בוידאו: תקציר משחק הגמר בו ניצחה נבחרת הקטגרל של אירן 0:1 את יפן
מספר ימים לפני ההמראה למלזיה, נילופאר ארדלן התבשרה כי לא תוכל לטוס עם חברותיה לאליפות אסיה בקטגרל. היא לא הודחה מהסגל על ידי המאמן, לא סבלה מפציעה, לא הושעתה על ידי ההתאחדות. לא. נילופאר ארדלן לא זכתה להצטרף לחברותיה בדרכן לאליפות אסיה הראשונה אי פעם בענף המתפתח, משום שבעלה לא הרשה לה.
כן. לבעלה של קפטנית הנבחרת היה חשוב יותר שתהיה בבית, ובאירן הנוכחית, אם בעלך לא מוכן שתטוסי, מוטב שתפרקי את המזוודות שארזת. כי מעל הכל - מעל הסיפור הזה, עם הסוף הטוב, מעל כל הנקודות האור - יושב גבר אירני, כל גבר אירני, ומקבל את ההחלטות גם בשם אשתו.
בשבוע שעבר שבה נבחרת הקטגרל האירנית הביתה עם תואר היסטורי, הראשון בתולדותיה, והפעם, נילופאר ארדלן הגיעה לשדה התעופה (סתם להגיע לשדה התעופה בלי לטוס עדיין מותר לנשים אירניות נשואות). היא קיבלה את פני חברותיה הנרגשות, שהושיטו לה את הגביע. מעגל כלשהו אולי נסגר. ניצחון כלשהו אולי נרשם בקרב, אבל באמת שזה כלום.
כי במלחמה הזו, ספק אם לנשים האירניות יש איזשהו סיכוי.
ארדלן, שנולדה למשפחת כדורגל ומכונה "ליידי גול", נחשבת לאחת השחקניות הטובות בתולדות הענף באירן. מה שקרה לה לפני כמה שבועות בוודאי לא הפתיע אותה - היא חוותה דברים דומים על גופה כבר שנים. רק ב-2005, למשל, היא הורשתה לראשונה לצפות מהיציעים במשחק של נבחרת הגברים מול צפון קוריאה, וגם זה היה חד-פעמי. מאז המהפכה שהעלתה את רוחאללה ח'ומייני לשלטון ב-1979 הפכה אירן דתית בהרבה, וכפועל יוצא, גם הרבה פחות סבלנית כלפי המין הנשי. כל כך פחות סבלנית עד שמאז ופחות או יותר עד היום, נשים לא הורשו להופיע באירועי ספורט של גברים, לכאורה משום שמדובר בסביבה מסוכנת.
"האווירה היתה טובה מאוד", אמרה ארדלן ל"גרדיאן" אחרי הניצחון 0:1 של אירן על דרום קוריאה ב-2005, בו צפתה יחד עם 20 נשים נוספות שהוצבו ביציעי דרום קוריאה, כדי שחלילה לא יתערבבו עם הגברים האירנים. "נשים צריכות להיות במשחקים הללו כדי להרגיע את האווירה. אם גברים היו רואים את האחיות שלהן לידן, הם היו מתנהגים טוב יותר ולא צועקים ומקללים". אלה מולדוסט, שופטת כדורגל בת 27, הוסיפה באותה כתבה: "זו רק ההתחלה של התרבות החדשה, בה נשים יורשו להיכנס לאצטדיונים. אנחנו מגנות על הזכויות שלנו כנשים לבוא ולראות משחקים במקום לצפות בהם בטלוויזיה. לא צריכות להיות הגבלות".
ואכן, לפרקים נדמה היה שתוקפן של ההגבלות עומד לפוג. באפריל 2006 הודיע מחמוד אחמדינז'אד כי בכוונתו לבטל את האיסור שמונע מנשים לצפות במשחקי כדורגל של גברים מתוך כוונה "לקדם אווירה בריאה יותר", אולם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי הטיל וטו והסטאטוס-קוו נותר: רק נשים זרות הורשו להיכנס לאצטדיוני כדורגל של גברים. זה היה דו-סתרי: למשחקים של נבחרת הנשים שהוקמה ב-2005 הורשו להיכנס רק נשים. במציאות כזו, לא פלא שבתחילת 2009, כשקבוצת נשים מקצוענים שיחקה מול קבוצת נוער גברית, במשחק הראשון בין גברים ונשים מאז המהפכה ב-1979, שלושה שופטים הושעו ושלל קנסות חולקו לאלה שהעזו להשתתף.
עבור ארדלן, האפשרות לעזוב את מולדתה ולשחק כדורגל באופן מקצועני במדינה אחרת אמנם עלתה על הפרק, אך ירדה במהירות. זה קרה, בין היתר, ב-2009, כשקבוצה מאבו-דאבי הציעה לה משכורת עתק (בהשוואה למשכורות הנמוכות שכדורגלניות מרוויחות באירן) של 150 אלף דולר לעונה, אולם זו נאלצה לסרב, בעיקר משום שידעה שאם תעבור לנסיכות, לא תוכל לשחק עם חיג'אב - הלבוש המסורתי שנועד לכסות את גופן וראשן של נשות אירן.
מה שמוביל אותנו לשערורייה מספר 2.
זה קרה בשבוע הראשון של יוני 2011. נבחרות הנשים של אירן וירדן נפגשו למשחק גורלי במירוץ ללונדון 2012. הכדורגלניות האירנית עלו לכר הדשא בעמאן מהמקום הראשון בבית, ועם התלבושות המסורתיות שלהן: חולצות עם שרוולים ארוכים, מכנסיים ארוכים וחיג'אב. אלא שאז, שניות ספורות לפני שריקת הפתיחה, הגיעה שריקת הסיום: השופט החליט שהאירניות לא עומדות בתקנות פיפ"א, ובחר להעניק ניצחון טכני לירדניות. חלק מהמפסידות ההמומות צנחו לכר הדשא, ופרצו בבכי. "היינו בהלם", הודתה נילופאר ארדלן, ובוודאי היתה בהלם גם כששמעה את ההסבר של פיפ"א להחלטה: ב-2007 הוחלט לאסור על לבישת חיג'אב על כר הדשא משום שמדובר, לכאורה, בכשל בטיחותי, שעלול לגרום לסכנת חנק במהלך משחק. ב-2010 אולצו הנערות האירניות באולימפיאדת הנוער בסינגפור לשנות את תלבושותיהן כדי לעמוד בתקנון התחרות, והן אכן שינו - וכך גם הנבחרת הבוגרת. במקום חיג'אב מסורתי, השחקניות לבשו כיסויי שכיסו להן את השיער בלבד, ולא את הצוואר והאוזניים. "אנחנו התפשרנו, עכשיו שפיפ"א תתפשר", אמרה פרשטה קארימי ל"ניוזוויק". ארדלן הוסיפה: "פיפ"א טוענת שהכדורגל הוא לכולם, אבל הפעולה הזו גורמת לנו לתהות האם הכדורגל באמת פתוח לנשים מוסלמיות".
כעת התעקשה פיפ"א שהפעם לא מדובר בחשש בטיחותי לשלום השחקניות, כי אם במעבר על תקנה אחרת של התאחדות הכדורגל העולמית - זו שאוסרת על לבוש בעל רמיזות או אמירות פוליטיות או דתיות. לטענת אנשי פיפ"א, מנהלי הנבחרת האירנית התבשרו שהשחקניות לא רשאיות לעלות לכר הדשא עם חיג'אב (או חיג'אב מאולתר) ובכל זאת התייצבו למשחק עם הלבוש המסורתי - לבוש איתו שיחקו במשחקים שקדמו למפגש ההוא עם ירדן, ללא הפרעה. זה נגמר בהפסד טכני של 3:0, שניפץ את חלום האולימפיאדה. השחקניות האירניות בכל זאת התעקשו לשיר את ההמנון, לנשק את הדגל ורק אחר כך לרדת מכר הדשא, בוודאי מתוסכלות ומבולבלות וחסרות אונים; אחרי שנים שלא נתנו להן לשחק בכדורגל בביתן, כעת לא נתנו להן לשחק כדורגל גם מחוצה לו.
שלא במפתיע, הפיתרון לא הגיע מכיוונו של ספ בלאטר (שאמר בעבר שלדעתו כדורגלניות צריכות ללבוש "בגדים יותר נשיים", ו"מכנסיים הדוקים יותר"), כי אם בזכות דחיפה של פרינס אלי, שניסה לנשל אותו שלא בהצלחה מכס נשיאות פיפ"א לאחרונה. ב-2012 הודיעה פיפ"א שהחיג'אב יכול לחזור לכר הדשא, וכפי שקורה לא פעם עם גופים מושחתים - דרך השחיתות הופיע הטוהר. "זו היתה מתנה גדולה", אמרה קטיון חוסרוואיר ל"וול סטריט ג'ורנל" על סאגת פיפ"א והחיג'אב ב-2011; "כעת כולם ידעו מי אנחנו". כל הסיפור הזה הפך את ענף כדורגל הנשים לפופולרי עוד יותר באירן, אבל לא פופולרי עד כדי שוויון מגדרי, כמובן.
בראיון למגזין האינטרטי "שירזנן", תהה מאמן הקטגרל של קבוצת הנשים של פרספוליס, מחמז אמירשג'אג'י: "מדוע שלא ישלמו לי כמו למאמן של קבוצת גברים? מדוע לשחקניות שלנו אין חוזים כמו של הגברים? אם כך היה המצב, היינו יכולים להקדיש את כל הזמן שלנו לכדורגל. כרגע לכולנו יש עוד עבודות, והקטגרל זה העבודה השנייה או השלישית שלנו. אישה מקבלת בערך עשירית מהמשכורת של הגבר". אמירשג'אג'י הוסיף וטען שהוא והשחקניות שלו משחקים טוב מאוד, אבל לא ממש מדובר פה על כדורגל: "כולנו מעמידים פני מקצוענים, אבל אנחנו לא".
באפריל האחרון מינתה אירן שגרירה ראשונה מאז המהפכה ההיא ב-1979, אבל מעמדן של הנשים עדיין בכי רע, ולא רק בכל הנוגע לתרבות הכדורגל במדינה. ב-2014 בחורה בשם ג'ונצ'ה ג'במי מחתה על כך שלא הורשתה להיכנס כצופה למשחק של נבחרת הכדורעף הגברית מול ברזיל, ונשלחה לכלא למספר חודשים, לפני ששוחררה בערבות של 35 אלף דולר. מדובר באחד מענפי הספורט הפופולריים והחשובים במדינה, וגם הוא נגיש רק לחצי מהאוכלוסיה. בקיץ האחרון אירחה נבחרת הגברים של אירן שישה משחקים בינלאומיים חשובים, ואפילו ניצחה פעמיים את ארצות הברית ב"אצטדיון החופש" - אצטדיון בו החופש מתאפשר רק אם אתה גבר. נשים לא הורשו להיכנס למשחקים.
בדומה לפיפ"א, כך גם גוף הכדורעף העולמי לא ממש עשה דבר בנושא. וכמובן שמבית לא באה הישועה - להיפך: ב-2014 שלושה אזרחים נעצרו לאחר שנצפו מצולמים בקטע וידאו שתיעד גברים ונשים צופים יחדיו (יחדיו!) במשחק מהמונדיאל. כתגובה, הרשויות באירן אסרו על מסעדות ובתי קפה להעביר בשידור ישיר את המשחקים, על מנת לצמצם עוד יותר את הסיכוי שנשים וגברים יצפו באירועי ספורט יחדיו.
הפיתרון - וגם הוא הגיע די מאוחר - היה לאפשר לנשים לצפות במשחקים שנערכים באולמות סגורים, בהם ניתן, כביכול, לפקח בצורה טובה יותר על המתרחש. לפני מספר חודשים נדרש ספ בלאטר לסוגיה ואמר שהוא מתכוון לשים סוף למצב ה"בלתי מתקבל על הדעת": "העליתי את הנושא בפגישה שלי עם נשיא אירן חסן רוחני. המצב הזה לא יכול להימשך". אבל הוא נמשך - גם משום שלבד מלהיפגש עם נשיא אירן, בלאטר לא עשה דבר כדי לשנות את המצב, ועושה רושם שהטלת סנקציות כלל לא נשקלה.
מספר ארגוני זכויות אדם באירן מחו, אך לעת עתה דבר לא השתנה: באפריל האחרון שר הספורט האירני הצהיר כי בכוונתו להסיר את האיסור שמונע מנשים להיכנס לאצטדיונים, אולם מספר שעות לאחר מכן, שר בכיר אחר הכחיש את הדברים. נשים יכולות לפקוד מספר ענפי ספורט, וכן, מספר הילדות, נערות ונשים שמשחקות כדורגל באירן עלו פחות או יותר מאפס ב-2005 לכ-4,000 כיום, אך בכל פעם שנדמה שהמצב אכן משתפר, קורה דבר כזה או אחר שמוכיח שהדרך לנורמליות עוד מאוד, מאוד רחוקה.
נניח, סיפור נילופאר ארדלן.
"תוקף הדרכון שלי פג, וכשביקשתי מבעלי אישור להאריך אותו הוא סירב", אמרה ארדלן לתקשורת במדינתה. "אני מבינה שזה החוק פה, אבל הנבחרת הלאומית צריכה אותי. הממשלה יכולה לחרוג ממנהגה ולאפשר לספורטאים מקצועיים לצאת להתחרות בחו"ל. כאישה, אמא וספורטאית מקצוענית במדינה הזו, רציתי לקבל את התמיכה". "ליידי גול" הדגישה כי לספורטאים גברים מוותרים מפעם לפעם על שירות צבאי, והוסיפה: "המשחקים הקרובים מאוד חשובים לי. כאישה מוסלמית, רציתי לעזור לנבחרת שלי להניף את הדגל באליפות, זו לא נסיעת נופש". ארגוני זכויות נשים באירן רעשו וגעשו. אחת מהן, אקטיביסטית בשם שאדי סאדר, אמרה: "אפילו אם אישה מגיעה לרמה הכי גבוהה בפוליטיקה, ספורט או תרבות, היא עדיין צריכה את ההסכמה של בעלה כדי לממש את אחת הזכויות הבסיסיות ביותר - נסיעה לחו"ל. ארדלן שברה את קוד השתיקה, וזה יכול להוביל לנשים אחרות שיאזרו אומץ ויעסקו במקרים שונים".
אלא שמספר ימים אחרי ששברה את קשר השתיקה, העדיפה ארדלן לשוב ולקשור אותו. בעלה, עיתונאי ספורט בשם מדי טוטונצ'י, סירב לדון בסוגיה על גבי התקשורת וטען כי רצה שהכדורגלנית המצליחה תישאר בביתה כדי ללוות את בנם בן השבע ביומו הראשון בבית הספר. ארדלן בוודאי חששה ממה שעלול לקרות לה אם תמשיך לעסוק בנושא, וטענה שהתקשורת במדינתה ניצלה אותה, וש"בסך הכל תיארתי את הבעיה שלי וחיפשתי פיתרון, זה לא עניינו של אף אחד".
וכך, ללא אחת הכוכבות הגדולות ביותר שלה, נבחרת הקטגרל של אירן המריאה לאליפות אסיה הראשונה בהיסטוריה, בחיפושה אחר התואר הראשון בתולדותיה. בדיעבד, חסרונה של ארדלן לא הורגש, ואולי חברותיה פשוט התאמצו עוד יותר כדי למלא על החסר: במשחק הראשון מחצו האירניות 0:6 את הונג קונג; בשני דרסו את אוזבקיסטן עם 1:9; ובשלישי, מול מלזיה, הן עשו את הדבר הבא - כבר בדקה הראשונה של המשחק אותו ניצחו 2:4:
המבצע הקבוצתי המופלא הזה גרף מאות אלפי צפיות באינטרנט, וסייע לאירניות להמשיך בדהירה. אחרי ניצחון על מלזיה (0:1) הן פגשו במשחק המכריע את יפן, אלופת אסיה באולמות ב-2007 ו-2009, שהחזיקה בכדור 72 אחוז מהזמן, איימה שוב ושוב על השער של פרזנה טבסולי, אך בסופו של דבר נכנעה 1:0 לשער של פרשטה קארימי, שנבחרה לשחקנית המצטיינת בטורניר עם שישה שערים. "אני רוצה להקדיש את הניצחון הזה לכל האנשים שבאירן עכשיו. שיחקנו את המשחק הזה ממעמקי ליבנו", אמרה. המאמן המנצח פורוזן סוליימני הוסיף: "אני רוצה לברך את השחקניות שלי על הנחישות שהן הפגינו בגמר. היה משחק קשה בצורה בלתי רגילה, יפן היו פייבוריטיות, והתגברנו על הכל. אני מאמין בעתיד הקטגרל הנשי באירן, ואנחנו מצפים להשתתף באליפויות בינלאומיות בעתיד".
אלופת אסיה הטריה זכתה לקבלת פנים נאה עם שובה לטהרן. בין שלל מקבלי הפנים היתה נילופאר ארדלן. "חוויתי כל רגע עם הנבחרת", אמרה לתקשורת בארצה. "כשהשופט שרק לסיום, בכיתי מאושר. הייתי עם הילדות האלה לכל אורך הדרך וראיתי איך הן עבדו כדי להגיע להצלחה הזו. הרגשתי שהן לא זקוקות לי. תודה לאל שהן זכו באליפות. אני גאה במדינה שלי".
לרכישת הספר של נמרוד עופרן, "מגרש השדים"