מוזס מאלון מת כפי שהוא חי, בשקט. הוא נמצא מת במלון בו שהה, ככל הנראה בעקבות התקף לב, כ-100 קילומטר מעיר הולדתו במדינת וירג'יניה. הוא הלך לעולמו כשלושה שבועות לאחר דריל דוקינס, כמעט באותו גיל ומאותה סיבה. היו קווים מקבילים בקריירה של שני הסנטרים האלה גם לפני מותם, הם היו שניים מהראשונים שהגיעו לכדורסל המקצועני היישר מהתיכון ומאלון החליף את דוקינס בפילדלפיה ב-82'. אך בנקודה זו בא לידי ביטוי גם ההבדל הגדול ביניהם: מאלון הפך לשחקן שדוקינס אולי היה יכול להיות, הוא היה החוליה החסרה שבעזרתה פילדלפיה זכתה באליפות ב-83', בעונה הראשונה שלו בקבוצה.
האליפות הזו היא הנקודה הנכונה להתחיל לדבר ממנה על הקריירה של אחד הסנטרים הגדולים בתולדות המשחק. חשוב לזכור על איזו תקופה אנחנו מדברים: בתשע העונות בין 80' ל-88' שמונה אליפויות התחלקו בין קבוצת השואו-טיים של הלייקרס לקבוצה של לארי בירד וקווין מקהייל בבוסטון. האליפות היחידה שחמקה משתיים מהקבוצות הגדולות בכל הזמנים היא האליפות הזאת של פילדלפיה ב-83'. וזו לא הייתה סתם אליפות, אלא אחת הדומיננטיות בתולדות הליגה. הסיקסרס ניצחו 65 משחקים בעונה הרגילה וסיימו את הפלייאוף במאזן 12:1, כולל סוויפ בגמר על הלייקרס.
הקבוצה הזו של פילדלפיה הייתה קבוצה גדולה, עם ד"ר ג'יי, אנדרו טוני ומו צ'יקס, אבל מוזס היה השחקן הכי חשוב שלה. הוא זכה בתואר ה-MVP של העונה הרגילה, בפעם השנייה ברציפות והשלישית בסך הכל (שתי הראשונות היו ביוסטון) ובתואר ה-MVP של הגמר, אותו סיים עם ממוצעים של 25.8 נקודות ו-18 ריבאונדים למשחק. הסנטר שבצד השני היה קארים עבדול ג'באר, שסיים את הסדרה עם 23.5 נקודות ו-7.5 ריבאונדים למשחק. פער הריבאונדים בין שני הסנטרים האגדיים, שבמצטבר עמד על 30:72 לטובת מוזס, היה הנתון החשוב ביותר בסדרה הזאת. קארים היה אז בן 35, אבל גם שנתיים לפני כן מאלון עשה לו אותו הדבר, אז במדי יוסטון, כשכמעט לבד סיפק הפתעה אדירה והדיח את הלייקרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף.
במילים אחרות, מוזס מאלון היה האחראי המרכזי לחצי מהסדרות שהשואו-טיים לייקרס הפסידו בתשע השנים הגדולות שלהם, שתיים מתוך הארבע. והוא עשה זאת בדרך שההגדרה הטובה ביותר עבורה תהיה אנטי שואו-טיים. דרך ריבאונדים, חפירות בצבע, סחיטת עבירות, ריבאונדים, מיקום מצוין בהגנה ועוד קצת ריבאונדים. כי אם יש משהו שבלט אצל מוזס זו היכולת לקחת כדורים חוזרים, בעיקר בהתקפה. "יו"ר הלוחות" כינו אותו. זה היה הדבר היחיד שהוא עשה ברמה גבוהה במיוחד, וזה הספיק בשביל שלושה תארי MVP, אליפות ואחת הקריירות המפוארות בתולדות ה-NBA.
צפו בנאום היכל התהילה של מאלון ב-2001
סטטיסטיקות הקשורות לריבאונד התקפה מבאסות מכיוון שהתחילו למדוד את הנתון הזה רק במהלך שנות ה-70, מה שאומר שווילט צ'מברלין וביל ראסל נשארים בחוץ, אבל בכל מה שקשור למה שכן מדדו, הדומיננטיות של מאלון בקטגוריה הזאת יוצאת דופן (חשוב להזכיר שקצב המשחק בימים של ווילט וראסל היה גבוה הרבה יותר, ובנתונים של אחוזי ריבאונדים הם נפלו משנות השיא של מאלון). כשלוקחים בחשבון גם את שנותיו בליגת ה-ABA, הוא לקח 7,382 ריבאונדים בהתקפה בקריירה כשבמקום השני נמצא ארטיס גילמור עם 4,816. דניס רודמן, למי שתוהה, מדורג חמישי עם 4,329 ריבאונדים בהתקפה. המספרים פר עונה לא פחות יוצאי דופן: בין 76' ל-83' הוא שאב בכל עונה בין 5.5 ל-7.2 ריבאונדים בהתקפה, בין 84' ל-90 הוא שאב בכל עונה בין 4.5 ל-5 ריבאונדים כאלה. במילניום הנוכחי רק שני שחקנים חצו את גבול ה-5 למשחק: אנדרה דראמונד ואלטון ברנד. השיא של דניס רודמן הוא עונה של 6.4 ריבאונד התקפה למשחק, זו הייתה הפעם היחידה שהוא עבר את ה-6 (מאלון עשה זאת ארבע פעמים).
איך מאלון השתלט באופן כזה על אלמנט אחד במשחק? היה לו שילוב יוצא דופן בין זריזות רגליים לכוח, היה לו חוש נדיר למיקום, היה לו כושר גופני עילאי והוא היה עובד קשה יותר מכל אחד אחר. למען זה הוא היה עולה לפרקט ערב אחרי ערב, בשביל להשתלט על החטאות שלו ושל חברים לקבוצה. באופן קבוע הוא היה לוקח ריבאונדים כשסביבו שלושה שחקנים יריבים, סל מייצג שלו הוא כזה שהוא קלע בנסיון שלישי. ביל סימונס, בספר שכתב, כינה את האופן בו מוזס התמקם לריבאונד בשם Ass Attack, על שם איבר הגוף בו השתמש כדי להזיז את היריבים לאחר שתפס את העמדה שהוא רוצה. המשפט שריבאונד לוקחים עם התחת נאמר בהקשר של צ'ארלס בארקלי, אז זה זמן טוב להזכיר שבארקלי הספיק לשחק עם מוזס בפילי וכנראה למד כמה טריקים.
אך הריבאונד היה רק הסימפטום החשוב ביותר לאופן בו מוזס הוציא כל מה שניתן מהיתרונות שהיו לו. ב-Ass Attack הוא השתמש גם כדי לתפוס עמדה בפוסט קרוב לסל, גם בתחום הזה הוא היה משתמש בשילוב שבין זריזות לכוח כדי להשיג פעם אחרי פעם את העמדה שרצה. בהגנה הוא היה מפריע לזריקות בלי לפגוע במיקום לריבאונד והיה משנה מהלכים בדרכים שונות. הוא כמעט אף פעם לא הסתבך בעבירות ובשנות השיא נח דקות בודדות, ולמרות זאת תמיד נראה רענן יותר מהיריבים שלו בשלבים המאוחרים של משחקים, היריבים מצאו את עצמם מותשים מהצורך להיאבק איתו על מיקום פעם אחרי פעם אחרי פעם.
ואולי זו הנקודה החשובה בכל הסיפור הזה: ההתמדה שלו. החטאה אחרי החטאה, פוזשן אחרי פוזשן בשני הצדדים, משחק אחרי משחק, עונה אחרי עונה מגיל 19 עד 40, הוא לא הפסיק לעבוד, לא הפסיק לחשוב, לא הפסיק לדחוף ולהיאבק על מיקום, לא הפסיק לסחוט עבירות, לא הפסיק לגרד עוד שתי נקודות איכשהו. הוא עשה את זה בלי קליעה מבחוץ, בלי יכולת מסירה, בלי מהלכים מלוטשים בפוסט, פשוט דרך עבודה קשה יותר מכל אחד אחר שסביבו. מכל השחקנים שמככבים ברשימות הגדולים בכל הזמנים, מוזס הוא זה שאמור לגרום לשחקנים בלי יותר מדי כישורים יוצאי דופן להבין כמה רחוק התמדה ועבודה קשה יכולה לקחת אותם.
מאלון אחראי לאחד הציטוטים הפשוטים והמוכרים ביותר: "פו, פו, פו". רצף ההברות הזה היה התשובה שלו לשאלה מה פילדלפיה תעשה בפלייאוף 83' והכוונה הייתה לשלושה סוויפים (אז מוליכת הקונפרנס עברה אוטומטית לסיבוב השני). כאמור, הוא לא היה רחוק, פילי הפסידה משחק אחד בפלייאוף הזה. הציטוט הזה מבהיר ששחצנות לא הייתה זרה למוזס, הוא ידע מה הוא שווה ולא התבייש לצאת בהצהרות פומפוזיות.
אך לא יהיה נכון לזכור את מאלון דרך הציטוט הזה, כי הוא מרמז על כך שהוא היה דמות תקשורתית או מבדרת. הוא היה הכי רחוק מכך. בדרך כלל הוא היה מרואיין לא מוצלח, יכולת הביטוי שלו לא הייתה יוצאת דופן וגם על הפרקט הוא לא סיפק יותר מדי היילייטים. באופן סמלי, הוא היה הכוכב של ה-NBA רגע לפני שהליגה הפכה למותג הכי גדול בספורט העולמי, רגע לפני שבירד ומג'יק ביצעו קפיצת מדרגה ומייקל ג'ורדן הגיע לליגה. ציטוט ה-"פו, פו, פו" הוא סימן הזיהוי היחיד של שחקן שלא היה מזוהה עם שום דבר לא עם מועדון אחד (זוכרים את פילדלפיה בזכות האליפות, אבל הוא החליף תשעה מועדונים במהלך הקריירה), לא עם מספר חולצה (היו לו שמונה שונים), אפילו לא עם ליגה מסוימת כי הוא התחיל את דרכו ב-ABA ושיחק שם שנתיים עד שהליגה הזו התאחדה עם ה-NBA.
לכל אורך הדרך נראה שכל המסביב לא מעניין אותו. בחדר ההלבשה הוא נחשב לחבר טוב אך לא למנהיג, הוא היה זקוק לקבוצה בשלה עם מנהיגים כדי להוביל אותה לאליפות. הוא אהב דבר אחד לשחק כדורסל, ולא היה אכפת לו איך ואיפה. תנו לו חולצה, עם מספר מזדמן, ובעיקר תנו לו יריבים להיאבק איתם על מיקום למשך 40 ומשהו דקות. זה כל מה שהוא ביקש מהחיים וזה כל מה שהוא קיבל. למשך כמה שנים בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 הוא עשה את זה הכי טוב בעולם, אך גם כשאיבד צעד והעבודה הקשה החלה לתת את אותותיה הוא המשיך לשחק. בחצי השני של שנות ה-80 הוא כבר לא היה אותה מפלצת בצבע אך המשיך בעקשנות לספק עונות של 23,11 בקבוצות בינוניות, הוא הפסיק רק כשממש לא יכול היה יותר, בגיל 40, לאחר 21 שנים כמקצוען.
מאז שפרש באמצע שנות ה-90 בקושי שמעו ממנו. הוא לא ניסה לאמן, לא ניסה להיות מנטור של שחקנים צעירים, לא ביקש שום דבר, כשחילקו לו כבוד הוא בא לקבל וחזר לביתו. לפני כשנתיים, הוא סיפק את התשובה הבאה לכתב שניסה להבין מה מעשיו כיום: "מה אני עושה? אני לא עושה כלום, רק נח ונהנה מהחיים. עבדתי קשה למשך 21 שנה ב-NBA, השקעתי את הכסף שלי בחוכמה, אז אני מסודר. הרווחתי את הזכות להירגע וליהנות, לא?". כך, האיש שידע ורצה לעשות רק דבר אחד כל חייו סיים אותם, מוקדם מדי, תוך כדי מנוחה. הגוף שלו סיים לעבוד, אך הפשטות, הנחישות ומוסר העבודה שלו ימשיכו להוות השראה לדורות רבים של ספורטאים. השחקן שלא היה שייך לאף אחד חוץ מאשר למשחק ראוי להנצחה משמעותית על ידי שוחרי המשחק.
