המשחק האחרון לפני המלחמה: מתכוננים למפגש בין אירלנד לגרמניה

ב-23 במאי 1939 התייצבו נבחרות גרמניה ואירלנד למשחק ידידות לעיני 35 אלף צופים נלהבים שמילאו את האצטדיון בברמן. לפי ההנחיות, כל הספורטאים האורחים על אדמת גרמניה היו אמורים להצדיע במועל יד, אבל ג'ימי דאן, הקפטן האירי, סירב לעשות זאת. לפני שהשחקנים "בירכו" את הקהל, צעק דאן לחבריו: "תזכרו את 1916". זה לא ממש עזר. כל יתר האירים הרימו את ידם להצדעה נאצית, ומיד לאחר מכן יצאה ההתמודדות לדרך.

אומרים שצריך להפריד בין ספורט לפוליטיקה, אבל ברוב המקרים זה בלתי אפשרי, קל וחומר כאשר מדובר באירלנד, עם כל ההיסטוריה המרתקת שלה. הקריירה של דאן משקפת את המורכבות הזו יותר מכל. הסקורר האימתני, אחד החלוצים הטובים ביותר שידעה אירלנד מימיה, ואולי אפילו הטוב שבהם, בילה את שנות הזוהר שלו מעבר בקבוצות האנגליות מעבר לתעלה, על אף המתיחות הגדולה בעקבות הכרזת העצמאות. לאור זאת, מעניינת מאוד העובדה כי דאן ייצג שתי נבחרות שנראו על פניו זהות – אירלנד ומדינת אירלנד החופשית. בפועל, מדובר בישויות שונות בתכלית, לפחות בעיני האירים עצמם.

התאחדות הכדורגל האירית נוסדה עוד ב-1880 בבלפסט. האירים הכריזו על עצמאות ב-1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ובחלוף חמש שנים נחתמה האמנה האנגלו-אירית, במסגרתה נותרה צפון אירלנד בתחומי הממלכה, ואילו ביתר חלקי האי כוננה מדינת אירלנד החופשית. באופן טבעי, מיד לאחר מכן נוסדה בדאבלין התאחדות הכדורגל של המדינה החדשה, אבל חלוקת הסמכויות בין שתי ההתאחדויות לא היתה ברורה כלל. נוצר בלגן מוחלט, ושתי הנבחרות סברו שהן רשאיות לזמן לשורותיהן את כל תושבי האי. פיפ"א, ארגון צעיר ללא סמכויות מיוחדות, כלל לא התערבה בנעשה.

כוכבים גדולים מסוגו של דאן היו, מטבע הדברים, מבוקשים על ידי שתי ההתאחדויות. מאחר שהנבחרות קיימו בעיקר משחקי ידידות, היתה לכך בעיקר חשיבות סמלית, ודאן ייצג במקביל את שתיהן. את הופעת הבכורה עבור התאחדות הכדורגל האירית המקורית הוא ערך ב-1928 במשחק מול ויילס, וב-1930 שיחק לראשונה עבור התאחדות מדינת אירלנד החופשית, כאשר הבקיע צמד מול בלגיה.

הכפילות האבסורדית הזו בוטלה רק אחרי מלחמת העולם השנייה. מדינת אירלנד החופשית, ששינתה את שמה לרפובליקה האירית, הפסיקה לזמן לשורותיה את השחקנים מצפון אירלנד הבריטית רק ב-1946. ההתאחדות המקורית אשר משרדיה בבלפסט חדלה מחיזורים אחרי השחקנים מאירלנד העצמאית ב-1950, וכך הפכה למעשה באופן סופי לנבחרת צפון אירלנד. עם זאת, שמות גופים לא השתנו. עד היום, זר שלא מכיר את הנפשות הפועלות לא מסוגל להבחין בהבדל בין Irish Football Association (ההתאחדות של צפון אירלנד) לבין Football Association of Ireland (ההתאחדות של אירלנד).

דאן נהנה מרקורד הבקעה נהדר בשתי הנבחרות של אירלנד, וקרע רשתות גם בליגה האנגלית. בעונת 1930/31 הוא כבש 41 שערים במדי שפילד יונייטד, והנתון הזה מהווה שיא עבור שחקן אירי עד עכשיו. לרוע מזלו, הוא לא זכה בתואר מלך השערים, כי טום וורינג מאסטון וילה הפציץ 49 פעמים. ב-1933 ניצל מנג'ר ארסנל האגדי, הרברט צ'פמן, מצוקה כלכלית של שפילד כדי להחתים את הסקורר תמורת כ-8,000 ליש"ט, ודאן זכה כעבור שנה באליפות אנגליה.

גביע העולם לא היה אז טורניר יוקרתי כמו היום, אבל עבור מדינת אירלנד החופשית היתה ההשתתפות בו חשובה שבעתיים כדי לזכות בהכרה הפוליטית. היא לא היתה רחוקה מכך, אבל נכנעה להולנד ובלגיה במוקדמות מונדיאל 1934. לפני הטורניר ב-1938, רק הנורבגים עמדו בין האירים להעפלה. במשחק הראשון באוסלו, הבקיע דאן את שער היתרון, אבל הסקנדינבים ניצחו 2:3. גם בגומלין העלה דאן את הירוקים ל-0:1, אך הקרב נגמר בתיקו 3:3, ונורבגיה גזלה ממנו הופעה היסטורית. האירים היו צריכים להמתין יותר מחצי מאה עד שחגגו סוף סוף העפלה היסטורית למונדיאל 1990 באיטליה עם ג'קי צ'רלטון האנגלי על הקווים.

וכך, את התוצאות הגדולות נאלצו האירים להשיג בתחילת דרכם במשחקי הידידות, והם נפגשו לרוב מול נבחרות המדינות שהרכיבו לימים את מדינות הציר במלחמת העולם השניה. הסיבה לכך היתה פשוטה – האנגלים עשו הכול כדי להכשיל את התאחדות מדינת אירלנד החופשית ולהעדיף את ההתאחדות האירית המקורית. לכן, מצאו האירים אוזן קשבת אצל איטליה של בניטו מוסוליני, הונגריה של הגנרל האנטישמי מיקלוש חורטי וגרמניה הנאצית.

באמצע שנות ה-30' כבר נפוצו באירופה דיווחים על זוועות משטר היטלר, אבל באירלנד הטילו רבים ספקות במהימנותם. האירים זכרו את השמועות הכוזבות שהפיצו האנגלים אודות הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי לעודד אחוזי גיוס גבוהים, ולא מיהרו להאמין להם הפעם. תפקיד ניכר בכך שייך לצ'ארלס ביולי, שנשלח במשימה דיפלומטית לברלין מטעם הממשל האירי ב-1933, ושימש למעשה כשגריר. ביולי הזדהה לחלוטין עם המשטר הנאצי, הפך ליקירו של הרמן גרינג. הוא העביר דיווחים אופטימיים במיוחד למולדתו, וחלקו בשואה היה קודר במיוחד כאשר הוא סירב להעניק ויזות ליהודים בשלהי שנות ה-30' ומנע מהם לברוח מהמשטר הנאצי בזמן. הוא פוטר ב-1939 עם פרוץ המלחמה, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.

לתעמולה של ביולי היה חלק נכבד בכך שהאירים ראו בגרמניה הנאצית בת ברית פוליטית במאבק מול האימפריה הבריטית. משחק הידידות הראשון בין שתי הנבחרות נערך ב-1935, והגרמנים ניצחו 1:3, אבל הנקמה הספורטיבית הוגשה בחלוף שנה בדאבלין. 30 אלף צופים נדחסו באוקטובר 1936 לאיצטדיון דיילימאונט בדאבלין כדי לחזות ב-2:5 המפואר של מדינת אירלנד החופשית על הגרמנים, שהגיעו בהרכב חזק. לפני שריקת הפתיחה ביצעו השחקנים הגרמנים הצדעה במועל יד, ורבים מאוד בקהל האירי עשו זאת בעקבותיהם, מתוך הנחה שהם מכבדים כך את האורחים. הדבר מלמד עד כמה קשה היה לאנשים הפשוטים להבין את המציאות הפוליטית נכונה. בשנה שעברה נמכרה התוכניה שהופצה לקראת המשחק, עם צלב הקרס על הדגל הגרמני, במכירה פומבית בדאבלין.

כאשר התייצבה אירלנד למשחק בברמן ב-1939, הגרמנים כבר סיפחו את אוסטריה, והרכבם הופיע וילהלם הנמאן, החלוץ המצטיין של אדמירה וינה. גם ההתפתחות הזו לא מנעה מהאירים לראות בגרמנים מדינה ידידותית. כפי שכתב אז מזכ"ל ההתאחדות האירית ג'ו ויקהאם: "הדגלים שלנו הונפו בברמן לצד הדגלים עם סווסטיקה. כמחווה למארחים, הצעדנו במועל יד בעת נגינת ההמנון הגרמני. אמרו לנו שזה ימצא חן בעיני הקהל, וכך אכן היה. שר הספורט הגרמני כיבד אותנו בארוחה מפוארת והודה לנו על כך שהגענו למשחק, למרות הדיווחים הכוזבים בתקשורת אודות המצב בגרמניה ועל כוונותיה ההתקפיות".

רק דאן העז ללכת נגד הזרם. הוא ניסה לשכנע, ללא הצלחה, את חבריו לא להרים את ידם והותיר שלו למטה. החלוץ הוותיק, שהיה כבר בן 33 ושיחק בשמרוק רוברס במולדתו אחרי סיום הקריירה באנגליה, היה אחד המצטיינים במגרש עד שנפצע בדקה ה-34 בהתנגשות עם הבלם הגרמני האנס רודה. באותם ימים איש לא שמע על חילופים, האירים נותרו בנחיתות מספרית, והלמוט שן, המאמן המפורסם לעתיד שהצעיד את מערב גרמניה לזכיה במונדיאל ב-1974, העלה את המארחת ליתרון בדקה ה-38.

כה נחוש היה דאן להילחם עבור הדגל, שהוא התגבר על כאבים וחזר למגרש בדקה ה-54 למרות הפציעה. הוא הוסט לאגף על מנת להימנע ממאבקים פיזיים בתוך הרחבה, אירגן מחדש את המשחק האירי, ובדקה ה-65 השווה פאדי בראדשו ל-1:1. זו היתה גם התוצאה הסופית, ובמהלך הארוחה החגיגית החמיאו הגרמנים ליכולתם של האירים.

המזכ"ל ויקהאם היה מאושר. הוא חשב שהנבחרת שלו מסוגלת להמשיך להשתפר ולהפוך לכוח משמעותי בכדורגל האירופי והמקומי. לשם כך, הוא ארגן משחקי ידידות חדשים עם איטליה, רומניה וספרד שהיו אמורים להתקיים בסוף 1939 ובתחילת 1940. התוכנית לא יצאה לפועל – הגרמנים תקפו את פולין, מלחמת העולם השנייה נפתחה, ונבחרת אירלנד נותרה בהיסטוריה כאורחת האחרונה של גרמניה הנאצית לפני הגרוע מכל.

הדור המצוין של האירים ירד, אם כך, לטמיון. חלק מהשחקנים שהשתתפו במשחק בברמן התגייסו לצבא ונלחמו נגד הגרמנים בחזית. אחרי סיום המלחמה, דאן כבר היה מבוגר מדי כדי לרוץ על הדשא. הוא החל בקריירת האימון המוצלחת, ורבים ציפו שיגיע לגדולות, אבל הגורל רצה אחרת. חלוץ העבר האגדי מת ב-1949 מהתקף לב, והוא בן 44 בלבד. יכול היה להיות נהדר לומר שהאירים מנסים להמשיך את מורשתו, אבל זה פשוט לא נכון – מעטים מאוד זוכרים את שמו של השיאן שסירב להיכנע לתכתיבים והפנים, בניגוד לבני ארצו, את הכוונות האמיתיות של משטר היטלר. לפני המשחק בין אירלנד לגרמניה בדאבלין, זה הזמן לכבד את זכרו.

21:45, ספורט2: אירלנד - גרמניה