דאון ראשון ו-10:
בגלל שזו ה-NFL, ואין עוד ליגה כמותה בעולם, כל מחזור הוא אופציה לאינסוף דרמות, הפתעות ומשחקים מותחים. ובכל זאת, לפחות לפני שהמחזור השלישי יצא לדרך, התחושה הייתה שאיך נאמר בעדינות, אין יותר מדי מה לראות. נכון, לכל אוהד יש את הקבוצה שלו וכאמור, כל שבוע נזכה, בגלל אופי הליגה, לאקשן כמו שהיה בין טנסי לאינדיאנפוליס או בין בולטימור לסינסינטי, אבל למרות המשחקים הללו, עולה שאלה שצריכה להישאל: האם יש יותר מדי קבוצות ב-NFL?
זכינו לחיות ולעקוב אחרי הליגה בימי הזוהר הגדולים ביותר של הקוורטרבקים, שמנפצים שיא אחר שיא, לא משנה מאיזה סיבות ובאילו נסיבות. יחד עם זאת, לאיש כמובן אין אשליות ואף אחד לא מצפה שיהיו 32 קוורטרבקים פותחים ראויים בליגה, אולם מחזורי הפתיחה, עם מבול הפציעות בעמדה החשובה מכולן, ועוד בקרב הקוורטרבקים שבהחלט נחשבים לגיטימים ואף יותר מכך, טוני רומו, ג'יי קאטלר, דרו בריס והשבוע, גם בן רות'לסברגר, הביאו להידרדרות גדולה עוד יותר בתחום השחקנים שמאחורי הסנטר. גם בעמדות אחרות יש לא מעט חורים ולעיתים יש תחושה של מחזור שחצי ממנו נראה מראש כמו מפגשים אבודים וחסרי עניין לקהל הרחב.
מישהו חשב שלג'קסונוויל יש סיכוי בפוקסבורו? מישהו האמין בסיכויים של הברס בסיאטל? או באלה של סן פרנסיסקו אצל אריזונה? הרעיון הוא מן הסתם לא למחוק קבוצות כמו שיקגו או הניינרס, ששתיהן ענקיות וחשובות מאוד לליגה, אלא שאולי יש צורך לצמצם מעט את מספר הקבוצות, כדי לרכז את הכישרון ולנצל אותו בצורה נכונה יותר ולא להגיע למצבים מתסכלים. הג'אגוארס, קבוצה איומה כבר שנים, לא רוצים בכלל להישאר בג'קסונוויל וגם קבוצות אחרות מדברות על עזיבת העיר חדשות לבקרים, בגלל בעיות אצטדיונים, אבל לא פעם גם בגלל חוסר עניין הציבור. סנט לואיס למשל, קיימה עד כה שני משחקי בית העונה והממוצע עומד על פחות מ-80 אחוז תפוסה באצטדיון. וושינגטון מגרדת את ה-80 אחוז מלמעלה וגם המצב של אוקלנד ומיאמי לא מזהיר.
ב-NBA יש 30. ב-MLB יש 30. ב-NHL יש 30. רק ב-NFL יש 32 קבוצות. זמן לחשוב על העניין מחדש.
דאון שני ו-20:
ארבע קבוצות נשארו אחרי המחזור ללא אף ניצחון. בולטימור, שהחמיצה את הפלייאוף רק פעם אחת בשבע השנים שלה עם ג'ון הארבו על הקווים. ניו אורלינס, שהייתה בפלייאוף בארבע משש השנים האחרונות. דטרויט שהגיעה לפלייאוף פעמיים בארבע שנים. ושיקגו, שאומנם לא הייתה בפלייאוף מאז 2010, אך יסימה רק עונה אחת מארבע האחרונות במאזן שלילי.
החדשות הרעות לכל הארבע הללו? אחוזי העלייה לפלייאוף של קבוצות שפתחו עונה עם 2:0 נמוכים. רק 12 אחוז מהקבוצות לאורך ההיסטוריה חזרו מ-2:0 להופעה בפוסטסיזן. אלא שאחוז הקבוצות שחזרו מ-3:0, כמו המאזן הנוכחי של הרייבנס, הסיינטס, הליונס והברס, עומד על שני אחוז בלבד. רק סן דייגו של 1992, דטרויט של 1995 ובפאלו של 1998, מתוך 124 קבוצות לאורך תולדות הליגה שנקלעו למאזן של 3:0, הצליחו להגיע לפלייאוף. אף אחד מאותן שלוש קבוצות לא זכתה באליפות.
שיקגו כבר נראית כמי שהחלה בטאנקינג שלה והסכימה לשלם כמעט את כל שכרו של ג'ארד אלן, שמיד אחרי התבוסה בסיאטל נשלח לקרוליינה בטרייד. הסיינטס מצאו לעצמם תירוץ נוח עם הפציעה של דרו בריס, שגמרה כנראה את מעט הסיכויים שעוד היו לקבוצה לחזור לעניינים (לא שבריס הבריק יותר מדי עד כה). דטרויט והלו"ז הקשה שלה (צ'ארג'רס בחוץ, מינסוטה בחוץ ודנבר בבית עד כה. סיאטל בחוץ ואריזונה בבית בשני המחזורים הקרובים), נראית בדרך הנכונה ל-5:0 ולעוד עונה גמורה. מי שעוד איכשהו יכולה להיות אופטימית היא בולטימור.
העורבים פתחו את העונה בדנבר, עם משחק צמוד והפסד מתסכל, אך כזה שהיה "בתכניות". אחר כך הגיע הפסד מאוד מיותר באוקלנד והדרמה, שהסתיימה בצורה מאכזבת מול סינסינטי. ההגנה של בולטימור, שדווקא החלה את העונה טוב, לא קיימת כבר שבועיים, אבל אולי עכשיו הלו"ז יחייך קצת להארבו והשחקנים שלו. כבר בחמישי בלילה הם יוצאים למשחק על עונה שלמה, בפיטסבורג, מול מייקל ויק בסוג של הנחה. ניצחון שם ישנה הכול, כי אז יגיעו שבוע וחצי של חופש, מלווים במשחק ביתי מול קליבלנד ומשחק חוץ אצל סן פרנסיסקו החלשה. פתאום, מאזן 3:3 לא נראה בשמיים ואחרי משחק חוץ נוסף, הפעם באריזונה, לבולטימור עוד מחכים שלושה משחקי בית רצופים מול סן דייגו, ג'קסונוויל וסנט לואיס ונסיעות סבירות יחסית לקליבלנד ומיאמי. יכול להיות שהרייבנס עוד יהפכו לקבוצה הרביעית שהולכת מ-3:0 לפלייאוף. יכול להיות.
דאון שלישי ו-2:
בכל מקום מדברים בשלושת השבועות האחרונים על כך שטום בריידי הגיע "כעוס" לעונה הזו, אחרי כל מה שעבר עליו בפגרה עם ההשעייה שהייתה ובוטלה (לפחות כרגע). אלא שאם הקוורטרבק של ניו אינגלנד רוצה להוכיח משהו לעולם, מה אפשר להגיד על אדריאן פיטרסון? אחרי שחזר מפציעה קשה לעונת MVP היסטרית, AP סיפק עונה בינונית ב-2013 ואז הגיעה אותה תקרית בה הכה את בנו. התקרית ההיא עלתה לו בהשעייה לעונה שלמה כמעט ובכתם לא קטן בקורות החיים. אלא שלפחות לפי שלושת השבועות הראשונים של העונה, פיטרסון נראה כמי שהשאיר את הצרות מאחור.
במשחק הראשון, בהפסד המביך משהו בסן פרנסיסקו, הוא לא היה בעניינים וסיפק רק 31 יארד בעשר נשיאות של הכדור וההתקפה כולה נראתה בהתאם. אלא שאז הווייקינגס חזרו הביתה, למקום בו פיטרסון כל כך אוהב לשחק. נגד דטרויט זה נגמר עם 134 יארד על הרצפה ועוד 58 באוויר והשבוע, מול סן דייגו, הגיעו עוד 126 יארד בריצה וצמד הטאצ'דאונים הראשון מאז ה-24 בנובמבר 2013, כמעט שנתיים. מינסוטה ניצחה את שני המשחקים והיא מחזיקה במאזן חיובי לראשונה מאז מחזור הפתיחה של העונה שעברה. לאור החולשה של דטרויט ושיקגו, לווייקינגס יש סיכוי לעשות עונה לא רעה בכלל, בטח אם פיטרסון, שמוביל כרגע את הרצים בליגה ביארדים, ימשיך לצבור ביטחון.
דאון רביעי ו-21:
ברנדון ווידן פתח את המשחק מול אטלנטה עם תשע השלמות רצופות, שהביאו אותו ל-21 מסירות מדויקות רצופות בסך הכול, שיא מועדון עבור דאלאס ושלוש בלבד פחות משיא כל הזמנים של דונובן מקנאב מ-2004. באמת, ברנדון ווידן. מה הוא עשה עם המסירה העשירית שלו, אתם שואלים? איבד כמובן והחל את הקאמבק של הפאלקונס, מפיגור 21:7 לניצחון 28:39. כי באמת, זה ברנדון ווידן.
פאנט:
הייתי שמח לשבת לשיחה עם האיש שאמר לעצמו יום אחד: "כן, קולין קפרניק שווה 126 מיליון דולר".