסל האירופי, אולי בכל הזמנים. בהרבה מקרים יש אצבע קלה על ההדק בקשירת כתרים, אבל אצל מיליץ', בניגוד לרבים אחרים, זה היה מגובה במספרים ובעדויות. ז'מאגו סגאדין, שתחת ידיו הקפדניות עברו עשרות כוכבי על ואגדות כדורסל אירופי, אמר פעם שמיליץ' היה הכישרון הגדול ביותר שאימן. אריאל מקדונלד, עוד אחד שראה דבר או שניים ביבשת הישנה, קבע שנים אחרי ששיתף פעולה עמו כי "לא היה אתלט גדול כמוהו, גם בהשוואה לאמריקאים ששיחקתי איתם".
מיליץ' נראה אז כמו החבילה השלמה: גארד גבוה (2.01) שמוביל כדור, קולע בכמויות, שומר נהדר, ובזמנו החופשי גם מגרד את התקרה עם ריחופים מעולם אחר. בקיץ שאחרי הפיינל פור עם לובליאנה, כל הגדולות עמדו בתור: ריאל מדריד הגישה הצעת ענק בסטנדרטים של אז; ברצלונה ניסתה לחטוף אותו; פנאתינייקוס ואולימפיאקוס גיששו; אבל מיליץ' והאוריינטציה האמריקאית כיוונו אותו אל ממלכת הדאנקים מעבר לים, בדרך לעשות היסטוריה בתור הסלובני הראשון ב-NBA. וזו, בדיעבד, הייתה הטעות ששינתה לו את מסלול הקריירה.
צפו במיליץ' מאבד את העשתונות ומכה יריב
כשהגיע לפיניקס, שקיבלה מפילדלפיה את הזכויות עליו מהבחירה ה-33 בדראפט 1997, מיליץ' התקבל בחשדנות יתרה. "לא ממש ידעו מה לעשות איתי. היו מספיק גארדים ולעומת זאת מחסור בפורוורדים. אז הפכו אותי לפורוורד", סיפר לימים. "הייתי עובד שעות על גבי שעות בחדר כושר. אחרי ארבעה חודשים לא זיהיתי את עצמי. מילד רזה וכחוש הפכתי לשחקן מוצק ושרירי. פתאום הייתי מסוגל להתמודד עם שחקנים גבוהים וחזקים, אבל איבדתי שנים יקרות בפיתוח היסודות שלי".
העבודה על הקליעה מבחוץ, שהייתה עקב אכילס שלו, נזנחה לטובת התמסרות להרמת משקולות. עם הלוק החדש, מיליץ' היה יכול להגשים חלום ילדות ולהפוך לזורק דיסקוס. האקספלוסיביות האדירה לא נפגמה, אבל הקלילות שאפיינה אותו בשנים המוקדמות הלכה לאיבוד. משם פחות או יותר הכל השתבש. הוא חזר ללובליאנה עם הזנב בין הרגליים אחרי שנתיים והתניע מחדש את הקריירה, אבל זה כבר לא היה זה. הוא הגיע לריאל מדריד, בלט בסקיפר בולוניה ופזארו, אבל משהו בסטאר קוואליטי שגילה בגיל כך כך צעיר נעלם.
אפילו שזכה ביול"ב קאפ ובאליפות בספרד, אפילו שהפך לקפטן ולסמל של נבחרת סלובניה, אפילו שהדאנקים המשיכו להיערם בכמויות, זה כבר היה שחקן אחר. כבד יותר, אפור יותר, וכמעט ללא יכולת איום מבחוץ. תהיו בטוחים שאם לא היה קופץ מעל הפופיק ועוזב את לובליאנה בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, סגאדין היה דואג שהכל ייראה אחרת. "מרקו בחר בקיצור דרך, והקריירה שלו קיבלה תפנית שלילית. אני ייעצתי לו אחרת, אבל הוא לא הקשיב לי", אמר המאמן האגדי השבוע, מאוכזב כאילו כל זה קרה רק אתמול.
כאילו בניסיון לכפר על השנים שאבדו בתחילת הקריירה, מיליץ' משך אותה עוד ועוד כשסופה התקרב. בשנים האחרונות הוא אפילו נהנה ממעמד של סופרסטאר בדומה לימים ההם, אבל כדי שזה יתאפשר, הוא נאלץ לנדוד עד איראן וכווית. אפילו בלובליאנה, הבית שאליו חזר בארבע קדנציות שונות, הפנו לו עורף והראו לו את הדרך החוצה בעקבות סכסוך עם המאמן יורי זדובץ. באיראן מצא פינה חמה. בשלב מסוים מיליץ' אפילו חשב להשתקע ולהישאר שם גם אחרי הפרישה. האיראנים אפילו ניסו לאזרח אותו ולצרפו לנבחרת, אבל נאמנותו הייתה נתונה אך ורק לנבחרת סלובניה. בכל זאת, היא היחידה שנתנה לו את הבמה כל אימת שביקש.
"זה לא שהקריירה של מרקו מיליץ' היא כישלון. הוא שיחק במשך יותר מעשרים שנה, עבר בקבוצות גדולות באירופה, נתן מספרים, זכה בתארים. אבל אני לא חושב שיש עוד שחקן בהיסטוריה שקדנציה רעה ב-NBA גרמה לכזו תפנית חדה בקריירה שלו", מסכם מאתז' ברגנט, עיתונאי סלובני לשעבר וחבר הנהלה בלובליאנה כיום. "כאן בסלובניה הוא תמיד ייחשב לאגדה. הוא היה אולי הסלב הספורטאי הראשון שלנו, וזה משהו שלעולם לא יישכח. אבל אי אפשר שלא להסתכל אחורה על השנים הראשונות שלו ולא לחוש החמצה. פספסנו אגדת כדורסל ברמה של בודירוגה ושאראס".
