מרוב אירועי כדורסל נוצצים, אדי וידאל כבר לא מסוגל לשבת בבית ולראות משחק רגיל. יש מעט אנשים, אם בכלל, שקיבלו כדורסל לווריד כמוהו בעשורים האחרונים. שחקנים, מאמנים, לעתים קרובות אפילו אוהדים - לכולם יש חיי מדף מוגבלים במציאות של הענף. וידאל, הכרוז המיתולוגי של הכדורסל העולמי, בלתי נגמר. למעלה מ-25 שנה שהוא פוקד כל טורניר או אירוע גדול בכדורסל העולמי. עשרות אליפויות של פיב"א. 15 פיינל פורים של היורוליג. אולימפיאדות.
ברבות השנים הפכה קריאת ה"ת'רייייי פוינט" שלו אחרי צ'אקה מהשלוש לסימן הכר, כמעט לפטנט. הוא והקריאה המסורתית נמצאים שם בכל משחק גדול, בכל סל ניצחון מכריע, בכל מאורע בקנה מידה משמעותי.
אנחנו נפגשים בלובי המלון בו הוא משתכן במונפלייה, והשיחה נקטעת אחת לכמה שניות כשעובר אורח מבקש ללחוץ את ידו. "אחרי כל כך הרבה שנים, אפשר להגיד שאני כבר סוג של סלב", הוא מגחך, בעודו מתחיל לעבור במקביל גם על לוח הזמנים שלו למחר, שכולל שני משחקים בהם ישמש ככרוז.
וידאל מגדיר את עצמו כ"נווד של כדורסל", אך מספר שלא תכנן אפילו לרגע אחד שלשם יתפתח מבחינה מקצועית. הוא נולד בוושינגטון לאם ספרדייה ואב קטלאני, וחלם כילד להפוך לכדורסלן. בגיל 16, כשהלך וגבה, הוא החל במסע להגשמת החלום, כשהתקבל למחלקת הנוער של ברצלונה ושיתף פעולה עם חואן אנטוניו סן אפיפניו, אפי בשבילכם. בגיל 23, אחרי כמה ניסיונות שלא עלו יפה להשתלב בבוגרת של ברצלונה, הוא ריסק את הברך באחד האימונים. הדיאגנוזה הצביעה על פגיעה קשה שעלולה למנוע מוידאל לחזור אי פעם לקדמותו. הוא כבר דמיין את חייו החדשים ללא הכדור הכתום.
"האמת היא שהתוכנית שלי אחרי הפרישה הייתה בכלל להיות מורה", הוא אומר. "למדתי תואר ראשון בארצות הברית וכבר התחלתי לחפש עבודה, אבל אז קיבלתי הזדמנות מקרית לגמרי להיות כרוז במשחק הכנה של וושינגטון ב-NBA. קיבלתי פידבקים, אז המשכתי עם זה. למזלי, ב-NBA החליטו לקבל אותי למשרה מלאה למרות שבתקופה ההיא היו משהו כמו 100 איש בלבד בארגון. התחלתי להנחות ולנהל אירועים ב-NBA ויותר ויותר אנשים הכירו אותי".
עד עצם היום הזה, הוא מספר, חווה את הרגעים המשמעותיים בקריירה באולימפיאדת ברצלונה 1992. שנה לפני פתיחת המשחקים חיפשו בארצות הברית זרוע מקשרת שתעבוד מברצלונה ותהיה אחראית לכל הפן הלוגיסטי של כוכבי ה-NBA שעתידים להגיע לעיר. וידאל, בחור עם קשרים מצוינים בספרד ובארצות הברית, היה המועמד הטבעי. הוא עבר לברצלונה כמה חודשים לפני הטורניר, ובמשחקים עצמם היה חלק בלתי נפרד מהחבורה שהפכה לימים לדרים טים המקורית, ככל הנראה הנבחרת החשובה בכדורסל העולמי אי פעם. הוא חלק חדר עם צ'אק דיילי, נסע עם השחקנים באוטובוס, וליווה אותם מקרוב בזמן שעשו היסטוריה (והיסטריה). בתקופה של לא יותר מכמה שבועות, הוא מספר, צבר חוויות לשנים.
"מההתחלה הנבחרת הזאת קיבלה יחס אחר, כאילו שכולם הבינו שקורה כאן משהו חד פעמי", הוא אומר. "היה לנו מלון משל עצמנו, אוטובוס משלנו. אשקר אם אומר שלא הייתי בלחץ מטורף לגבי זה שהייתי צריך לדאוג לשחקנים ענקיים כאלה לכל דבר. כשמג'יק נפצע במהלך אחד המשחקים הייתי צריך לדאוג לו ולקחת אותו מיד לבית החולים, וחשבתי לעצמי 'חוזה של מיליוני דולר תלוי בך עכשיו'.
"יש לי זיכרונות נהדרים. הרגשנו באוויר שתהיה תכונה מיוחדת סביב השחקנים, אבל לא היינו יכולים לנחש עד כמה. ביום הראשון הגענו לאימון בליווי משטרתי של שתי ניידות ויצאנו משם עם עשרות ניידות כאילו שזה מסע הלוויה של מנהיג עולמי. כולם רצו להתקרב לאגדות הכדורסל האלה".
לוידאל יש אינספור אנקדוטות מהימים ההם. הוא מספר, למשל, כי מג'יק ג'ונסון התייצב לגמר מול קרואטיה ללא הנעליים איתן שיחק. "מגיע המשחק הכי גדול של הטורניר, מיליונים צופים בבית, ומג'יק שכח את הנעליים במלון. היינו צריכים לארגן מישהו שייסע מברצלונה לקטלוניה כדי לאסוף את הנעליים, אבל היו פקקים מטורפים בדרך לשם וזה לקח הרבה מאוד זמן. כולם כבר התחילו להתחמם ועלו לפרקט, אבל מג'יק חיכה בחוץ. רק חמש דקות לפני תחילת המשחק הנעליים הגיעו. הוא זרק פעם או פעמיים לסל לפני תחילת המשחק, אבל נתן חתיכת הצגה גדולה. זה גרם לי להבין איזה קסם יש לו בידיים".
סיפורי נעליים, מסתבר, היו אז נפוצים למדי בחדר ההלבשה של הדרים טים. "פעם אחת קלייד דרקסלר הגיע לאימון עם שתי נעליים שמתאימות לרגל שמאל", הוא נזכר. "קלייד היה בחור סופר נחמד וסופר רגוע, אז הוא חשש שצ'ארלס בארקלי, שהיה הליצן שבחבורה, יירד עליו כל הזמן בגלל הסיפור הזה. אז הוא נעל את הנעליים האלה ככה וחשב שבארקלי לא ישים לב. הבעיה הייתה שהוא שם לב, וזה היה עוד יותר גרוע ממה שהוא חשב. אחרי זה כל הנבחרת צחקה עליו, ושנים אחר כך, כשהם נאבקו זה בזה ב-NBA, בארקלי היה מזכיר לו את זה".
בתור אושיית כדורסל גלובלית, לוידאל יש רומן ארוך גם עם ישראל. "כשגדלתי בארצות הברית לא ידעתי בכלל איפה זה ישראל, אבל אחרי שעברתי לספרד בגיל 16, לא הפסקתי לשמוע על מכבי תל אביב ועל שחקנים כמו מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י. מכבי תל אביב הפכה לשם דבר כשהייתי צעיר. במובן מסוים, גדלתי עליה ועל ריאל מדריד. שנים אחר כך, באחד הפיינל פורים שהייתי כרוז בהם, הייתי צריך להזמין לבמה את מיקי ברקוביץ', אחד השחקנים שהכי אהבתי בתור נער. ומרוב התרגשות קיבלתי בלקאאוט. משכתי את הזמן במשך יותר מ-30 שניות, ופתאום זה חזר לי והקראתי את השם שלו כמו שצריך. זה היה מזל גדול", הוא אומר.
לאוהדי מכבי תל אביב, מסתבר, הוא שומר פינה חמה בלב עוד מימי פיינל פור 2004. "מה שאני אוהב באוהדי הכדורסל הישראלים זה שיש להם תשוקה עצומה למשחק. הם יכולים להיות קצת חצופים לפעמים ולהגיד מה שבא להם, אבל הם לא אלימים כמו שהיוונים והטורקים יכולים להיות מפעם לפעם. האנשים בישראל לא יפגעו באף אחד אף פעם. זה כיף שיש ביד אליהו רבבת צופים שעושה המון רעש, למרות שזה מקשה עליי לבצע את העבודה כמו שצריך. אני חושב שבפיינל פור בתל אביב זו הייתה הפעם הראשונה שממש התקשיתי לשמוע את עצמי. הייתה למכבי קבוצה אדירה, אחת הטובות בכל הזמנים. עובדה שהם ניצחון בהפרש גבוה כל כך בגמר. כל הסוף שבוע הזה היה משוגע לחלוטין".
עם ניסיון שאי אפשר לכמת, וידאל לא מהסס גם לבחור את השחקן הטוב ביותר שראה באירופה. "אנתוני פארקר היה אחד השחקנים הכי גדולים שראיתי, בלי ספק. היו הרבה שחקנים נהדרים - דיאמנטידיס, ספאנוליס, בודירוגה - אבל פארקר ריחף בספירה אחרת. הוא היה משהו מיוחד", הוא אומר.
גם אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, וידאל רחוק מלהיות מחוסר עבודה. רק בקיץ הקרוב מתוכננים לו שני אירועים גדולים של 'נייקי' ו'אדידס', והיורובאסקט אינו אלא בונוס. בקיץ הבא הוא יהיה הכרוז באולימפיאדת ריו, ומפעם לפעם מזמינים אותו גם ב-NBA לעבודות מזדמנות. בקיצור, הוא חולש על כל מוקד כוח בכדורסל העולמי. אפילו פיב"א אירופה והיורוליג, שני ארגונים יריבים שבזים זה לזה, מוכנים להעסיק אותו במקביל.
"אני יכול להרים טלפון לדייויד סטרן, לג'ורדי ברתומאו או לפטריק באומן ולקבל מכולם הרבה מאוד כבוד", הוא אומר. "מישהו אמר לי פעם שאני כמו הדיפלומטיה של שוויץ. איכשהו איך אני מצליח לחיות בשלום עם כולם ולהיות חביב על ידי כולם. אנשים מעריכים אותי, ושמים בצד את המחלוקות שיש להם כדי שאעבוד בשבילם. זה נותן גאווה".
בינתיים עוד לא יצא לו להיות כרוז באחד מהמשחקים של נבחרת ישראל. בשלב הבתים הוא משובץ למשחקי הראשון ולמשחק האחרון של היום, בעוד שישראל שובצה לכל המשחקים פרט לצרפת במשחק האמצעי. "ראיתי רק כמה דקות מהנבחרת שלכם עד עכשיו, אבל אני מקווה שתצליחו. חוץ מאליהו וכספי לא הכרתי יותר מדי שחקנים אצלכם, אבל לקראת המשחק מול צרפת אדע להגיד את שמם כמו שצריך. זו הבטחה".
