חרך קטן בדלת נפתח בקרית שמונה. בשנים האחרונות, הדלת המטאפורית הזו אף פעם לא מחזיקה מעמד נעולה. אצל ראובן עטר היא נשארה סגורה תשעה מחזורים, בעידן סטנוייביץ' היא שרדה 15. יכול מאוד להיות שרוני לוי ישבור שיא. במקרה שלו, אלומת האור מציצה החוצה כבר לאחר המחזור השביעי.
ההבדל הוא שהפעם לוי הוא זה שפתח ראשון את המנעול וסובב את הידית. הצהרה כמו "אקבל כל החלטה בהבנה" נושאת עמה משמעות עצומה. זו אמירה של ייאוש, של כניעה. גם אם רוני לוי לא עוזב את מכבי חיפה, הוא בהחלט מכין את עצמו לרגע שאחרי. הוא רואה איך הפרזידנט מזמן אותו לשיחה בתל אביב, איך הוא עולה על כביש 2 ושם, אחרי שעות מייגעות, יוצאת ההודעה. או שהוא עוזב או שהוא נשאר, עד הפגישה הבאה שבסיומה הוא שוב עוזב או נשאר. ככה זה כבר ארבע שנים במועדון הכי עצוב היום בישראל, אפילו יותר מהפועל תל אביב.
ללוי יש חלק גדול, עצום, בעובדה שמכבי חיפה הזו מעוררת געגוע לזו של עטר, בנאדו וסטנוייביץ'. אפשר לדבר על הכשל של המועדון (ועוד נגיע לשם), אבל צריך לזכור: בכל פעם בשנים האחרונות שמאמן של מכבי חיפה נכשל, לוי רץ על הקווים להתחמם. מבחינתו זה היה לגיטימי, לאורך הזמן הוא יצר את הרושם שהוא האיש המתאים, שהוא תפור על המערכת. שהוא, שהביא שלוש אליפויות רצופות, היחיד שיכול להוציא את הסירה מהבוץ. איך אמר פעם אליהו עופר? "הפועל באר שבע צריכה מאמן שמדבר באר שבעית". מכבי חיפה הייתה צריכה מאמן שמדבר מכביחיפאית, ובמשך שנים נראה היה שלוי הוא היחיד שמבין כל ניב בשפה. הוא גיבה את ההשערה הזו בהישגים יפים בחו"ל ובארץ, נראה היה שהוא האיש. לקח לו בדיוק קריסה אחת מול בני יהודה כדי להבין שאולי הוא לא.
הבנייה הקלוקלת, מערכת היחסים הירודה עם השחקנים המובילים (ובאמת לא משנה מי צודק, כולם שם טעו, כנראה), העייפות שמשדר שחר כל אלה השפיעו על העבודה של לוי במכבי חיפה ועל העובדה שכמו עטר, בנאדו וסטנוייביץ', בכפר גלים כבר בודקים מי הבא בתור שינסה לעשות את הבלתי אפשרי בתוך מערכת בלתי אפשרית.
כן, המערכת היום במכבי חיפה בלתי אפשרית. לוי הוא לא האשם היחיד, ייתכן שאפילו לא העיקרי. מכבי חיפה נכנסה לסחרור יתר לאחר בניית האצטדיון החדש ופשוט העדיפה לשים את הכדורגל וכל מה שמסביבו בצד. הספיחים של הדגש העסקי למכור מנויים בשנה שעברה עדיין ניכרים. זהו מועדון שסובל מתפישת מציאות בעייתית, ולעולם לא ישכנע את עצמו שהוא במשבר קיומי, שאינו מועמד באמת לאליפות כבר חמש שנים. איתי שכטר, למשל, בטוח עד עכשיו שעל הפאול שעשה אמש לא הגיע לו כרטיס אדום. ובכן, הגיע, אבל אל תבלבלו את שכטר עם החוקה ועם ההגינות, ממש כשם שלא צריך להפריע לקבוצה שלו שאחרי שבעה מחזורים היא סוגרת את טבלת ליגת העל.
מכבי חיפה לא תרד ליגה, הסירו חשש. היא תקושש פה ושם ניצחון, אפילו תצא לאיזה רצף נאה, ה-0:4 המסורתי בדרבי כבר סגור ויכול להיות שאפילו הפלייאוף העליון יהיה בעוד שלושה חודשים בהישג יד. כפי שמתפתחים העניינים, קיים סיכוי גבוה שאת כל זה היא תעשה בלי רוני לוי. ואז שוב יתחילו שם לדבר על לצלוח את העונה בשלום, יתכננו את העונה הבאה וידברו על הפקת לקחים ובנייה מחודשת.
בתוך כל מעגל הקסמים הזה, שכרגע נדמה שאין ממנו יציאה, ניצבת עובדה עצובה אחת: האיש היחיד שסבר במשך שנים שהוא יכול להביא את הירוקים למקומם הטבעי כבר לא חושב ככה. גם הם לא. עכשיו לכולם מחכה מסע ארוך להתאוששות.
