וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

להקת אטרף: רכבת ההרים הרגשית של ארז אדלשטיין

11.9.2015 / 17:15

הוא לא יציב רגשית, מתפרק בראיון ונראה כמו מערבולת של יצרים. אבל הוא פגיע, חשוף, ולכן מעורר אמפתיה, במיוחד כשהנבחרת שלו מנצחת. פז חסדאי לא שואב ביטחון מההתנהלות של ארז אדלשטיין, אבל עוקב בהנאה

צילום: יהונתן אליהו עריכה: קובי אליהו

נדמה היה שהתגובה הכי מופרזת השבוע להישגי נבחרת הכדורסל הייתה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאחרי ניצחון בודד על רוסיה בבית המוקדם התקשר לברך את ארז אדלשטיין על "ההישג הכביר", טען ש"זה הזכיר לי את טל ברודי" וסיפר ש"כמעט צעקתי או אה מה קרה" (דבר שחושף מעט את תפישת העולם של מר נתניהו, אבל זה כבר עניין אחר). אבל למחרת ארז אדלשטיין בעצמו התראיין לניב רסקין, ובמהלך סינק טלוויזיוני סטנדרטי נחנק מהתרגשות והחל לבכות ולדמוע לעיני המצלמות, וכל זאת בעקבות ניצחון על נבחרת פינלנד, שאינה נמנית על אריות אירופה.

כמובן שאין הכוונה לזלזל בניצחון על פינלנד, כל ניצחון ביורובאסקט הוא הישג יפה. ואפשר רק לדמיין כמה לחץ היה על כתפיו של אדלשטיין, לפני הטורניר ולקראתו בתקופת ההכנה המקרטעת. וכמובן שעבור מאמן פטריוט שאוהב את הכדורסל הישראלי ומקדיש את חייו לנבחרת, זה בוודאי מרגש לראות אותה עולה שלב תחת הדרכתו. ועדיין, למרות כל אלה, קשה היה שלא להביט בהשתאות בבכי של אדלשטיין, לתהות אם זו תגובה מוגזמת, ובעיקר לתהות עד כמה נורמלי שהמאמן האחראי מתפרק בצורה הזאת, ומה המשמעות של זה.

מאמן נבחרת ישראל ארז אדלשטיין. AFP, מערכת וואלה! NEWS
מאמן פטריוט שמקדיש את חייו לנבחרת. ארז אדלשטיין/מערכת וואלה! NEWS, AFP

הרי גם אנחנו רגשנים, כולנו מצטמררים מאירועי ספורט (זניחים הרבה יותר), אבל מצד שני, כבר ראינו מאמנים במהלך חיינו, ראינו את חלקם רושמים הישגים אפילו יותר גדולים מניצחון על פינלנד, עם השנים פיתחנו יכולת לשים דברים בפרופורציות, כך שלפחות עבורי, ואני לא לבד, הדמעות האלה נראו מעט מופרזות. יותר משהדמעות האלה גררו אמפתיה, הן בעיקר גרמו להרמת גבות. מה הולך שם? למה הוא בוכה מהניצחון על פינלנד? זו רגשנות או סערה בלתי נשלטת? מה יש לו?

זו כמובן לא הפעם הראשונה שאדלשטיין מגיב באמוציונליות יתר, מעולם לא פגשתי אותו פנים על פנים, אבל גם דרך המסך אפשר ממש להרגיש את פעימות הלב המואצות שלו, אפילו שהוא רק מפרשן. יותר מזה, נדמה שבמצב הנורמלי שלו, הכי רגיל, גם שם הוא מתאמץ לשמור על ארשת פנים רגועה. התחושה היא שבכל שנייה הוא עומד להתפוצץ, כאילו כולו מערבולת משתוללת של יצרים.

ראינו במהלך חיינו מאמנים אמוציונליים, בין אם הם רס"רים אובססיביים כמו ואן חאל או אלימים כמו בובי נייט או תחרותיים ומפחידים כמו בליצ'ק, אבל אדלשטיין לפעמים יוצר תחושה לא נוחה, של מעין אדג'יות תמידית, כזו שגורמת לו לפעמים לירות בשצף קצף בראיונות. זה לא משהו מעורר אימה, לא אלים, לא האגרסיביות של הפרשנות של לחמן, בדרך כלל פשוט מתחשק לך לכרוך סביבו יד. להגיד לו תירגע ארז, אולי זה לא בשבילך כל הלחץ הזה, למה שלא תנוח קצת, עזוב אותך מהשטויות, שב בבית, תקרא ספר. אתה מדאיג אותי.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
מאמן מנצ'סטר יונייטד, לואי ואן חאל. GettyImages
רס"ר אובססיבי. לואי ואן חאל/GettyImages

כשמנצחים הכל חיובי ומשעשע, גם כשהוא פתאום תופס את עצמו מדבר באנגלית ולא מבין למה. הוא מאמן נהדר, פרשן אפילו יותר טוב, אבל בטח לא מהאנשים שנוסכים בך ביטחון. בזמן שהוא מייצב את מעמדו כאחד המאמנים הישראלים הבכירים, עולה השאלה אם הוא מתאים למכבי תל אביב, וההתנהלות שלו מרמזת שהוא יתקשה לעמוד בלחץ. אם הוא ימשיך להיות אדג'י על כל שטות, אם הוא ימשיך להעיר לעיתונאים על כל שטות שנאמר עליו, אם הוא ימשיך להתרגש מטוקבקים בכתבות עליו, איך יסתדר עם הפדרמנים?

לשמחתו, יש לחבילה הזאת כמה צדדים. העובדה שהאטרף שלו כל כך חשוף הופכת את אדלשטיין לפגיע - ולכן חביב ומעורר אמפתיה - ולכן לאדם שמייצג יותר מהכל את הנבחרת הזאת, ואף הגורם שמלכד אותה. שחקנים כמו עומרי כספי וגל מקל הם כוכבים שמרוויחים סכומי עתק, ליאור אליהו ויוגב אוחיון כבר הספיקו לעורר אנטגוניזם לאורך הקריירה שלהם, שאר השחקנים לא מותירים רושם חזק מספיק, ונותר רק אדלשטיין, הג'ינג'י האמוציונלי.

מאמן נבחרת ישראל אלי גוטמן. יוסי ציפקיס
זה לא אותו הדבר. אלי גוטמן/יוסי ציפקיס

הרי כל השנים רק חיכינו לנבחרת שתיתן את הכל, שתוציא מעצמה את המקסימום, שתגרום לנו להרגיש מיוחדים וחכמים, שתגרום לנו לגאווה, והנה יש מאמן שלא רק רושם הצלחות, אלא גם כל כך מחויב ומחובר עד שהוא מתפרק מהתרגשות. זה לא אלי גוטמן, שמדבר ומדבר ואתה מרגיש שמאחור מסתתרים שורה של מסרים חבויים ואינטרסים וקרבות אגו. אצל אדלשטיין התחושה היא שסערת הרגשות כל כך חזקה, שהוא לא מסוגל להסתיר אותה. זה מה שהופך אותו לפרקים לאותנטי ואמיתי, אחד משלנו.

זה לא תמיד נותן ביטחון, לא מעודד במיוחד, אבל בהחלט מעניין ומסקרן ושווה מעקב. אני לא בטוח שארצה אותו כמאמן של הקבוצה שלי, אבל הוא ספקטקל, מופע ראווה, מחזה מרהיב, מכונית שנוסעת עם בלמים רופפים, שתספק או תאונה או מבצע היחלצות מרשים. כרגע זה מצליח, לא ברור עד מתי זה יימשך, אבל בינתיים קשה להוריד מזה את העיניים. במצבו של הכדורסל הישראלי, אי אפשר לבקש הרבה יותר.

ארז אדלשטיין מאמן נבחרת ישראל. ניב אהרונסון
מופע ומחזה מרהיב. ארז אדלשטיין/ניב אהרונסון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully