במשך תקופה של 13 שנים, בין 1999 ל-2012, האקסיומה של היורוליג הייתה שכדי לזכות בגביע האירופי יש להציב מאמן גדול בראש הפירמידה. בפרק הזמן הזה זכה ז'לימיר אוברדוביץ' בחמש אליפויות עם פנאתינייקוס, פיני גרשון בשלוש אליפויות עם מכבי תל אביב, אטורה מסינה בשלוש עם קינדר בולוניה וצסק"א, דודה איבקוביץ' בגביע אחד עם אולימפיאקוס (השני בקריירה שלו) וסבטיסלב פסיץ' בתואר עם ברצלונה (אחרי שזכה באליפויות עולם ואירופה עם סרביה וגרמניה). יוצא הדופן היחיד בפרק הזמן הזה, שבו חולקו 14 תארים (בשל הפיצול ב-2000 בין היורוליג לסופרוליג), היה צ'אבי פסקוואל הצעיר והאלמוני דאז, שהניף את הגביע ב-2010 עם ברצלונה, אך מי שעוקב אחרי הקריירה של המאמן הקטאלוני יודע שהוא נחשב לאיש מקצוע מצוין ובעיקר מקורי והקבוצה שלו באותה עונה הציגה כדורסל נפלא.
רק ששלוש העונות האחרונות שברו את המוסכמות. ואסיליס ספאנוליס הוכיח שהוא יכול לנצח גם בלי איבקוביץ', אלא עם ברצוקאס האלמוני ואז להעפיל לגמר עם ספירופולוס האלמוני עוד יותר. בעונה האחרונה זכה בתואר המאמן שבישראל אוהבים ללגלג עליו, פאבלו לאסו. בתווך ניצחה מכבי תל אביב של דיוויד בלאט, אחרי עונה אפורה ומוזרה, ועם סגל בינוני ולא מרשים.
מנגד, המאמנים הגדולים של העשור הקודם מתקשים להתרומם: אוברדוביץ' לא הצליח להביא גביע לפרויקט של פנרבחצ'ה אולקר, וגירד בקושי אליפות אחת בליגה; מסינה התרסק בריאל מדריד ובצסק"א; ופיני גרשון לא הצליח לשחזר את הצלחות העבר בקדנציה האחרונה במכבי. יכול להיות שפספסנו משהו בשנים הגדולות של מאמני העל? אולי בעצם המפתח להצלחה היה השחקנים הגדולים ג'ינובילי, בודירוגה, דיאמנטידיס, שאראס, ספאנוליס (בקדנציה הקודמת בפנאתינייקוס), פפאלוקרס, לנגדון ונבארו? אולי חשוב יותר להצטייד בשמות שיודעים להתעלות ברגעי האמת ולא להתרסק תחת הנטל של שיטת הפיינל פור האכזרית? יכול להיות שמזלם של אוברדוביץ', מסינה וגרשון עם אגו עצום וחוזי ענק פשוט לא התמזל בשנים האחרונות לאמן את היורשים של שחקני העל האלו?
טיילור רוצ'סטי בראיון: "אני רוצה להיות דיייויד בלו החדש"
דירוג eurohoops: רוצ'סטי במקום ה-11 ביורוליג, פארמר 11
עונת היורוליג החדשה נפתחת: סיקור מיוחד
נדמה שמכבי תל אביב בונה בקיץ הזה על תקפות המסקנה הזאת. היא סימנה את האחראי המרכזי לכישלון אשתקד ג'רמי פארגו ובנתה קו אחורי חדש לגמרי. היא מהמרת שג'ורדן פארמר יכול לתרגם קריירת NBA מרשימה שבה לקח אליפויות כשחקן תשיעי או עשירי ברוטציה להובלת קבוצה לאליפות יורוליג, על אף שכשל בכך באפס אנאדולו ואפילו לא הצליח לקחת את דרושפאקה רחוק בליגה הטורקית. היא מאמינה, ככל הנראה, שטיילר רוצ'סטי, שרק בעונה האחרונה הפך לשחקן אירופי מוביל בקבוצה מהדרג השני, יכול לעשות קפיצת מדרגה נוספת לדרג הראשון. בסופו של דבר, עם כל הכבוד לגרשון ולבלאט, מכבי מחפשת כבר שנים את שחזור הקבוצה הגדולה שהייתה לה בתחילת העשור הקודם, בשני סגלים שונים, שהחוט המקשר ביניהן היה אנתוני פארקר, עוד שם גדול שהבטיח הצלחה ביורוליג. מכבי לא לקחה מהעידן הזה את גרשון, אפילו לא כעוזר מאמן, וגם מבלאט היא הייתה נפרדת ביוזמתה אלמלא היה מקבל חוזה בקליבלנד. הנהלתה מאמינה, כך נראה, שהשחקנים עושים את המאמן, ולא להפך. היא רוצה למצוא את הספאנוליס שלה.
בתפיסה הזאת יש כמה בעיות מרכזיות. הראשונה, והבעייתית ביותר, היא שלא רק מכבי התחזקה, או מאמינה שהתחזקה. היורוליג של העונה צפוי להיות עמוק יותר מזה של העונה שעברה, מגמה שמכבי תחוש כבר בבית המוקדם, שם תפגוש את מלאגה המשופרת, את באמברג המאומנת ואת דרושפאקה העשירה והכישרונית, בנוסף לצסק"א האימתנית. ריאל מדריד לא הולכת לשום מקום ולמעשה הצטיידה בזרים טובים יותר מאשר אשתקד, ברצלונה עשתה רכש מוזר כהרגלה אך נראית מצוין בתחילת העונה, חימקי החדשה במפעל מציגה את הקו האחורי החזק באירופה, פנרבחצ'ה/ אולקר איבדה כמה נכסים אבל צירפה אחרים, פנאתינייקוס טובה משמעותית מאשר בעונה שעברה ואולימפיאקוס לא תיעלם גם אם ליד ואסיליס האיום יתייצב סגל של פיסחים ועיוורים. הכשל השני נוגע לקו הקדמי. אפשר לומר בביטחון שקבוצה עם קו קדמי כל כך דקיק, נמוך ועמוס בחסרונות, מהברכיים של פבראני, דרך זריקות העונשין של אונואוקו ועד לסנטימטרים המעטים של אמבקווה, מעולם לא זכתה ביורוליג או הגיעה רחוק במפעל.
אלא שהנקודה המטרידה מכולן נוגעת, בכל זאת, לעמדת המאמן. פרשן הכדורסל הטוב בעולם, זאק לואו מאתר "גרנטלנד", נוהג לכתוב ולומר שהיכולת לאמוד את תרומתו של המאמן היא התעלומה הגדולה ביותר בעולם הכדורסל. זהות שניים משלושת אלופי אירופה האחרונים ממחישה זאת. סביר להניח שלברצוקאס, למשל, שמאמן העונה את קובאן, אין יותר כדורסל מלגיא גודס. הנקודה היא שלכל מאמן מצליח יש סגולה שאפשר לסמן ככזו שתוביל אותו רחוק: אחד מחפה על מחסור בטקטיקה בכריזמה שופעת, אחר מלא ביטחון ויש כאלה שמתמחים בסימונים על הלוח.
בשלב די מתקדם של הקריירה של גודס, קשה לדעת מה מייחד אותו, פרט לנטייה להרים ידיים ברגע האמת. פעם אמרו עליו שהוא מאמן של שחקנים, אבל בעונה שעברה לא היסס להאשים אותם בהפסד במשחק מספר 2 בסדרה מול אולקר; הוא נותן חופש לגארדים שלו, אבל לעתים נדמה שהם מתרגמים זאת לחוסר אחריות וזריקות מופקרות; ומטריד מכל, נדמה שהוא לא מצליח להקנות לקבוצותיו יסודות הגנתיים מוצקים. אם הספקות האלו היו רק נחלת התקשורת והקהל, מצבו של גודס היה מצוין, אבל נדמה שגם האמון של מעסיקיו לא גדול במיוחד, ולראייה המעורבות המוגבלת עד לא קיימת בבניית הסגל והחלפת כל הצוות שסביבו. במילים אחרות, השלישייה של גודס-רוצ'סטי-פארמר צריכה לגלות בעצמה וינריות שלא גילתה עד עתה בקריירה כדי לעמוד בסטנדרטים של אחד המועדונים הכי תובעניים ביבשת. כרגע, נראה שהסיכויים לא נוטים לטובתם.