בווידאו: ג'ייסון סמית' מדבר לקראת המשחקים הפראלימפיים של 2016
כהרגלו, הוא יגיע כפייבוריט ברור. כל דבר זולת המקום הראשון, מדליית זהב, ייחשב כהפתעה גדולה עבור כולם, כאכזבה גדולה עבורו. כשאתה הטוב בעולם, הטוב ביותר במה שאתה עושה, מקום שני הוא קצת כמו מקום אחרון. החדשות הטובות הן שכשתתחיל אליפות העולם לספורטאים נכים בדוחא ביום חמישי הקרוב, ג'ייסון סמית' לא אמור להפסיד לאף אחד. הוא אמור להתייצב כהרגלו על קו הזינוק לריצה ל-100 מטר, ואחרי עשר ומשהו שניות לחצות ראשון את קו הסיום.
ככה זה כשאתה יוסאין בולט של ספורט הנכים.
ובכל זאת, הספרינטר הצפון אירי לא יסתפק במדליית זהב בלבד. לא. החלומות של ג'ייסון סמית' גדולים הרבה יותר.
הוא נולד ב-4 ביולי 1987 בדרי, צפון אירלנד (מאוחר יותר יעבור לייצג את אירלנד), ובגיל 9 אובחן כסובל ממחלת סטרגרדט, אשר תוקפת בעיקר צעירים ופוגעת לאט לאט בראייתם. גם אצל ג'ייסון סמית' ההידרדרות היתה הדרגתית. "הצלחתי לראות דברים מסביבי באופן כללי", אמר ל"סאנדיי טיימס". "אבל ככל שהדברים היו רחוקים יותר, כך היה קשה יותר לראות אותם. הצלחתי פחות או יותר לראות צבעים ותמונות ואנשים". בתקופה ההיא המצב עדיין היה סביר, כך שכנער, סמית' המשיך לשחק כדורגל ולמד את מה שלמדים אנשים שמאבדים חוש אחד כבר עשרות שנים: לפצות על כך ולחדד את יתר החושים. ככל שראייתו של הנער הצפון אירי הפכה פחות טובה, כך ידע להרגיש יותר טוב מה קורה סביבו.
בגיל 16 אחד המורים התרשם מיכולות הריצה של סמית' על מגרש הכדורגל, ותהה האם ירצה להתנסות באתלטיקה. הנער הצפון אירי הסכים, ותחת מאמנו החדש סטיבן מגווייר, התגלה ככישרון מלידה. כשהוצע לו לטוס למשחקי חבר העמים לנוער באוסטרליה נענה בחיוב, בעיקר משום שהיה מדובר בטיסה חינם לאוסטרליה. די במהרה כישרונו של סמית' עזר לו לבקר בכל העולם, ולנצח כמעט בכל מירוץ בו השתתף. תחילה, מגווייר כלל לא ידע על מחלת הראייה של סמית' - מחלה שבסופו של דבר תיקח ממנו בערך 90 אחוז מהראייה שלו, ותותיר אותו עם עשרה אחוז (לעתים, לדבריו, זה מרגיש כמו חמישה); תחילה, מאמן האתלטיקה פשוט התרשם מהכישרון הגולמי הגדול. כשלמד על המחלה של תלמידו, החליט לשרטט עבורו מסלול שבקו הסיום שלו אולימפיאדת הנכים. עוד קודם לכן, באליפות העולם של 2006, קבע סמית' שיאי עולם חדשים בריצות ל-100 ול-200 מטר, ואותת על כוח עולה בענף.
ואז, מספר שבועות אחרי שיוסאין בולט הדהים את העולם עם הצגה מופתית באולימפיאדת 2008 בבייג'ינג, ג'ייסון סמית' עשה משהו דומה באולימפיאדת הנכים בסין: ב-13 בספטמבר זכה במדליית זהב לנכים בקטגוריית T13 (פגועי ראייה) בריצה ל-100 מטרים, ועשה זאת בגדול. כבר במוקדמות קבע שיא עולם חדש כשעצר את השעון על 10.81 שניות, ובגמר ניפץ את שיאו שלו עם 10.62 - תוצאה טובה ב-26 ממאיות מזו שקבע סגנו, אלכסיי לבזין הרוסי. "כשאני רץ בקו ישר זה לא ביג דיל", אמר על ל"דיילי מייל" על בעיות הראייה שלו, אבל בניגוד לריצה ל-100 מטר, בזו למרחק הכפול צריך לצלוח עיכול וקווים אותם לסמית' קשה יותר לראות, לדבריו.
יומיים חלפו, וסמית' התייצב על המסלול לריצה ל-200 מטר. הוא ראה הכל, או לפחות התנהג כאילו ראה הכל: במוקדמות שוב קבע שיא עולם, הפעם 21.81 שניות, ובגמר, למחרת, הוסיף לעצמו מדליית זהב שנייה ושיא עולם רביעי במספר, כשעצר את השעון על 21.43 שניות. כמו יוסאין בולט, השלים את הדאבל היוקרתי בתבל, והרגיש על גג העולם. למעשה, הוא הרגיש יותר מאשר על גג העולם: באותם רגעים, ג'ייסון סמית' הבין שהוא לא רק מהיר מאוד יחסית לעיוור; הוא מהיר מאוד, נקודה.
בקיץ 2010 קבע שיא אישי חדש של 10.32 שניות, ומיד שיפר אותו כשניצח בין היתר את מדליסט הכסף האולימפי פרנסיס אביקוולו בתחרות מסבב גביע אירופה בבודפשט, כשעצר את השעון על 10.27 שניות, והוכיח שמקומו לגמרי באליפות אירופה המתקרבת. זה קרה לקראת סוף יולי בספרד: ג'ייסון סמית' לאתלט הפראלימפי הראשון בהיסטוריה שמשתתף באליפות אירופה לאתלטים בריאים ושלמים. האצן הצעיר התייצב למקצה החמישי של המוקדמות כשלצדו שבעה אצנים נוספים שמסוגלים לראות 100 אחוז בשתי העיניים, ולא רק חמישה או עשרה אחוז. זה לא הפריע לו לסיים רביעי במקצה עם 10.43 שניות (תוצאה טובה במאייה מזו שקבע נציגנו הישראלי דמיטרי גלושצ'נקו) - כמובן שלא מהיר כמו כריסטוף למייטרה שסיים ראשון, אך מהיר מספיק כדי להפוך לאירי הראשון (בריא או נכה) בהיסטוריה שמעפיל לחצי הגמר, שם סיים רביעי במקצה שלו עם תוצאה של 10.46, ובמקום ה-14 הכללי, מעל שלל אצנים עם שיאים אישיים טובים משלו, וראייה טובה הרבה יותר.
אחת הסיבות העיקריות לשיפור ביכולתו של סמית' היתה מעבר בקיץ 2010 לפלורידה, למתחם אימונים אותו חלק עם שלל אתלטים ואתלטיות בריאים, שלמים ומצוינים שזכו במדליות זהב אולימפיות דוגמת איילין ביילי, דבי פרגוסון-מקנזי ובחור אחד שעונה לשם טייסון גיי, שבמקרה גם נחשב לאדם השני הכי מהיר בתבל. "היו שלושה יתרונות במעבר לכאן", אמר ל"דיילי מייל": "מזג האוויר, המתקנים והחברים שלי לאימונים, שהם הטובים בעולם. זה נותן לי אפשרות להשתפר, להגן על התארים הפראלימפיים שלי ב-100 וב-200 מטר, ובתקווה, גם להגיע ללונדון". תחילה, סמית' ומאמנו לא סיפרו לשאר האתלטים העילאיים שהבחור החדש עם המבטא האירי סובל מבעיה רפואית כלשהי. רק כשאחד מהם חיפש את סמית' בגוגל, למד שחברו החדש בקושי רואה משהו. "הם נדהמו, כי ג'ייסון עשה עבודה כל כך טובה בלהחביא את הנכות שלו", אמר מאמנו לאתר "culturenorthernireland".
כמו כמעט כל בנאדם אחר שלמד להכיר אותו, גם גיי בוודאי שאל את סמית' כיצד הוא עושה את זה - איך אפשר לרוץ כל כך מהר כשאתה רואה כל כך מעט. התשובה של סמית' די פשוטה, כשחושבים על זה. "אני לא מכיר שום דרך אחרת", אמר ל"דיילי מייל". "אני רואה הרבה דברים אבל מטושטש. כדי לראות חד אני צריך להתקרב מאוד לדברים. באימונים זה קשה יותר. אני לא יכול לראות במראה מה אני עושה, או מה אחרים עושים. זה לא כל כך טוב כשאתה קופץ מעל משוכות. יש לי צלקת מאחת הפעמים שניסיתי לקפוץ מעל משוכה. המאמן שלי עובד איתי להגיע לנקודה בה אני יכול להרגיש את מה שאני עושה, וכרגע, הכל מרגיש די טוב".
היו גם בעיות, אך סמית' בעיקר השתעשע מהן. "הבעיה הכי גדולה היא שאנשים חושבים שאני מתעלם מהם כשהם מנופפים לי", אמר ל"טלגרף". "היו אנשים שאמרו לי - הוא נהיה כל כך שחצן מאז שהפך מפורסם. מה אני יכול לעשות?" לאתר Joe אמר: "אני לא יכול לנהוג, לא יכול להסתובב בהרבה מקומות שאני לא מכיר אלא אם יש איתי מישהו. אלא אם אנשים מכירים אותי, אני די מרוחק. לעתים אנשים מנסים לדבר איתי, אבל אני לא ממש רואה אותם. זה מתסכל, אבל אין מה לעשות".
מבין 14 האתלטים שהתאמנו במתחם הנוצץ בפלורידה, סמית' היה היחיד שסבל מנכות כלשהי, אך זה לא הפריע - לא לו, ולא לאף אחד אחר. "הם פשוט קיבלו אותי כל הזמן", אמר ל"גרדיאן". "להתאמן עם אתלטים בריאים שמהירים ממני עוזר לי להשתפר. אתה לא יכול שיהיו לך ימים רעים, אחרת תדע על כך; אתה תסיים אחרון בהפרש גדול. אין דרך עדיפה על ללמוד מהטובים ביותר".
הקשר עם גיי היה מכונן במיוחד. אלוף העולם בריצה ל-100 מטר ב-2007 ו-2009 נתן לחברו החדש טיפים רבים, והתרשם מאוד לטובה מהאצן האירי. כל כך לטובה, למעשה, עד שאמר ל"טלגרף" את הדברים הבאים: "אני חושב שג'ייסון מאוד מוכשר, ובאמת מאמין שטכניקת הריצה שלו טובה משלי. לעתים, כשהוא רץ, הוא מזכיר לי את מוריס גרין. הוא בטופ 5 שלי מבחינת טכניקת הריצה: מוריס גרין בוודאי יהיה ראשון, קארל לואיס יהיה שם, אסאפה פאוול, לירוי דיקסון, ואז ג'ייסון".
המטרה הבאה היתה להפוך לספורטאי הנכה הראשון שמשתתף במשחקים האולימפיים, וסמית' האמין ביכולתו לקבוע את הקריטריון ולעשות זאת. בשלהי 2011 קבע שיא אישי חדש ומדהים של 10.22 שניות בפלורידה, אך פספס בו בזמן גם את הכרטיס לאולימפיאדה ב-0.04 שניות, וגם קביעת שיא פראלימפי עולמי חדש, שכן היה מדובר בתחרות "רגילה". סמית', מורמוני אדוק שמעולם לא צרך סמים או אלכוהול או סיגריות, השתמש בדת שלו כבחבל הצלה, ולא הוריד את הראש. ל"אייריש טיימס" אמר שהקשר שלו עם אלוהים הוא מעין עסקת חבילה: האל נתן לו כישרון יוצא דופן, וכעת עליו להשיב לו על כך: "אם יש לך כישרון, אתה צריך להשתמש בו לטובה. אני יכול להשתמש בו כדי להראות לאנשים אחרים במה אני מאמין. בחיים האלה יש יותר מספורט. אנשים משוטטים בחיים, אבודים, הם לא יודעים לאן הם הולכים. אני יודע לאן אני הולך, ומי אני, וכאדם זה עושה אותי חזק יותר".
עם כל הכבוד להצלחה בבייג'ינג 2008, לונדון 2012 התקרבה בצעדי ענק ולאצן הצפון אירי היה ברור שמדובר, פחות או יותר, במגרש ביתי, עם עשרות אלפי צופים שיתמכו בו מהיציעים, עם ציפיות גבוהות יותר, עם מעט להרוויח והרבה יותר מה להפסיד. "כשאתה נכנס לתחרות כפייבוריט, יש לך דבר רק דבר אחד בראש", אמר לאתר Sini. "אחרי שזכיתי בזהב כפול באולימפיאדה הקודמת אני מניח שיש עלי קצת לחץ, כי אתה לא יכול להצליח יותר מהציפיות של כולם ממך".
אבל אתה כן יכול להצליח בדיוק כמו שציפו ממך, וזה בדיוק מה שסמית' עשה: ספורטאים גדולים הם אלה שלא נותנים ללחץ לשתק אותם גם כשהם פייבוריטים, אלה שיודעים לא רק לטפס לפסגה, אלא להישאר בה. וג'ייסון סמית' נשאר בה, ולא זז ממנה כבר שנים. ב-31 באוגוסט קבע שיא עולם חדש למוגבלי ראייה בריצה ל-100 מטר כבר בשלב המוקדמות, כשעצר את השעון על 10.54 שניות. למחרת סיפק הצגה גדולה עוד יותר, כששיפר את שיא העולם שלו והפעם העמיד אותו על 10.46 שניות - 56 מאיות פחות מלואיס פליפה גוטיירס הקובני, שהסתפק במדליית הכסף. דבר פחות או יותר זהה קרה במרחק הכפול, שבוע לאחר מכן: במוקדמות קבע את הזמן הטוב ביותר (אך לא שיא עולם - 21.48), ובגמר טס לתוצאה מדהימה של 21.05 שניות - שיא עולם חדש, ואם התוצאה של המנצח לא מספיק מרשימה, נזכיר את התוצאה של זה שהגיע אחריו: אלכסיי לבזין הרוסי, שחצה את קו הסיום בחלוף 21.95 שניות.
"זה היה הרבה יותר טוב מלנצח בבייג'ינג", אמר לתקשורת הבריטית. "היו 80 אלף איש ביציעים, וזה הרגיש כאילו חצי מהם אירים. אתה משקיע כל כך הרבה עבודה מדי שנה לקראת דברים כמו אליפויות עולם אבל הדבר הגדול הוא המשחקים הפראלימפיים כל ארבע שנים. צריך לחשוב שאני מתאמן 11 חודשים בשנה, שישה ימים בשבוע, בשביל מירוץ של עשר שניות. הכל בסוף מתנקז לרגע האחד הזה, אז היתה בזה הרבה הקלה. זה היה לא ייאמן. תוסכלתי כשלא הצלחתי להעפיל לאולימפיאדה, אבל אני מאמין באופן מלא ששיאי עוד לפניי".
לכאורה, ניתן אולי היה לצפות שאחד הספורטאים הפראלימפיים הטובים בתבל יתוגמל בהתאם, אך לא כך המצב. "אין דבר שמתאר טוב יותר את המאבק של התנועה הפראלימפית להגיע לשוויון כלכלי כמו העבודה שהאצן הכי מהיר עדיין מתקשה לקבל כסף כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב", נכתב ב"אינדיפנדנט" הבריטי ב-2012, בכתבה בה צוטט גם סמית' כאומר: "זה מאוד מתסכל. תגיע נקודה - אני לא יודע מתי - בה אצטרך לחשוב ברצינות על חיים רגילים. דברים משתנים השנה, אני הולך להתחתן, ואהיה צריך לפרנס את המשפחה שלי. אני מקווה שדברים ישתנו, אבל אם לא, אולי אצטרך להסתכל על דברים אחרת, כי החיים ממשיכים".
נכון לכתיבת שורות אלה, סמית' עדיין לא תלה את הנעליים. במקום זאת, ביקר לפני מספר שבועות בריו, בחלק מאירוע הכנה לקראת האולימפיאדה שתצא לדרך בברזיל בעוד שנה, במסגרתו נערך גם מירוץ מיוחד ל-100 מטר שהפגיש ספורטאים עם כל סוגי הנכויות (עד המירוץ ההוא, פגועי ראייה התחרו בפגועי ראייה, קטועי גפיים בקטועי גפיים וכן הלאה). בטח כבר ניחשתם איך זה נגמר: עם תוצאה של 10.73 שניות, ומדליית זהב נוספת שהוכיחה שהוא הספורטאי הפראלימפי המהיר ביותר בעולם - בעבר, בהווה, אולי גם בעתיד.
המטרה כעת, מעבר להגנה על תאריו במשחקים הפראלימפיים של ריו 2016, היא לעשות מה שסמית' לא הצליח ואוסקר פיסטוריוס הידוע לשמצה כן הצליח לעשות ב-2012: להעפיל לאולימפיאדה הראשית. לשם כך, יצטרף לשפר את שיאו שלו וגם את שיא אירלנד - 10.18 שניות - שכן הקריטריון האולימפי ירד ל-10.16. "זו בהחלט המטרה", אמר האצן בן ה-28 ל"אייריש טיימס" לפני מספר שבועות. "אני מסתכל על לונדון 2012, והייתי ממש, ממש קרוב. הייתי בכושר לרוץ 10.18, פשוט עשיתי טעויות, ומנטלית, לא הייתי מוכן להתמודד עם המצב הזה. השנתיים האחרונות לא היו אידיאליות, היו לי כמה פציעות, אבל הדברים הללו קורים מסיבה מסוימת. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם אתגרים וקשיים, איך אנחנו מתגברים עליהם וממשיכים הלאה".
בכלל, גם בתפיסת החיים שלו, ג'ייסון סמית' הוא סוג של אלוף. ל"דזרט ניוז" אמר ב-2012: "זה מצער שיש לי בעיות ראייה, אבל לכולם יש בעיות. אין הרבה דברים שאפשר לעשות בקשר לזה, מלבד לעבור הלאה ולנצל בצורה הטובה ביותר את ההזדמנויות שנקרות בדרכך". אבל עושה רושם שמשפטו הטוב ביותר - זה שמייצג בצורה הטובה ביותר את ג'ייסון סמית' האדם, הספורטאי, הדמות הציבורית, הוא זה שנכתב באתרו הרשמי עד לא מזמן - זה שמכליל ומבטל אולימפיאדות ומשחקים פראלימפיים, עיוורון וראייה מושלמת.
"הצלחה", נכתב שם, "זה להיות הטוב ביותר שאתה יכול להיות".